סיימתי עונה 2
מעתיקה משהו שכתבתי בורסיה מסויימת בפייסבוק על העונה:
 
נתחיל בעובדה שמדובר בלא פחות מיצירת מופת!
פסיפס של התנהגות אנושית על פני 10 פרקים מורטי עצבים, עוכרי שלווה, מדכאים ברמה שמשאירה חור עמוק בבטן, אבל ריאליסטים ונאמנים לאמת להחריד.
ההתחייבות של הסדרה להציג את כל הדמויות כאנושיות. בלא להיכנס למשבצת של רשעים ונבלים, גם כשהיא עוסקת במעשים כ"כ נוראיים שאוטומטית גורם לנו לרצות לראות את העולם כרשעים ונבלים, מעוררת הערצה פשוט.
אם בסמויה למשל ניסו לגרום לנו להראות כמה המערכת מושחתת ופוגעת באנשים, פה הלכו צעד אחד יותר רחוק. לא רק המערכת (גם, היא כמובן משחקת תפקיד). אבל גם האופי האנושי. האופי האנושי הסטנדרטי, שמושפע כ"כ הרבה מהרצון של כל אדם לדאוג קודם לעצמו, מנקודות העיוורון שלו, מהיכולת לראות רק את הצד שלו ואת החוויה שלו ולשניה לא לנסות לראות את הצד השני.
הרוע פה הוא לא רוע של מפלצות. אין פה סאדיסטים. יש פה רוע שמגיע מאדישות, מאינטרסים, לא מרצון להרע, אבל רוע שגורם לטרגדיות כך או כך. ואולי אפילו הרוע הזה יותר קשה מרוע כפי שאנחנו רגילים לראות. כי אנחנו יכולים לזהות אותנו בו. כי הוא אנושי, כי הוא מובן. ובגלל זה הוא כ"כ מצמרר.
כמעט כל דמות בסדרה הזאת היא גם קורבן וגם מקרבן. והדואליות הזאת מאתגרת ומרתקת, וצריכים לתת שאפו ענק לסדרה שלא עושה לנו חיים קלים.
אולי מה שהכי מעלה רגשות קשים זה אריק וטיילור- שניהם מואשמים במעשים נוראים. ושניהם מוצגים גם כקורבנות וגם כמקרבנים. ואני מוצאת את עצמי מרחמת על שניהם, וכועסת על שניהם.
אין פה בסדרה לדעתי, כמעט בכלל דמויות חד מימדיות. כולן דמויות שאפשר להאשים בדברים, אך גם אפשר להבין. פרט אולי לשני מקרים (האמא ההומופובית של אריק, ואשתו המטומטמת של המאמן כדורסל), כל דמויות פה הם מורכבות, הם גם רעות וגם טובות.
הדמות של פליסטי הופמן, היא אמנם אישה מעט מניפולטיבית וחלקלקה שיודעת להשיג דברים, אבל גם לא מתארים אותה נטולת רגשות (המראה שלה בבית שבורה אחרי הרצח מוכיח את זה), ולשניה היא לא נראית רעה לשם הרוע. היא באמת עושה מה שעושה כי היא מאמינה שזה לטובת בית ספר. דווקא היחיד שדיי הכעיס אותי היה המאמן דן. כי הוא ממש הרגיש צבוע. רוב הדמויות של המבוגרים אמנם דואגות לאינטרסים שלהם, אבל לא מעמידות פנים שהם משהו אחר. המאמן דן יודע יפה מאוד להפנות אצבעות מאשימות, ולהתנהג כמו צדיק שכל כך אכפת לו מה"ילדים שלו". רק שהוא מעולם לא ניסה לבדוק באופן יסודי את הטענה לאונס. הוא ידע שהייתה מסיבה שבה הם שתו אלכוהול, עשו סמים ושידלו בנות לשכב עם חברי הקבוצה, והוא לא ניסה לעשות כלום לשחקנים שלו אחר כך. גם אם לא היה אונס. ההצדקה העיוורת שלו של כל מה שה"ילדים שלו" עושים מקוממת מאוד, במיוחד כי הוא מנסה לטעון להיות אדם מוסרי.
