דיון.....

דיון.....

אז....
כפי שציינתי בשירשור הקודם של עזרה למחקרים אקדמאים...
אני עושה עבודה סמינריונית על החלמה מהפרעות אכילה...
וחשבתי להעלות כאן מספר שאלות לדיון...ואני אשמח אם תירצו לקחת חלק...
1. גיל, אזור בארץ?...
2. באיזה גיל החלה הפרעת האכילה וכיצד היית מגדירה אותה?... (הכוונה היא אנורקסיה/ בולימיה/ אכילה כפייתית/ תקופות של שילוב בין שניים או כולן...)

3. מה אומר עבורך המושג החלמה?......

כיצד המושג הזה נתפס/ נחווה עבורך?..

מה האידיאל/ הפנטזיה בנוגע למושג המורכב הזה ומהי המציאות היום יומית?..

האם בהרגשה שלך יש הלימה בנוגע לדרך בה אנשי הטיפול מגדירים החלמה (רופאים/ מטפלים/ דיאטנים)
לבין הדרך בה את חווה את המושג החלמה?...

אני יודעת שזה דיון שכבר עלה בפורום לא מעט פעמים...
ובכל זאת...
אולי כן יהיה לנו מה לחדש.. אולי המקום בו כל אחת נמצאת, התהליכים שאנחנו עוברות..
נקודת הזמן הנוכחית... איכשהו שונה מפעמים אחרות בהן השאלות האלו עלו לדיון...
לא יודעת...

בכל אופן.....

שולחת חיבוק ענק ענק לכולן...



 
מנסה

לא מבטיחה לענות על הכל, אאוטינג וכאלה
גיל- 25
אזור בארץ- ירושלים
באיזה גיל החלה הפרעת האכילה וכיצד היית מגדירה אותה? מגיל 18. אנורקסיה.
מה אומר עבורך המושג החלמה? להגיע למצב שבו אני לא מוטרדת ככככלללל היום מאוכל/משקל/מראה/שנאה עצמית
כיצד המושג הזה נתפס/ נחווה עבורך? לא בטוחה שהבנתי את השאלה. רוצה לחדד?
מה האידיאל/ הפנטזיה בנוגע למושג המורכב הזה ומהי המציאות היום יומית? האידיאל זה מה שכתבתי למעלה. במציאות אני יודעת שרוב הסיכויים שזה תמיד יישאר מקום רגיש.
האם בהרגשה שלך יש הלימה בנוגע לדרך בה אנשי הטיפול מגדירים החלמה? כן
 
תודה שענית והתייחסת...

בנוגע לשאלה, איך המושג החלמה נחווה/ נתפס עבורך...
הכוונה היא איך היית מדמיינת חיים בריאים?..
מה החוויה שלך בנוגע לחיים בריאים, ללא המחלה...
איך את תופסת/ מדמיינת/ חייה מציאות יום יומית כזו של חיים בריאים...

בנוגע לאאוטינג....
אשמח אם תסכימי שאפנה אליך במסר כדי שאולי תוכלי לפרט יותר...

בכל אופן...
המון תודה על ההתייחסות...

באמת...

 
מוסיפה (ט')

אחרי שקראתי את התגובה של רחלי הרגשתי צורך להרחיב לגבי השאלה האחרונה.
אני מטופלת בתל השומר כבר שנתיים ומשהו.
אני יודעת שהרבה בנות חושבות שהטיפול שם נוקשה, ולא אנושי ולא גמיש ואולי לא מועיל.
אני חושבת אחרת.
אז נכון- מבחינה התנהגותית הגישה שם מאוד נוקשה. באשפוז למשל- אין דבר כזה לא לגמור מהצלחת. פשוט לא. אין דבר כזה להקיא. אין דבר כזה לפגוע בעצמך בכל דרך שהיא.
להרבה בנות זה קשה. לי זה היה נכון. בטיפול הפרטי שהייתי בו קודם הדיאטנית נתנה לי הרבה יותר ספייס. בדיעבד אני יודעת שניצלתי את זה לרעה.
בתל השומר ברגע שאמרו לי לא- זה לא. מהיום הראשון שלי באשפוז גמרתי את כל הארוחות. לא כי רציתי, לא די זה היה לי קל, פשוט כי ידעתי שאסור אחרת.
אני חושבת שאם מסתכלים מעבר לנוקשות - אפשר לראות שכל הצוות שם לגמרי בעדך.
זה ממש עניין של יחס גורר יחס- אם הם רואים שהבנאדם מנסה, אבל באמת מנסה- הם יגבו אותו וייתנו לו עוד הזדמנות ועוד הזדמנות גם כשיש נפילות.
אם הם רואים שאין את המאמץ הזה- יעיפו אותך משם בצורה הכי אכזרית שיש.

