תאוריה נבנית כל הזמן
(או: דעתי בנושא.) קודם כל, השאלות שאתה מעלה הן יפות ומעניינות למדי. אתה כותב: "אולי אנחנו צריכים בכלל לבנות תאוריה חדשה עפ"י התקופה הנוכחית?". משפט כזה, לדעתי, אינו רלוונטי. גישות חדשות למוסיקה מתהוות כל הזמן, העניין הוא שהן נבנות
על גבי התאוריה ה"קלאסית", ולא במקומה. איך זה מתבטא? תביט, לדוגמא, על התהוות המטאל. אני מיד חושב על תהליך אחד מהותי ועיקרי שקרה שם: הפיכה ללגיטימית של נגינה רצופה של אקורד אחד (*שיעול* Em *שיעול*) עם מחוות (gestures) קטנות (כמו קפיצה של שמינית או שש-עשרית לAb, או ל G). זה משהו שלחלוטין לא נכנס לשום סגנון קלאסי, גם לא מודרני, וגם לא לג'אז (כמובן). נכון, גם בתזמורת יש קטעי אוסטינטו שנשארים על צליל אחד קבוע, אבל זה נעשה למטרה שונה בתכלית (בד"כ בניית מתח, לעומת הליווי הכללי שהדבר הזה משמש במטאל). משהו יותר בסיסי: פאוור קורדס! כל הבסיס לרוק, כמעט. פאוור קורדס זה הדבר הכי לא קלאסי שיש - כשעוברים בין אקורד לאקורד, מקבלית הולכת קולות של קוורטות מקבילות - שזה משהו שנכנס למוסיקה הקלאסית, אמנם, בסביבות המאה ה20, אבל שוב, כמו בעניין המטאל - בצורה שונה בתכלית; כמשהו חריג שמוחצן החוצה (כמו היה צועק "אני קוורטות מקבילות!"). ברוק זה הדבר הכי סטנדרטי שיש, וזה ממש לא חריג או "מיוחד" (כמו שזה מתבטא אצל דביסי, נניח). כל תיאוריית התזמור-עיבוד ברוק משתנה
כל הזמן. עניין כמו יחידת קצב של בס-תופים נעדר כמעט לחלוטין מהתחום הקלאסי, והוא שונה למדי מהגישה הג'אזית לעניין (אפשר לזקוף
אחד למקארתני כבר עכשיו...). כל הדוגמאות הללו הן לא סתם דברים ספציפים; אלו דברים שהפכו לאבני היסוד של הסגנונות המדוברים. ההבדל היחיד (והמצער?) בין זה לבין תאוריה קלאסית, הוא שהתאוריה (או "אבני היסוד", אם תרצו) של הרוק אינה כתובה בספרים בצורה מסודרת. נכון, יש דברים שנשארו איתנו גם מאז: עניין הליווי (ברוק, בס\תופים\גיטרה-מלווה) מול הכלים המובילים\סולואיסטים (שירה\גיטרה-מובילה) הוא שאיבה ברורה ומובהקת מהגישה שהתהוותה בתקופה הקלאסית של מוצרט והיידן (הכוונה היא לא לכל המוסיקה הקלאסית, אלא לתקופה שבאה לאחר הבארוק [כלומר, אחרי באך ושות']). גם עניין הסולו בשתי הגיטרות, או דיאלוגים של גיטרה קלידים, לדוגמא, הוא קצת התייחסות לקונטרה-פונקטים הקלאסיים (למרות שלרוב זה נעשה בצורה הרבה יותר פשטנית, אבל לא בהכרח). אפשר גם לטעון שהכרומטיות של הרבה מהמטאל (מטאליקה עושים את זה המון, אבל גם סלייר והרבה אחרים) היא "מחווה" לא מודעת לסגנון של וואגנר, אבל עם זה קצת קשה לי להסכים (כי זה באמת לא מודע). בקיצור, אחרי כל המגילה הזו: יש טעם ללמוד את התאוריה של פעם, ויש טעם להביט גם על ההווה ואל העתיד. בסך הכל, מוסיקאי טוב הוא כזה שיודע ליצור סינטזה בין המגמות של פעם לאלו של היום, ולהכניס את הפרשנות האישית שלו לכל זה. מעין 'השילוש הקדוש', אם תרצו.
