הסדרה אומנם לא אוטוביוגרפית, אך קשה להתעלם נגיד מהדמיון החיצוני של ארי שמר לאריק אינשטיין נגיד או לאיזשהו גדול זמר ישראלי מהעבר...דווקא הבחירה "בהשראה" עם דמויות מומצאות נותן לדעתי לתסריטאים איזשהי דרך להעביר ביקורת באמצעות זה.
ארי בהחלט גרם לי לחשוב בעיקר על אריק איינשטיין. (רק עכשיו קלטתי את הדימיון בשם גם)
אבל באופן כללי אני לא חושב שיש מישהו אמיתי שבאמת ברמה שמציגים את ארי. לפחות לא שאני מצליח לחשוב.
כמובן שחלק מהעניין זה בעצם זה שעשו שארי מת בגיל צעיר. זה בעצם נועל אותו כסוג של מושלם. בעוד שלכל זמר אמיתי אחר שהמשיך לחיות תמיד הייתה ירידה בפופולריות ושכחה.
נגיד לא אהבתי בכלל את הטוויסט בפרק 9 שגורמת לאדמה של שלוש הדורות להישמט מתחת לרגליהן, ובעצם להפוך לגמריי את מה שחשבנו על ארי שמר...יש בזה משהו שמאלני/ביקורתי בעיניי לרמוז שכל הקלאסיקה הישראלית היא "מועתקת"/ניזונה ממוזיקה ערבית...כדברי הביטוי "לחן עממי".
למען האמת, זה מרגיש לי פוליטי ולא אהבתי -גם אם מדובר בגילוי ש"מדובר על שיתוף פעולה בין ישראלי לערבי".
נכון. זה טוויסט מעניין והרי בכל מיני ביקורות קראתי שהסדרה מנומנמת ואין מספיק דרמה...אבל בגלל המטען הפוליטי שכרוך בכך, שוב לשלב דו-קיום עם ערבים גם בסדרה כזאת- מעצבן בעיניי.
אני דווקא אהבתי את זה. לא נראה לי שזה הראה שהמוזיקה מועתקת מההזמר הערבי ההוא, אלא שהוא היה השפעה ועזרה במוזיקה. חשבתי שזה מעניין שיכול להיות גילוי כזה מאוחר על החיים והיצירה של ארי בגלל שהוא כל כך מסתורי.
נכון שזה כאילו לא קשור לדברים אחרים בסדרה ולא קשור (עד כמה שידוע לי) למשהו שבאמת יש בהיסטוריה המוזיקלית של ישראל. אז קצת מוזר שהכניסו את זה.
לי חבל שלא נכנסו לזה מוקדם יותר וקצת יותר. אם כי זה היה מוריד את המיקוד בעניין של הקשר הבין דורי. עדיין היה מעניין אותי לראות כיצד זה משפיע. גם ציפיתי שנראה את הבן של הערבי ההוא בתור אדם בוגר ומדבר על ארי והקשר המוזיקלי של אביו.
בקיצור אולי מיותר, אבל עדיין עניין אותי.
אם נתעלם מכך, אני חושב שלסדרה יש רבדי עומק מעניינים כפי שהתנקזו בסיום- ארי שמר היה אמביוולנטי לגבי המוזיקה: מצד אחד חי ונושם מוזיקה זה בדם שלו, אך מצד שני- קשה לו עם התהילה שנלווית לזה (אך לאור הטוויסט שמשנה הכל- ייתכן שבכלל מדובר ברגשות אשם? והוא מרגיש מזויף שהתהילה לא מגיעה לו...בגלל שהמוזיקה איננה מקורית? נקודה למחשבה שעלתה לי).
האמביוולנטיות הזה מלווה גם את הדור הבא- קובי, אך מכיוון קצת שונה: יש לו הרבה ביקורת על המיינסטרים וכוכבי האינסטנט, אך בניגוד לאביו- הוא רוצה ונהנה מהתהילה גם אם זה במחיר של "גניבת" שיר מאביו (כי המוזיקה שלו עצמו - לא מצליחה).