לגבי אשפוזים חוזרים- זו בעיה מוכרת שם. גם כאן- אני חושבת שזה תלוי רצון של המטופלת. אני יכולתי להיות מאושפזת כרגע. הייתי על הסף. החלטתי שאני לא רוצה.
אני באמת מאמינה שאם אני יכולה- כל אחת יכולה. אין בי שום דבר מיוחד. רק רצון אמיתי לשנות.
חוצמזה כמובן יש בעיה ענקית של תקציב. לכן הם גם לא נותנים הזדמנויות לאנשים שלא באמת מנסים.

מנהל המחלקה שם, עם כל השם הרע והאכזרי שיצא לו- הציל אותי כבר יותר מפעם אחת. אני יודעת שחלק גדול מהמקום היותר טוב שבו אני נמצאת היום- זה בזכותו.
 
תודה שהוספת..

אני שמחה לשמוע שעבורך זה היה ועודנו שיטת טיפול יעילה שעזרה לך לצאת ממקומות קשים ועמוקים מאוד..
אני חושבת שבסופו של עניין זה הכי חשוב..
שכל אחת תמצא את המקום והשיטה הנכונים לה..
אני לא חושבת שכל שיטה מתאימה לכל אחת ובגלל זה הדבר הכי יקר שאנחנו יכולים למצוא זה את המקום והשיטה הנכונה עבורנו..

תודה על ההתייחסות..

חיבוק
 
שאלות גדולות ומורכבות.

באיזה גיל החלה הפרעת האכילה וכיצד היית מגדירה אותה?... (הכוונה היא אנורקסיה/ בולימיה/ אכילה כפייתית/ תקופות של שילוב בין שניים או כולן...)
אני חושבת שהפרעות האכילה שלי התחילו להתפתח בחטיבת הביניים, והפכו לממש הפרעה בתיכון. בכיתה ט' פיתחתי אנורקסיה, ובסוף התיכון כבר הייתי בולימית. לאורך השנים היו תקופות כאלו וכאלו, אני חושבת שההגדרה "לפי הספר" תהיה בולימיה.

מה אומר עבורך המושג החלמה?
זה דבר ענקי. אם הייתי צריכה לכתוב הגדרה נקיה, אני חושבת שהחלמה בשבילי זה שהמחשבות על אכילה ועל משקל לא ינהלו אותי- לא מבחינת ההתנהגות ולא מבחינה רגשית.

כיצד המושג הזה נתפס/ נחווה עבורך?
כמובן קודם כל יש את הצד ההתנהגותי. אני מאמינה מאוד בזה שהתנהגות מייצרת מחשבות ורגשות, ושהתנאי הראשון להחלמה הוא לשנות את ההתנהגות החולה, לוותר עליה. אבל זה הצד הפחות קשה, בעיני, וגם הפחות מעיד על החלמה. זו הדרך להחלמה, אבל לא היעד.
היעד הוא שיהיה שינוי רגשי באיך שאת תופסת את האוכל, ואת עצמך מול האוכל, ואת הגוף שלך, ואת היחסים בין הגוף שלך לנפש שלך.
עם המילים שאני כותבת אני חושבת על כמה גדול זה.
נגיד, נושא שאנחנו לא מרבות לדבר עליו כאן משום מה,
אבל ההפרעה מייצרת איזו זרות ענקית בינך לבין הגוף שלך. שנים של פיצול בינהם, יש אותי ויש את הגוף שלי, זה אחד נגד השני, אני שונאת את הגוף והגוף נלחם בי, ואני לא מרגישה שום חיבור אליו, הפוך- אני מרגישה כלואה בתוכו, כאילו אנחנו שתי ישויות לגמרי נפרדות. ובתוך התהליך שעברתי זה השתנה, והיום אני מרגישה איזו אחידות. לא כי הכל מושלם אבל אני כבר לא פיצול של נשמה וגוף, אלא איזה מכלול, ואני לא כלואה בגוף שאני שונאת, הגוף זה חלק ממני, יש בי דברים שאני אוהבת ויש בי דברים שלא...

