הרהורים
אני כבר שלוש וחצי שנים עושה מדיטציה (מהשבוע הראשון של המילניום..), ואני מרגישה שמאוד התבגרתי ביחס שלי לזה, אבל עדיין לא הגעתי לשלב שאני עושה באהבה ושמחה מדיטציה כל יום. אני עושה כשאני מרגישה ממש חזק שאני צריכה, בדרך כלל כשאני מתרגשת ממשהו שקרה ואני רוצה ללכת לישון נקיה יותר. מה שכן, אני עושה די הרבה מדיטציה במשך היום, כל פעם שאני מרגישה משהו חזק, אני עוצרת ומתבוננת בו. אני נורא רגשית ודברים קטנים גורמים לי להגיב ברגשות מאוד חזקים, אז אני פשוט עוצרת ומתבוננת. בעיקר אם זה פחד או כעס שממש משתקים ומכווצים את הגוף וזה לא נעים לי. גם תשוקה חזקה למשהו אני מרגישה בקלות ומתבוננת בזה וגם תחושת בושה ובטח עוד תחושות חזקות כשהן עולות לי. אני תמיד כאילו מקווה שאני אעלה על הגל של לעשות ממש על המיטה כל יום, בישיבת חצי לוטוס או משהו, אבל זה קורה למשך זמן רק אחרי ריטריט שאני עושה ואז לאט לאט זה נעלם. ודרך אגב, ככה זה אצלי גם עם לאכול נכון ועם לצחצח שיניים (אני מדברת על כל הטקס של לתת תשומת לב לכל שן ולעשות חוט דנטלי וכאלה). אני לא מצליחה להקפיד ממש לאורך זמן, ואז אני מתחילה לזלזל,אפילו שאני יודעת כמה זה חשוב, עד שאני מחליטה שזה לא עסק, מתחילה שוב להקפיד מאוד מאוד, עד שגם זה מתרופף לאט לאט. וחוזר חלילה. מה שכן מתפתח לי עם המדיטציה זה שתמיד הקורסים של הויפסנה נראו לי ארוכים מדי ונשמתי לרווחה כשהם נגמרו, אז באוגוסט הרגשתי שהקורס לא הספיק לי (10 ימים) ובפברואר עשיתי קורס וחצי רצופים וגם זה לא הספיק לי(אולי כדאי שאני אטוס לתאילנד להיות נזירה כמה חודשים כמו שאני כבר הרבה זמן חולמת, הרי איך אני אוכל להתיישב במקום אחד לפני שהגשמתי את כל החלומות שלי?) ואפילו מצאתי את עצמי עושה מדיטציה בהפסקות של הקורס(אחרי שתמיד עשיתי פחות מדיטציה ממה שאמרו, מתוך פרנציפ) אני מוצאת שהרבה יותר קל לי לעשות מדיטציה בקהילה שעושה מדיטציה, ואני מתפללת לאלוהים בקהילה שמתפללת לאלוהים, והרבה יותר קשה לי לעשות את הדברים האלה כשאני לדוגמא אצל אמא שלי בבית, כי היא לא מסוגלת להבין את הדברים האלה וזו האוירה שישנה פה (אם אני במחשב זה כנראה כי הגעתי לירושלים), ואני חושבת שזה המקום הלא רוחני היחידי שאני מסתובבת בו בדרך כלל. מורן, מפטפטת
