דיון תרבותי

[אנילה1]

יש אמהות שמוסרות את הילדים לאימוץ.

 

[XUXA141]

יש לי הצעה בשבילך.

האם את מוכנה לערוב לכך שכל מי שתלד למרות שלא רצתה, תהיה מאושרת אחר כך? את מוכנה נגיד לפצות בשני מליון דולר כל אחת שתוכיח שהיא לא מרוצה? האם את יכולה לחתום במאה אחוז שכל אחת שתעשה ילדים תהיה מאושרת "אושר אינסופי" כדבריך?

 

[noga gilad]

../images/Emo45.gif

 

[daphnali]

אדיר !

 

[אופירה1 האחת]

כל זה מוגזם

תמיד יש חריגות. תמיד יש איזשהו עיוות של הטבע שגורם לנשים לרצוח את הילדים שלהן ולכן לא יכולה להיות התחייבות כזו. אבל שימי לב שהבעיה פה היא באמא. היא דפוקה. היא מעוותת. היא חולת נפש. בנאדם נורמלי לא רוצח ולא מתעלל באף אדם. הבעיה היא לא בילדים. לגבי רוב האמהות - כולן (חחח...) יסכימו שקשה לגדל ילדים. זו לא הפתעה. זה ידוע. זו עבודה קשה, אחריות כבדה, ועוד כל הסיבות שמניתן אתן קודם. אבל זה שווה את זה כי את אוהבת את הילד כל כך שאת רוצה לתת לו מעצמך. נכון שאת רוצה לנוח לפעמים. לפעמים זה מעיק, את רוצה חופשה, להיות לבד, להתרחק קצת. אבל כבלים של אהבה וגעגוע מושכים אותך במהירות חזרה אל הילד. ומצד שני- אני מאוד אוהבת את העבודה שלי ולא אוותר עליה (להבדיל אלף הבדלות). אני לא מתחרטת שאני עובדת בה ובכל זאת אני רוצה חופשות ונופשים, ובכל יום חמישי אחר הצהריים אני שמחה שנגמר השבוע. אמא נורמלית לא מתחרטת על ילדים שנולדו. זה ייתכן רק כשמדובר על ילדים שעוד לא נולדו. לכן יש כל כך הרבה מקרים של הפלות מלאכותיות ושימוש באמצעי מניעה לעומת מקרים כל כך מעטים של רצח או נטישת הילדים. יוצא מהכלל הוא מסירה לאימוץ. כאן יש מקרה של אמא שכל כך אוהבת את הילד שלה ומקריבה את ההימצאות איתו לטובת זה שיהיו לו תנאים טובים יותר למחיה. כמו משפט שלמה המלך. האמא רוצה שהוא יגדל איתה, אבל אם הוא יסבול כתוצאה מכך (יחתכו אותו לחצי במקרה דנן) היא מעדיפה לוותר על האושר (והצער) בגידול ובוחרת שיהיה מאושר.

 

[XUXA141]

"אמא נורמלית לא מתחרטת על ילדים שנולדו"?

מאיפה לך? זה שנשים לא מודות בזה, זה אומר שזה לא קיים? הרי מי בכלל תעיז להודות בזה אפילו בפני עצמה? כל שכן בפני אחרים? הרי חינכו אותה בדיוק מה שאמרת, שאם היא "נורמלית" היא לא תתחרט, כך שאם יש לה רגשות חרטה, היא תעדיף להתעלם מהם ולהכחיש אותם ולא להכיר בעובדה שהיא "לא נורמלית".