ויש את לני- שגם בו יש את אותה אמביוולנטיות: מצד אחד המשקל של הדורות לפניו שדוחפים אותו לכיוון אחד- של העבר, הקלאסיקה והנוסטלגיה שהוא אוהב...אך מצד שני הוא נער שנסחף אחרי המיינסטרים של היום. זה בא לידי ביטוי גם בבחירת השיר באודישן- שבסוף הוא נכנע לזרם הקידמה ומה שמצופה ממנו בתכנית הריאליטי.
ודווקא בפרק האחרון, בשיא- הוא מחליט לדבוק באמת שלו, על אף שיכול היה לנצח בתחרות... וכסמל אומנותי הוא גם יוצא "עירום" לבמה (עם מכנס, בכ"ז-גילו הצעיר)
הדקות האחרונות של הפרק ממחישות שבכל הדורות- המוזיקה זורמת בדמם וזה חזק מהם. אומנם קובי הבטיח שלא ישיר עוד לעולם, אך הוא הולך לפאב נידח ומבצע שיר שלו...לבסוף גם הוא נכנע- ומבצע שיר של אביו.
כאן ראוי לציין את הפסקול המיוחד שיצרו לסדרה. פסקול שבהחלט תורם לאווירת הקלאסיקה והנוסטלגיה שאפפה את הסדרה.
חייב גם לציין שהצליחו לשמור על הדמות של ארי כחמקמקה, אחת כזאת שלא לגמריי ניתן לתהות על קנקנה...אני לא מרגיש שבאמת הצלחנו להכיר את ארי לאורך הסדרה, מהם התחושות והרגשות שלו..וזה מעניין.
נראה לי שלשלושת הדורות המוזיקה נורא חשובה, אבל באמת באים לזה בדרכים אחרות. ארי נראה לי הרגיש מאוד נוח על הבמה מול אנשים, אבל בסופו של דבר ברח מזה כמו שאמרת. בעוד שקובי ולני די רודפים אחרי זה.
הסדרה עוסקת המון בקשר בין אבות ובנים ולכן חבל לי מאוד שלא יכלנו לקבל סצנות אמיתיות של ארי וקובי יחד. כל הקשר הבעייתי של קובי מבוסס על זה שהוא חי בצל של אביו. אם כי אולי מלווה בזה הרגשה שאביו נטש אותו בכך שהוא עזב לארה"ב כשהוא היה פעוט, אבל לא דובר על זה בכלל. גם חבל לי שהרגיש לי שלני קיבל תפקיד יחסית קטן בסדרה. היה משהו מאוד מעניין בקשר שלו עם קובי וכמה שהוא רוצה לרצות אותו ואיך שקובי בעצם מפחד מהכישרון של לני. אז כמובן שהקשר הזה נשבר, אבל הרגשתי שבקושי נכנסים לשבר בינהם. אחרי הריב שלהם שבו לני בעצם מתעמת עם קובי על כך שברור לו שהשיר החדש שלו הוא לא באמת שלו אז אין עוד סצנה משותפת אמיתית בינהם.
נכון שלני בסוף מחליט לדבוק באמת שלו, אבל בסוף הוא שר עוד שיר של ארי. חבל לי שלא ראינו את לני יוצר מוזיקה משלו גם בסדרה.
אהבתי מאוד את הסיום שבו קובי נכנע לבקשת הקהל ושר את השיר הפופולרי של אביו. כי בעצם קובי כל הסדרה נאבק בחוסר רצון שלו לעמוד בנעליים של אבא שלו ובסוף הוא מקבל את זה שזה לא נורא לעשות את זה.
גם אהבתי את מה שהבמאית ההיא אמרה בתוכנית של קובי מידן - לגבי זה שהשירים של ארי הם הירושה של קובי ומה זה אומר כשהירושה הפרטית שלו היא ירושה כאילו לכולם.
הפסקול של הסדרה בהחלט מעולה. אהבתי מאוד את השירים המקוריים שיצרו. הצליחו באמת ליצור שירים שאפשר להאמין שהפכו לשירים מיתיים.