אני יכולה להמשיך ולדבר על עוד ועוד דברים כי יש כ"כ הרבה דברים לדבר עליהם בהקשר הסדרה הזאת. כמו למשל, איך אהבתי את ההסדרה מציגה מקרים שבהם כביכול אנשים מנסים להיות פוליטקלי קורקט ולעזור לקורבן אבל בלי לראות את הקורבן בכלל, רק את האינטרסים שלהם (הנאום של חברה של טיילור לקראת הסוף היה נהדר: "הילד השחור רק רצה להטריד אותי, מת'יאו רק ראה בי סיבה כדי להילחם על משהו, וההיספאנים רק השתמשו בי כדי למחות, לאף אחד לא היה אכפת ממני". זה גם מופיע עם הניסון של מנהלת בית הספר לנצל את היציאה מהארון של אריק כדי להציג את בית הספר כיותר נאור, בלי שבכלל אכפת לה ממה עובר על אריק שניסה להתאבד בדיוק).
אפשר להמשיך לדבר על כמה השימוש ברשתות חברתיות נוכח בסדרה וכמה הנושא הזה מפחיד ומאפיין את העידן המודרני (כמו שטיילור אומר, אני לא יכול לברוח ממנו. אני פותח את פייסבוק ואני רואה שם את התוקף שלי). את האנשים שפועל למען מטרה טובה רק כדי לראות את השימוש המטרה שלהם שנעשה בדיוק להפך ממה שהם רוצים, כמו ההאקר האקטיביסט שרצה לחשוף מוסדות, וגרם לאנשים לחשוף פרטיות של אנשים פרטיים. אותו דבר שנגדו הוא יצא (אף אחד לא שולט על המרחב הוירטואלי). וזה לא נגמר. כל סוגיה בסדרה הזאת מוצגת מאלף ואחת היבטים. על כל ניסיון לעשות טוב גם מציגים את כל ההשלכות של אותו ניסיון. על כל מעשה רע מראים מה הוביל אליו, למה הוא קרה ומה קורה אחריו. שום דבר לא קורה בואקום, והסדרה באופן קצת מרגיז מונעת מאיתנו לראות כל דבר באופן פשוט. הכל מורכב, הכל נמצא בתוך מערכת של פעולות, בתוך מערכת של אנשים עם אינטרסים שונים שכל אחד מושך לכיוון אחר, בתוך מערכת של מיקרו ומאקרו והגורמים רבים מדי בשביל לבודד אחד מהם ולהגיד שזה הוא. יש בני אדם אינדיבידואלים. ויש את החברה שהם גדלו בה, ויש את הערכים שלימדו אותם בבית, ויש את הפעולות שלהם הם מגיבים, ויש את מה שמגיבים להם אחרי הפעולות שהם עושים. שום דבר לא פשוט. הכל מורכב, הכל אפור.
 
בין כל הדברים שהיו בה, עדיין העיסוק הכי מעניין היה עניין האונס. וזה מאוד תיסכל אותי שהסדרה לא נותנת לנו תשובה חדש משמעית. טיילור נאנס או לא? אבל מעבר לתסכול, יש בזה גם משהו מציאותי. כי אנחנו נתקלים כל יום במישהו (לרוב מישהי) שטוענת שנתקפה או הוטרדה ותמיד יש את החשש המנקר. זה באמת או זה לא? אגב, אני מאמינה שטיילור באמת נאנס, ויחד עם זאת אני מאמינה שאריק באמת ובתמים לא מאמין שאנס אותו. וזה קשה לראות אנס לא כדבר אחד. לא כמפלצת. כבן אדם. כבן אדם שראוי לרחמים לא מעט בסדרה. כבן אדם שעובר בסדרה בין היתר תקיפה וניסיון לאונס בעצמו, שסובל מהומופוביה ובריונות בעצמו. אבל ככה זה החיים האמיתיים. שום דבר לא פשוט.