 

[אורלנדה]

אם אני מפחדת שאתחרט? לא, כי אני די בטוחה במי

שאני. ואני יודעת שאם אתחרט אדע איך להתמודד עם הרגש הזה. אני מרגישה שההחלטה שלי נובעת מכך שהורות לא חסרה לי בחיים. יש לי חיים עשירים שאני מאוד נהנית מהם. ויש לי גם אהבות, לבני אדם, לספרים ולמקומות, ואני מרגישה מלאה באהבות שלי ואין לי כרגע צורך וחשק להתנסות באהבה אחרת, גם אם אומרים לי שהיא שונה לגמרי מאהבות אחרות. טוב לי עם האהבות שיש לי. אני לא חושבת שאמהות היא אושר אינסופי, היא בוודאי אושר בחלק מהזמן אבל לא כל הזמן, ואני מרגישה מאושרת בחיים שלי, שוב, ודאי שלא באופן תמידי - ואין לי צורך בעוד אושר, יש לי המון רגעי אושר (וגם עצב, דכאון וכו'). אני פוחדת? כן, אני חושבת שיש לי פחדים שקשורים בחוסר הרצון ללדת. אני פוחדת לאבד את החופש שלי, שאיך אמר אלי מויאל - הוא סם. אני לא רק פוחדת לאבד אותו, אני גם מאוד לא רוצה לאבד אותו. אני פוחדת שיום אחד העולם יהיה במצב אקולוגי קשה ואני לא רוצה לנקוט בצעד חסר אחריות ולהוליד ילדים שיצטרכו להתמודד עם המצב הזה. אני פוחדת להוליד ילדים למדינה שהערך היחיד בה הוא כסף וקניות ושהתרבות הגבוהה בה מדרדרת לתהומות, אני לא רוצה לצאת מהבועה שיצרתי לי ולהתחכך עם צדדים של העולם שאני רוצה להרחיק מעצמי, חיכוך שיהיה הכרחי אם אלד ילדים. אני גם פוחדת שאם ארצה לחיות בחוץ לארץ (סיכוי מאוד גדול) מפאת מצב בטחוני רע או מיאוס בחיים כאן יהיה לי קשה לעשות את הצעד הזה עם ילדים, אני מעדיפה להיות חופשיה, עצמאית ולא תלויה. אם היה בי רצון ממשי ללדת ילדים סביר להניח שהייתי מנסה להתגבר על החששות הללו. אבל כשאין לי רצון כזה, למה לי?

 

[efroch99]

וואו, אורלנדה

כמה דברים ניסחת ממש מתוך הלב שלי - שאפילו לא ניסחתי לעצמי עדיין. ממש אהבתי!!!!!

 

[אורלנדה]

../images/Emo141.gif

 

[Shanice]

אהבה אינסופית

מסכינה עם אורלנדה וחייבת להוסיף. אני לא יודעת אם יש דבר כזה - אהבה אינסופית. אבל ישנה אהבה ללא תנאי. אני מקבלת המון אהבה כזו מבעלי חיים. ובכלל ישנם כל כך הרבה צורות של אהבה בעולם. אני שמחה בשביל ריקי29 שהיא שהילדים שלה מעניקים לה את האהבה. יחד עם זאת, כל אחד ואחת יכולים לבחור ממי לקבל ולמי לתת אהבה. אני בחרתי באהבה של טבע ובעלי חיים.

 

[כואב אבל כבר פחות]

../images/Emo45.gif

 

[prizman]

מאחר ולי יש

ניסיון של 46 שנה בלהיות בלי ילדים ואני שלם עם עצמי עדיין ולך יש ניסיון של שלוש שנים בלהיות אם, מתוכן רק שנה אחת בלהיות אם לשני ילדים נראה לי שסטטיסטית הסיכוי שאת תתחרטי גבוה משלי. הסיכוי שתודי בזה נמוך יותר להערכתי הדלה.

 

[efroch99]

הי ריקי ../images/Emo39.gif

ראשית אני באמת שמחה שאת מאושרת באמהות שלך! שנית, יש לי שאלה שמאוד מעניינת אותי, אשמח אם תוכלי לענות. מה עבר עלייך בזמן בין זה שהיית בטוחה שלא תהיי אמא, לבין הרגע בו החלטת בכל זאת ללכת על זה? האם תוכלי לתאר מה גרם לך בכל זאת להמר על משהו שעל פניו לא היה נראה לך שמתאים/רצוי לך?