מה האידיאל/ הפנטזיה בנוגע למושג המורכב הזה ומהי המציאות היום יומית?
ברור שיש פער בין האידיאל למציאות.
גם בתוך התהליך-
נגיד, שנים שכבר הצלחתי לא להקיא, שזה הדבר הכי ברור שאפשר לסמן בהתנהגות, אבל היו כל מיני קיצוצים. פתאום לגלות שלא אכלתי כל היום... וזה דבר שיותר קשה לשים לב אליו או לראות אותו באופן מובהק.
היום אני מגדירה את עצמי בריאה, אבל עדיין יש פערים-
למשל, האידיאל הוא לא לאכול בצורה שאחר כך אצטער עליה. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי עושה את זה הרבה. השינוי הוא בכמה זמן אני מקדישה לצער הזה, או מה רמת הסבל שלי ממנו, או איזה משפטים אני אומרת לעצמי בתוך זה, כמה שנאה עצמית מציפה אותי אחרי זה, כמה מציאותית המחשבה שלי נשארת...
ואם כל אלו הם בטווח הנורמלי, אז אני מרגישה מספיק נורמלית...

האם בהרגשה שלך יש הלימה בנוגע לדרך בה אנשי הטיפול מגדירים החלמה (רופאים/ מטפלים/ דיאטנים)
לבין הדרך בה את חווה את המושג החלמה?

ברור לי שבהרבה מקרים לא. יש הרבה מאוד עיסוק במשקל ובאכילה- שזה כמובן חשוב- אבל פחות מדי דגש על ההתמדה ועל השינוי המחשבתי והרגשי. אני חושבת שזה קשור מאוד למשאבים של תקנים, של זמן וכדומה, אבל ברור שיש בעיה בייחס להחלמה אם כל כך הרבה בנות שהגיעו לטיפול יוצאות ממנו עדיין חולות, וחוזרות לאשפוזים שוב ושוב.
אישית, פגשתי בדרך מטפלות שהיו גמישות יחסית לגבי הגדרות רשמיות, בעיקר לגבי ההבדל בין בולימיה/אנורקסיה וכו', מה זה בולמוס ומה זה צום וכו', וזה התאים למה שהייתי צריכה ועזר לי מאוד.

יש עוד המון להגיד בנושא אבל קשה לי לנסח הכל.
תודה.
 
וואו.. ממש תודה לך על התגובה המושקעת


כרגע בעבודה ולחוץ קצת אבל בקרוב אכתוב גם את התשובות שלי... :)

בהחלט מעניין לקרוא את התשובות..

הלוואי שעוד יצטרפו לדיון...

חיבוק ענק ענק..
 
התשובות שלי...

