דיזינגוף
יום חמישי אחר הצהרים. אני לוקחת את הילקוט שלי, עם המערכת החדשה של בית הספר, כולי מגונדרת ,פוסעת לתוך הסנטר. כל כך הרבה פעמים הייתי כאן במהלך חופשת הקיץ. היינו הולכולת יפעת יפית ואני כמה פעמים בשבוע, מחזיקות בארנק כמה שטרות שעמלנו עליהם בבקרים במשמרות מעייפות, מחפשות היכן ניתן להוציא הפעם. אולי שוב נכנס לחנות התכשיטים השטותיים שמביאים עדיים מהמזרח הרחוק ונמצא שרשרת שתהפוך אותנו למלכות מדבר אקזוטיות? או אולי נקפוץ לאודם ונרחיב את הממלכה הורודה שלנו? נקנה עוד ועוד ועוד צמיד, שיכסו לנו את כל הידיים הרזות, ונהלך כמו טווסות עם גוף אנורקסי, מהדסות ברחובות, מבליטות את שדינו הקטנים? או אולי נקפוץ לקסטרו, נעלעל בקטלוג של סנדי המדהימה, ונשלוף לנו חצאית מטורפת? הנה, התוויות הקטנות מסמנות לנו מחיר שמקיף את כל המשכורת, ואפילו יותר, ניקח מפה , נוסיף משם, והנה, יש לנו חלום ביד. החצאית עוד לא בשקית, והנה אנחנו מטפסות לכיוון פוקס, והופס, הילדים המעצבנים האלה עם השלטים המוזרים דוחף לנו ליד כרטיס של "מוציאים לפועל", ומצביע לעבר הקומה העליונה מימין. אנחנו מגחכות ומביטות בבוז במשפט שמהדהד ממנו "ליוויס משומש במחיר מציאה", ומשליכות אותו כשהוא מספיק לסובב ראשו. "שאני אלבש בגד משומש ועוד בגזרה של פועל רומני?" "חחחחחח.......", והופ, יוצאות לכיוון תחנת האוטובוס, בחזרה לפתח תקווה. יושבות באוטובוס בספסל האחורי, מלאות אושר, ממששות את מלבושינו החדשים, ומסלסלות בצמידים הרועשים. הופהופ, עולות במדרגות, נכנסות לדירה הקטנה, אמא עוד עם הבישולים לשבת, צועקת משהו על "עוד פעם הלכת לשרוף כסף" ומוסיפה שארוחת הצהרים מוכנה. לא שומעת אותה, דוהרת לכיוון החדר שלי, מעיפה את השקיות על המיטה, ומתחילה להתפשט. שוב נבדוק איך זה נראה במראה. יום חמישי, 18:00 בערב. אני בסנטר, עם מדים. חזרתי מהבסיס לעשות סיבוב.אחרי יום עבודה מקושט בניירת וקפה, מדוכדכת מהשיגרה, נואשת מהמפקד המציק, עליתי על אוטובוס מהקריה לממלכת החלומות, לחפש משהו מתוק לצאת מהירוקת הזו.עוברת דרך המאבטח, מביטה מעלה. איפה נתחיל? הלאה ל"משביר". עולה ויורדת במדרגות, חולפת על פני דוכן המגזינים הידוע, בדרך לרדת לקומה התחתונה. והופ. משהו קפא בי. אני מביטה על כל האנשים שיושבים בבית קפה החדש שנפתח ממול, יושבים ומשוחחים ביניהם, ולפתע עיני יכולות לקלוט בבירור את כל אוכלוסיית הקניון ברגע נתון, ממקום מבטי. אני מביטה, ולפתע זה,כמו סטירת לחי מרטיטה, היכה בי בעוצמה.ניער אותי בתחושת כאב בלתי יאמנה. וחדר לי היטב לתודעה. אנשים עושים סיבובים לחפש. לחפש אושר במוצרים סתמיים. יש כאן הכל. ילדים, הורים, נוער. אני רואה אמהות מזדחלות אחר תחנוניי ילדיהם, נאלצות להיעתר לבכיים. "רק את זה ודי, אמא!", או חבורת בנות צבעוניות ממותגות שסיימו את הלימודים מוקדם באו לתור אחר עוד פיסת בד. וזה עושה לי בחילה. כזו בחילה שבא לי לעצור את העולם הזה ולרדת. מה עשיתי כל השנים האלה? מה הייתי? לרגע חשתי בושה. התמלאתי מבוכה על שהייתי חלק מכל זה. אין לי אלא להודות שקיבלתי הבנה במתנה. על זה נאמר "עדיף מאוחר מאשר לעולם לא"...