 

[HollyGolightly]

תשובות

אני דווקא מתה על ילדים. אני בדיוק מאלה שעושות פוצי מוצי ושילדים ותינוקות ממיסים אותי. אגיד לך עוד משהו: לשמוע "אמא אני אוהב אותך" זה לא רק לא הרצון שלי זה הסיוט שלי. אני לא יכולה להביא לעולם יש מאין. ואותה ישות שהבאתי לעולם, שבראתי, תאמר לי "אמא אני אוהב אותך" פשוט כי היא תלויה בי לחלוטין. זה לא פלא שתינווקת וילדים קטנים אוהבים את הוריהם ושלב הורים עולה על גדותיו למשמע מילים אלה ואחרות. כל ישותו של ילדם תלויה בהם. זה מצב לא נכון בשבילי. ולדעתי, לא נכון בכלל. מכאן והלאה אני מעתיקה תשובה שכתבתי למישהי אחרת ששאלה שאלות דומות: אני לא רוצה ילדים. זה טבעי לי. בדיוק כפי שטבעי לי שיש לי עורקים ושזורם בהם דם. אינני יודעת מה את מתכוונת בגנים הוריים. אם כוונתך ברצון בילדים משלי, אז אין לי. אם כוונתך ביכולת לאהוב ולהזדהות, אין ספק שיש לי. אולי יותר מאשר להרבה הורים. אני מאד אוהבת ילדים. נהנית מחברתם, חושבת שהם מעניינים. הסיבה שאני אומרת שאולי יותר מאשר להרבה הורים היא שפגשתי הרבה מאד הורים שהם אנשים אנוכיים מאד, שלא מסוגלים לחוש אהבה ו/או חמלה לאף אחד מלבד ילדיהם. ובהרבה מקרים אפילו לא הייתי קוראת לזה אהבה. אלא סוג של ניצול. לא הרגשתי מעולם צורך בילדים משלי. אני יודעת שלעולם לא ארגיש כי יש דברים שאדם לומד על עצמו ויודע על עצמו. אגב אני בת 43 (שאלת קודם לגבי גילאים). במקרה שלי היו לי גם role models טובים. הרבה קרובי משפחה. היום חלקם מתים וחלקם נמצאים בשנות השבעים, השמונים והתשעים לחייהם שחברו בחיים ללא ילדים והם חיים חיים שלמים וטובים. מכיוון שהכרתי אותם מאז ומתמיד זה היה לי טבעי בדיוק כמו קרובי המשפחה שבחרו להיות הורים. בנוסף יש לי מה שאני קוראת לה "תיאוריית מחמד" - לדעתי הורה לוקח על עצמו את תפקיד אלוהים בהופכו אין ליש. אין לי כל צורך או רצון לשחק את אלוהים.

 

[ליאורית המקורי]

תשובה המשקפת את עמדותיי בלבד.