באיזה גיל החלה הפרעת האכילה וכיצד היית מגדירה אותה?... (הכוונה היא אנורקסיה/ בולימיה/ אכילה כפייתית/ תקופות של שילוב בין שניים או כולן...)
אז.... קודם כל אני אוטוטו בת 30...
ואצלי הפרעת האכילה הופיעה לראשונה בגיל 12... הייתי אצל סבתא שלי, אני לא זוכרת אם חגגו לי יום הולדת או שזו סתם הייתה שבת שעשינו אצלה אבל אני זוכרת שאכלתי ואחר כך הלכתי להקיא בשירותים... (סבתא שלי הייתה מקיאה כל הזמן.. נראה לי שעד היום זה ככה... אבל בשבילה זה פשוט כי היא אכלה יותר מדי וכבד לה בבטן, אחות אחת של אמא שלי היתה אנורקסית ואחות אחרת בולימית כבר שנים... אמא שלי אוכלת רגיל...) אז.... זו הייתה הפעם הראשונה... אחר כך זה התפתח לאט לאט ובגיל 14 ממש תפס את כל העוצמה ופשוט הפסקתי לאכול.... ולאורך השנים זה אנורקסיה עם תקופות של הקאות... מוגדרת ע"י אנשי המקצוע כאנורקטית מטהרת.. ואני חושבת שגם אני מגדירה את עצמי באותו אופן...
מה אומר עבורך המושג החלמה?
אכן שאלה מורכבת... מה זה אומר בשבילי?.... אני חושבת שזה אומר לא להיות מנוהלת יותר על ידי אוכל בשום אופן ובשום צורה.. לא התנהגותית, מחשבתית, רגשית או בכל דרך אחרת... עבורי החלמה היא לחיות את החיים בידיעה שזה לא יחזור יותר לעולם... ואולי הייתי צריכה לרשום את זה כתשובה לשאלה מה האידאל/ הפנטזיה בנוגע להחלמה כי זה סוג של פנטזיה... ומציאותית לצערי אני חווה את המעגל הזה של עליות ונפילות כבר 18 שנה... אבל בהחלט עבורי המושג הזה החלמה צריך להיות משהו שמבטיח בריאות.. שמבטיח לי שזהו.. זה נגמר... שזה לא יחזור יותר... שזה לא חייב להיות כרוני כמו שהתפיסה הכללית מלמדת אותנו ואולי יש דרך כלשהי להחלים באמת ולתמיד...אולי יש דרך אחרת שאעדיין לא מצאו אותה או הגיעו אליה אבל אני רוצה להאמין שיש כזו... ושזה לא חייב להיות כרוני...ויכול להיות שזה שאני נאחזת במושג הזה בצורה הזו.. זה משהו שיכול להפוך כל נפילה לעמוקה וקשה יותר.. מצד שני יכול להיות שלהחזיק באמונה הזו זה מה שנותן לי כוח לקום בכל פעם מחדש.. לא יודעת... זה בהחלט משהו שאני עוד עובדת עליו מול עצמי...
מה האידיאל/ הפנטזיה בנוגע למושג המורכב הזה ומהי המציאות היום יומית?
אז הפנטזיה... כמו שרשמתי... היא לדעת שיש טיפול כלשהו... מצדי שיהיה של 3 שנים אשפוז אבל משהו אחר שכן יעבוד ויבטיח לי שזה לא יחזור לעולם... שלא יהיו יותר מעגלים של נפילות ועליות... שאני אהיה באמת בריאה מכל היבט של הנושא....
לעומת זאת יש את המציאות היום יומית... וכן.. בהחלט הפער הוא גדול מאוד... והמציאות הזו היא 18 שנים של מעגל אכזרי... וכן עשיתי המון תהליכים... המון עבודה קשה... הרבה הישגים קטנים וגדולים בדרך הארוכה והמייגעת הזאת... ועדיין... עדיין המציאות היום יומית היא שזה כן כרוני... ושזה כן חוזר... וכשזה חוזר אני נשארת אילמת, המומה, מתוסכלת וחסרת אונים נוכח הידיעה שאני שוב באותה נקודה.. שזה שוב חזר... שזה כן כרוני... שהלוואי והיה טיפול אחר.. גישה אחרת... דרך אחרת כדי להבטיח חיים אחרים...
האם בהרגשה שלך יש הלימה בנוגע לדרך בה אנשי הטיפול מגדירים החלמה (רופאים/ מטפלים/ דיאטנים)
לבין הדרך בה את חווה את המושג החלמה?
אני אישית מרגישה שהרופאים, לפחות אלו שאני נתקלתי בהם... אטומים ברמות שאי אפשר להסביר בכלל... לא פעם ולא פעמיים עמדתי מול מבטים שופטים וכועסים... אני זוכרת שרופא אחד אמר לי פעם כשהייתי מאושפזת במצב מאוד לא טוב פיזית שהוא לא מצליח להבין למה אני בוחרת ועושה את זה לעצמי, שהוא למד איך להציל חיים ואיך לעזור לאנשים שרוצים לחיות, לרפא מחלות קשות.. שהוא רואה יום יום איך אנשים נלחמים על החיים שלהם ואז הוא מסתכל עליי ורואה איך אני פשוט זורקת אותם לפח במו ידי... מיותר לציין איך המילים שלו השפיעו עליי ועד כמה זה מלווה אותי עד היום... ועדיין... גם היום... רופאי משפחה מבחינתי מאוד אטומים ולא מודעים למציאות ולמחלה הזו... בהרגשה שלי הם בכלל לא רואים בזה מחלה.. ממש לא....
לגבי אנשי טיפול.... נתקלתי בהרבה... אני יכולה להגיד שרק הפסיכולוגית הנוכחית שלי באמת מבינה מה זה... באמת מבינה אותי ואת המחלה הזו.. באמת שם איתי מנסה ביחד איתי למצוא הקלה ופיתרון למצב... אני לא יכולה להגיד את זה על יתר אנשי הטיפול בהם נתקלתי בחיי ונתקלתי בהרבה....
אז לפי דעתי אין הלימה.... ובכלל שיטות הטיפול הקיימות בארץ המבוססות על עונשים ופרסים זה משהו שלי אישית מרגיש מאוד רע... לא יודעת... לא נראה לי שזה חייב להיות ככה... כאילו שמענישים אותך עוד יותר בנוסף למה שבין כה וכה את מלקה את עצמך עליו... לא יודעת....
לפי מחקרים ומאמרים שקראתי נוכחתי לדעת שהאמת העצובה היא שאין באמת הגדרה של החלמה מהפרעות אכילה.. ושזה הקושי העצום בעשיית מחקרים שימדדו ויבדקו כמה באמת מבריאות מהמחלה הזו... אני זוכרת מאמר אחד שקראתי שהיה כתוב בו שיש שני דברים שהם בטוחים וברורים לכל אנשי הטיפול והרפואה.. אחוז הלוקים במחלה ואחוז המתים ממנה... לגבי אחוז המחלימים?.... אין להם מושג כי אין להם איך למדוד את זה... כי אין כל הסכמה אחידה בין אנשי הטיפול המתמחים בהפרעות אכילה בנוגע להגדרה אחידה של המושג הזה החלמה....
אני חושבת שזו גם הסיבה שהחלטתי לבדוק איך אנחנו מגדירות החלמה...
לראות אם אנחנו רואות את המושג הזה באותה הצורה...
לא יודעת...
באמת שהנושא הוא מאוד מורכב...

