דיון שהתחיל בשבת

[omaopa]

דיון שהתחיל בשבת

כמו שכבר הבנתם בשבתות אני רצה עם קבוצת גברברים חזקים משהו. כרגע אני האשה היחידה בקבוצה. היו נשים אחרות שבאו ולא היה להם כיף והלכו. אני שם בעיקר כי החבר'ה האלה מאתגרים אותי. אני תמיד האמנתי שכדי להתקדם בריצה ולשמור על רף הישגי לאורך זמן צריך להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים. אני מרגישה שאם בזמן אימונים לא צריך לעבוד כדי להדביק את השותפים, אז לא יושקע מספיק מאמץ. זאת הגישה שלי. ממש לא חייבים לאמץ את זה. הרבה אנשים שאני מכירה מעדיפים לרוץ יותר בסבבה ולא להרגיש שהם עובדים כל הזמן. אני אישית אוהבת לסיים אימון עם תחושה שהייתי צריכה לעבוד בזמן האימון (חוץ מאימוני שחרור כמובן). ניחא. זאת לא הפואנטה. בשבת הזאת התפתחה שיחה ביני לבין שניים מהרצים שבה מצאתי את עצמי מתווכחת עם שניהם, למרות שהיו בדעות אחרות. אני לא חושבת שהם ירדו לגמרי לסוף דעתי אבל בכל מקרה גם אני יצאתי מבולבלת מעצמי. יש לי דעה די מגובשת בעניין אבל היא בעייתית ונתקלת בבעיה במבחן המציאות. חשבתי להתייעץ איתכן כאן. ובכן כך...... דיברנו על נושא נשים בספורט בכלל ובריצה בפרט. אחד החברים אמר שהוא חושב שצריך לעודד יותר נשים להיכנס לספורט. עד כאן כולם מוסכמים. אבל אמרתי לו שלדעתי, כל עוד נשים מוגדרות כישות נפרדת - נשים רצות - להבדיל מ"סתם" רצים, תהיה כאן בעיה. נראה לי שכל עוד יש סימון של הבדל ואפילו אם זה מגיע מהכיוון החיובי של עידוד, הרי שההבדל מונצח. כל עוד נבדיל נשים כישות נפרדת ברמה הספורטיבית הרי שיש כאן בסיס להבנה וקבלה מדוע הן נמצאות שם פחות. הרי הם פחות בנויות לריצה מגברים, יותר נפצעות, פחות מהירות וכו'. ההבדלים רבים. אז למה שלא ננהג בהם אחרת? למה שלא נאמן אותן בנפרד? עם כפפות המשי להן הן זקוקות? לי נראה שכל עוד תהיה הסתכלות מהצד על נשים, כיחידה נפרדת בתוך הכלל, כמשהו שונה מהרוב, הרי שלא תהיה הטמעה אמיתית שלהן לתוך הכלל. כך בתרבות וכך גם בספורט. מצד שני, יש עובדות. יש פחות נשים בספורט. צריך פורום כמו זה שכאן. יש צורך ב"העצמה" (איכס. שונאת את המילה הזאת). למה לא צריך להעצים גברים? כי הם עצומים מספיק לבד? לא יודעת....... האם בעצם זה שאנחנו מצטרפות להבדלה אנחנו לא פוגעות באותה מטרה לשמה הגענו עד הלום? אם נרצה להיות חלק, האם לא צריך פשוט באמת להיות חלק? אבל אז, כמו שאמרתי להם, ישנה בעיה. הראיה הגברית את הנשים מתעוותת. בגלל שהם מרגישים איזשהו צורך (שהוא לא ברור לי כלל) ליצור הבדל בין הישויות הרי שאותה אשה (כמוני סתם לשם הדוגמא) שמתעקשת להיות חלק (להתאמן ביחד, לעשות אותם דברים, לקחת על עצמה התנהגויות "גבריות") נתפסת בעיניהם כ"פחות" אשה. פתאום אותם גברים מייחסים לה תכונות שבפיהם מתקראות "גבריות". אם ברצונה של אותה אשה ליצור את קו המשווה הרי שהיא חדלה מלהיתפס כנשית. וזה קוץ רציני. רוב הנשים מפחדות מהתפיסה אותן כ"גבריות", "בוצ'יות", "לא נשיות". הצורך להיתפס כאשה נשית היא חזקה מאד והאם אנחנו צריכות לוותר על התפיסה אותנו כנשיות כדי להיות חלק מלא מהספורט? יש גם עובדות פיזיות. נשים יכולות פחות. אין מה לעשות עם זה. אז איך עושים את זה בצורה שווה? תמיד להגיע אחרונה לסוף האימון או לקו הסיום זה לא דבר מרנין ומעודד במיוחד. אני למדתי לחיות עם זה. מצד שני, אני לא רוצה וויתורים בשם הדבר הזה. לא רוצה שיתייחסו אלי אחרת מאל כל אחד מהחברים האחרים בגלל ש"ברוך שעשני אשה". מצד שלישי אני צריכה כל שבוע להילחם מחדש בייאוש של להגיע תמיד אחרונה, להיות תמיד הכי חלשה, להגיע אחרי כולם במירוצים. לאורך זמן זה לא קל. אני אומרת את בלי לקטר, אלא כאמירה. זה פשוט לא קל. אני חושבת שיש כאן משהו מאד ישראלי. תפיסה מאד ישראלית של האשה. אני יודעת שהחבר'ה האלה שאני רצה איתם בכל מקרה תופסים אותי כאשה שרצה ולא כבן אדם שרץ. אם זה מהכיוון החיובי של פירגון שאני עושה את זה למרות שאני אשה ואם זה מהכיוון השלילי של החשיבה שיש בי משהו מאד "גברי" אם אני עדיין כאן. בכל מקרה, לי נראה שמשני הכיוונים, בוודאי שהשלילי אבל גם החיובי, אף אחד לא עושה לנשים טובה כל עוד הן נתפסות כקבוצה נפרדת בתוך הכלל. זה יוצר מעין תת-תרבות ומונע הטמעה לתוך החברה (הספורטאית במקרה זה). נראה לי שכל עוד כך יהיה לא נוכל להשוות את המספרים כי תמיד נהיה בצד. בין אם זה ראיה של "וואו! איך את עושה את זה למרות שאת אשה?!" ואם זה ראיה של "לא נורא שאת אשה. תבואי לנסות לעשות את זה בכל זאת. אנחנו רוצים שתהיי כאן אבל תישארי האשה שאנחנו מכירים ומקטלגים." (תוך כדי הקלדה אני קולטת שזה מה שמפריע לי ב-skort. זה נראה לי כמו משהו שבא מהגישה של תבואי לרוץ, אבל תישארי אשה בצורה שאנחנו מכירות אותה. אמנם מהמטבח הוצאנו אותך אבל תישארי עם חצאית כדי שנוכל עדיין לזהות אותך כמשהו אחר ונפרד.) אז מה שוב הפואנטה? סתם. נקודות למחשבה........