אז ככה,אני כבר לא שוקלת את צעדיי ואני יודעת שאני אכנס להריון בשנה שנתיים הקרובות.אבל אני יכולה לומר לך שאני לא עושה את זה בלב שלם.הסיבות שלי לדחיית היילודה הן רבות,החל מזה שאני חוששת שזה יפריע לי בלימודיי האקדמאים,ובתחושת החופש שלי,יפריע לקריירה,וכל זה למה?כי אני יודעת שאני לא מוכנה להיות כמו אמהות אחרות שאני לא מזלזלת בהן ולא אוכל או ארצה לקחת מטפלת,אלא אני רוצה להיות איתם נטו.המודל ההורי שלי היה מאד מתסכל בעיני,ההורים שלי עבדו מהבוקר עד הלילה ואני גודלתי ע"י ההורים של אבי,שהיו אנשים טובים מאד,אך אני עדיין מתוסכלת מזה שלא עשיתי את כל אותם דברים עם הורי.לכן אני הגעתי להחלטה שכאשר אסיים ללמוד ואסייםלמצות את עצמי בקריירה,אני אפרוש לגדל את הילדים,וזה מבחינתי יהיה הכל!סיבות נוספות שגרמו לי לא להיות בטוחה בלידת דור נוסף,הוא הפחד שמא יקרה להם משהו,והפחד מהאחריות שלי בעניין,והכי גרוע אם לא אוכל לעזור להם,לא עלינו.זה מצב מתסכל מאד שראיתי אותו מקרוב אצל הורים לילדים שנפטרו לא עלינו.אני לא אוכל להתמודד עם דבר כזה,ולא רוצה מראש להכנס למצב שיכול להיות שיקרה.הלוואי שהייתה לי תעודת ביטוח שהכל עם הילדים יהיה בסדר מכל בחינות ואז היו ייורדות לי הרבה חששות והתלבטויות מהראש.בעיה נוספת היא.מה שם אותי לקחת אחריות כזאת גדולה על יצירה של יצור חדש?מי אני בכלל?למה זה מגיע לי או לילד?היום המצב הוא שאנשים יודעים איך להרות ואיך לא להרות וזה מאד מסבך את העניין,לפחות מבחינתי.וכמובן,עוד אוסף של ידיעות על זה שהעולם הוא לא רק טוב ויש המון רוע,אז למה להביא אותם לזה?נכון שיש גם טוב,וכיף לאכול גלידה,אבל מצד שני יש גם רוע,ולא כיף לקבל סרטן.בקיצור,כל אחד שיעשה מה שטוב בעיניו,העיקר להיות שלם עם ההחלטה,וכמו שהבנתם אני לא שלמה איתה,אבל אני יודעת שאני אתחרט עוד 40 שנה,וכמו כן בעלי מאד רוצה ילדים,אז אני מחליקה עם הזרם,מה שיהיה יהיה....

 

[noga gilad]

תשובה

אני יודעת שבויתור על האמהות אני מפסידה עולם שלם של תחושות, אהבות, הרגשות, חוויות. אני מפסידה פיתוח מימוש של צד משמעותי בנשיות שלי, ומימוש של פוטנציאל מסוים הטמון בי מעצם היותי אדם בוגר. יתכן ולעולם לא אחווה מעורבות כה גדולה בחייו של אדם אחר, כפי שחווה הורה, וזה אכן נשמע לי מדהים. למרות כל זאת, אני שלמה עם הויתור הזה. רצה הגורל, החיים, המציאות, או איך שתקראו לזה, ואני מרגישה בכל רמ"ח אברי שנועדתי להיות הרבה דברים אחרים, אבל לא אם. הטבע שלי הוא שונה. הרוחות כיוונו אותי לכיוון אחר. יתכן מאד ואף סביר, שאחווה ואממש דברים מסויימים שהורים לילדים מפסידים. אולי אקח את הזוגיות שלי למקום רחוק שבמסגרת הורית לא היה מתאפשר, אולי אגשים את עצמי כיוצרת, אולי אעמיק בדרך רוחנית זו או אחרת. אולי אף אחווה משהו מהאמהות בדרכים אחרות ושונות, לכל אדם יש את סיפור החיים שלו. את מספרת שיש לך קריירה בהיי טק, זוגיות ואמהות. זה נשמע נפלא. אני שמחה בשבילך. למרות זאת, ולמרות הרצון שלנו להשיג את הכל, לחוות את הכל בחיים, אף אדם אינו יכול לחוות את כל החוויות האנושיות המשמעותיות שקיימות. מה לעשות, הקיום שלנו מוגבל, יחסי, חסר. האם חווית הארה רוחנית? עומדת להיות לך תערוכת יחיד במוזיאון? חיית שנתיים במחיצת שבט אינדיאני נידח? הצלת קניון שלם מפיגוע? כלומר, ישנן המון חוויות חיים מדהימות שנמנעות מכל אחד מאיתנו. אני מכבדת אנשים שנהיו הורים, אני מכבדת את השוני שלהם ממני, ואת הייעוד הייחודי שלהם. באותה מידה, הייתי רוצה שאנשים יכבדו את השוני שלי, את הייעוד שלי, את הטבע שלי, את החלקיות שלי.