יום חמישי אחר הצהרים. אני לוקחת את הילקוט שלי, עם המערכת החדשה של בית הספר, כולי מגונדרת ,פוסעת לתוך הסנטר. כל כך הרבה פעמים הייתי כאן במהלך חופשת הקיץ. היינו הולכולת יפעת יפית ואני כמה פעמים בשבוע, מחזיקות בארנק כמה שטרות שעמלנו עליהם בבקרים במשמרות מעייפות, מחפשות היכן ניתן להוציא הפעם. אולי שוב נכנס לחנות התכשיטים השטותיים שמביאים עדיים מהמזרח הרחוק ונמצא שרשרת שתהפוך אותנו למלכות מדבר אקזוטיות? או אולי נקפוץ לאודם ונרחיב את הממלכה הורודה שלנו? נקנה עוד ועוד ועוד צמיד, שיכסו לנו את כל הידיים הרזות, ונהלך כמו טווסות עם גוף אנורקסי, מהדסות ברחובות, מבליטות את שדינו הקטנים? או אולי נקפוץ לקסטרו, נעלעל בקטלוג של סנדי המדהימה, ונשלוף לנו חצאית מטורפת? הנה, התוויות הקטנות מסמנות לנו מחיר שמקיף את כל המשכורת, ואפילו יותר, ניקח מפה , נוסיף משם, והנה, יש לנו חלום ביד. החצאית עוד לא בשקית, והנה אנחנו מטפסות לכיוון פוקס, והופס, הילדים המעצבנים האלה עם השלטים המוזרים דוחף לנו ליד כרטיס של "מוציאים לפועל", ומצביע לעבר הקומה העליונה מימין. אנחנו מגחכות ומביטות בבוז במשפט שמהדהד ממנו "ליוויס משומש במחיר מציאה", ומשליכות אותו כשהוא מספיק לסובב ראשו. "שאני אלבש בגד משומש ועוד בגזרה של פועל רומני?" "חחחחחח.......", והופ, יוצאות לכיוון תחנת האוטובוס, בחזרה לפתח תקווה. יושבות באוטובוס בספסל האחורי, מלאות אושר, ממששות את מלבושינו החדשים, ומסלסלות בצמידים הרועשים. הופהופ, עולות במדרגות, נכנסות לדירה הקטנה, אמא עוד עם הבישולים לשבת, צועקת משהו על "עוד פעם הלכת לשרוף כסף" ומוסיפה שארוחת הצהרים מוכנה. לא שומעת אותה, דוהרת לכיוון החדר שלי, מעיפה את השקיות על המיטה, ומתחילה להתפשט. שוב נבדוק איך זה נראה במראה. יום חמישי, 18:00 בערב. אני בסנטר, עם מדים. חזרתי מהבסיס לעשות סיבוב.אחרי יום עבודה מקושט בניירת וקפה, מדוכדכת מהשיגרה, נואשת מהמפקד המציק, עליתי על אוטובוס מהקריה לממלכת החלומות, לחפש משהו מתוק לצאת מהירוקת הזו.עוברת דרך המאבטח, מביטה מעלה. איפה נתחיל? הלאה ל"משביר". עולה ויורדת במדרגות, חולפת על פני דוכן המגזינים הידוע, בדרך לרדת לקומה התחתונה. והופ. משהו קפא בי. אני מביטה על כל האנשים שיושבים בבית קפה החדש שנפתח ממול, יושבים ומשוחחים ביניהם, ולפתע עיני יכולות לקלוט בבירור את כל אוכלוסיית הקניון ברגע נתון, ממקום מבטי. אני מביטה, ולפתע זה,כמו סטירת לחי מרטיטה, היכה בי בעוצמה.ניער אותי בתחושת כאב בלתי יאמנה. וחדר לי היטב לתודעה. אנשים עושים סיבובים לחפש. לחפש אושר במוצרים סתמיים. יש כאן הכל. ילדים, הורים, נוער. אני רואה אמהות מזדחלות אחר תחנוניי ילדיהם, נאלצות להיעתר לבכיים. "רק את זה ודי, אמא!", או חבורת בנות צבעוניות ממותגות שסיימו את הלימודים מוקדם באו לתור אחר עוד פיסת בד. וזה עושה לי בחילה. כזו בחילה שבא לי לעצור את העולם הזה ולרדת. מה עשיתי כל השנים האלה? מה הייתי? לרגע חשתי בושה. התמלאתי מבוכה על שהייתי חלק מכל זה. אין לי אלא להודות שקיבלתי הבנה במתנה. על זה נאמר "עדיף מאוחר מאשר לעולם לא"...