אני רק אגיד שאני באמת חושבת ומאמינה שיש דבר כזה החלמה מלאה... ושזה לא חייב להיות כרוני... וזה שעדיין לא מצאו טיפול אחר זה לא אומר שאין אחד כזה... זה אומר שלא חיפשו מספיק... ואולי אני נאיבית... אולי...
הרי אני חייה את זה כבר מספיק שנים כדי להיפרד מהאמונה הזו...
ובכל זאת...
בכל זאת... איכשהו.... אני לא באמת מסוגלת לוותר על האמונה הזו שיש משהו אחר, שיכול להיות משהו אחר... שצריך רק לגלות את הדרך...
למרות שיש לי עוד הרבה מה להגיד אבל קשה לי למצוא כרגע את המילים כדי להמשיך...
אז... נראה לי שזהו לבינתיים...
 

Lior Dorenboust

New member
תשובות שלי

בן 20 מהמרכז.

התחילה ב19.5.2009 שבוע לפני היומהולדת שלי.

המחלה שלי נובעת מחוסר ביטחון.
אני לא אנורקטי,בולמי או כל הדברים האלה.
אני כל הזמן רציתי לעלות אבל התחיל בי הפחד של לאכול ליד אנשים בגלל שהייתי מקיא מלא(לא בכוונה אלה בעיה בבטן ועכשיו זה נכנס לראש.)

בשביל להחלים אני צריך להשיג 2 דברים:
1.עליה במשקל(את זה השגתי)
2.ביטחון(עדיין חסר)

הפנטזיה כמובן זה למצוא עבודה,למצוא חברה ולהתנהל כמו כל בנאדם אחר בגילי.
המציאות היומיומית שלי שאני כל היום בבית.
יוצא לרחוב ומרגיש אפס.
כאילו לא קיבלתי את אותם קלפים שאחרים קבלו.

גם הרופאים מגדירים את ההחלמה כמו שאני הגדרתי פה.
 
למעלה