 

[אשכר]

השיקול שלי נראה כך:

בין אהבה אינסופית ולא מוגבלת בזמן לילד, ובין אהבה אינסופית שמסתיימת מחר ממוקר כתוצאה מצריכה ישירה של MDMA, לא ברור איזה מהם יותר "נכון" או "בריא" או "בעייתי". ואני אנסה להסביר. חשוב לשים לב שאני לא מדבר פה מנסיון - לא היו לי ילדים, וגם לא לקחתי אקסטזי. אבל מהתאורים שלך ושל אחרים זה נשמע מפתה באותה מידה, עם תוצאות דומות, אבל עם השלכות שונות על החיים בבוקר שאחרי. בשני המקרים התוצאה לא מובטחת בכלל. מספיק לקרוא ולהקשיב לגברים ונשים שיש להם ילדים ולראות שפעם זה ככה ופעם זה ככה, ומה ששומעים ורואים זה בד"כ את סיפורי ההצלחה. את השאר מעדיפים להשתיק. התוצאה במקרה של ילד עלולה גם להיות קטלנית (לאמא). לפי דיווחים שונים, MDMA סטטיסטית בריא הרבה יותר מלהכנס להריון: אין בו סכנות לסיבוכים הגורמים ישירות למוות, לא נפגמת הראייה, אני לא משמין כתוצאה מצריכה שלו, לא צריך ניתוח קיסרי שבו יגזרו לי את מרכז הגוף, דיכאונות, נפילה ברמת הברזל, בעיות ריכוז, עמוד שידרה, נשירת שיער, וכו'. הייתי מפרט עוד השלכות בריאותיות של הריון או לידה, אבל את כנראה כבר לא קוראת עד כאן. עוד יתרון של MDMA (חומר שהמשתמשים בו מדווחים על אהבה ללא גבולות וללא תנאים) לעומת ילד ולעומת הרואין: עם ילד (ועם סמים קשים אחרים) אני משועבד בעצם לאיזה 18 שנה, ועם כל האהבה שאולי תהיה לי לילד, לפי מה שאת אומרת, אני בעצם מכור. את מכורה לילד שלך? האם יש לך היכולת להתנתק מתי שתרצי? רגשית? פיזית?

 

[ilanan1]

../images/Emo3.gif בחיי שעשית לי חשק... כל

האהבה האינסופית הזאת! מצד שני, בשני המקרים אהיה במצב של איבוד שליטה אז בעצם לא מתאים לי...

 

[whitewidow]

שום איבוד שליטה בMDMA

 

[אופירה1 האחת]

ניסיתי את שניהם

אקסטזי זה כיף. (ניסיתי בגיל 17 והזיכרון מהתחושה עוד קיים) אבל זו לא אהבה. בטח לא אינסופית. זה תחושה שהכל מצחיק עד דמעות, זה תחושה משונה במחשבה, למשל כשמישהו מדבר ואתה שומע או מבין מה הוא אמר רק דקה אחר כך. או כשאתה מתחיל להגיד משהו ושוכח באמצע המשפט מה אמרת ועל מה אתה מדבר. אתה מאבד תחושת זמן, אתה הולך מהר מאוד ומדבר מהר מאוד ולא שם לב לכך. הצחוק שלך נשמע לך מוזר. ובקיצור: אתה מאושר כי אתה מאוד מאוד מרוכז בעצמך ובתחושות של עצמך. לגדל ילד זה משהו שונה לגמרי. זו אהבה. מוחלטת. הראש צלול, אתה מחשב כמה צעדים קדימה כדי להבטיח שהכל יהיה בסדר אצלו (לעשות פיפי לפני שנוסעים, לקחת מעיל? אולי ירד גשם). זה ליהנות מהחיבוקים שלו, להקדיש זמן לקרוא לו סיפורים ולהשכיב אותו לישון בלילה. זה לבחון אותו מכל הכיוונים בכל מקלחת כדי להיות בטוח שלא קיבל מכה, זה להיות מדושן עונג כשאתה שומע אותו צוחק כי אתה יודע שעשית עבודה טובה והילד שלך מאושר. ויום אחד, בעזרת ה', הוא יהיה חלק מהדור שיפתור את הבעיה האולוגית של העולם שדוברות הפורום כל כך מפחדות ממנה. ובקיצור: אתה מאושר כי מישהו שאתה אוהב מאושר.