 

[מרב.]

יש לי הרבה לכתוב, אבל גם אצלי זה מבולבל.

קודם כל, אין מה לעשות- נשים שונות. אי אפשר להתייחס לנשים באותה נשימה כמו אל גברים, בגלל כל הדברים שציינת: פציעות, יכולת פיזית, ביגוד (חזה!), ובגלל עוד דברים שלא ציינת: הריונות, ואחרי ההריונות חוסר פניות נפשי ואפילו לוגסטי לריצה. אפילו כל הגישה לספורט היא פחות תחרותית באופן כללי מאשר אצל גברים. לכן אי אפשר להכליל, וכן צריך להתאים, כי מה שמתאים לגבר בן 35 בכושר טוב במשקל ממוצע, אינו מתאים לאישה בת 35 בכושר טוב ובמשקל ממוצע. אני לא מרגישה את ההבדלים שכתבת עליהם, אבל אולי זה נובע ממקום אחר לגמרי שלי מבחינת כושר, מבחינת קבוצה וחברים לריצה וגישה בכלל: יש לי עוד הרבה לשפר כדי להגיע לבסיס אירובי; אני רצה לרוב לבד וגם אם ביחד, זה בד"כ עם עוד חבר/ה בקצב שלי- ואני לא בגישה תחרותית כמוך, זה בטוח. כל אלו כנראה עושים את ההבדל מבחינתי מבחינת הג'נדר- אני לא מרגישה "אישה"/"בנאדם" שרץ. והאם מחויב המציאות שכל אישה שמגיעה ליכולות "גבריות" היא ב'יצ'ית או גברית? אני לוקחת את השפיציות של הריצה שאני מכירה- את, מור, ליהי, אפילו נינה שאני לא מכירה אישית- האם מישהו יכול לחשוב שכל אלו אינן נשיות ויפות? ולסיום, אני מתלבטת לגבי "ראש לשועלים" או "זנב לאריות". מסכימה איתך שיותר מאתגר ומושך קדימה להיות ראש לאריות, אבל נראה לי שלאורך זמן זה יכול להיא לתחושה בה את לא מעריכה את עצמך באופן אובייקטיבי, את ההתקדמות ביחס לעצמך, אלא מפנימה את התחושה שאת חלשה. שאלתי אותך בהשתאות בשרשור לפני יומיים אם את רצינית שאת "לא מהירה", הרי זה אבסורד שאת תופסת את עצמך כך. יצא מבולבל גם לי, אבל חייבת לצאת ודגדג לי להגיב כבר עכשיו.

 

[כבשה בשדה]

הזכרת לי נקודה שהפריעה לי בצבא

בערך בתקופה שהתגייסתי החלו לפתוח מעט תפקידי לחימה לנשים אבל מראש אמרו שהרף הפיסי יהיה שונה, אני תמיד רציתי להיות לוחמת, בגלל בעיות טכניות ובירוקרטיות זה לא יצא לפועל, אבל בכל מקרה תמיד עצבן אותי העניין שהתאימו את הרף, הרי אם יש רף מסוים לתפקיד מסוים זה לא צריך להשתנות בגלל המגדר של אותו לוחם אז אני מבינה אותך בעניין של אם נבדל את הנשים הם אף פעם לא באמת יהיו חלק מזה אבל השאלה היא מה זה בדיוק "הזה", אני חושבת שיש קשר לקבוצה ולחברה שאת מתאמנת איתה. אמנם אני רק חודש וחצי עם הקבוצה אבל בינתיים הבנים עושים לי רושם של חברה חמודים מאוד שמקבלים את הבנות לגמרי כחלק מהקבוצה לא כקבוצה נפרדת, באימונים כל אחד רץ בקצב שלו, יש בנות שרצות בקצב של הבנים החזקים ויש בנים שרצים בקצב של הבנות החלשות. אצלנו בקבוצה ממש לא מרגישים שהבנות נבדלות מהבנים בצורה זו או אחרת. רק ברכיבות יש כרגע הפרדה שלא נובעת ממגדר אלא מנסיון ברכיבה ומאמון שצריך להבנות בשביל לרכוב בפלטון העובדה היא שבאמת יש הרבה פחות נשים שעוסקות בספורט מאשר גברים. זה נובע מהמון סיבות ואני לא חושבת שהן בכלל חשובות אלא לקבל את זה כעובדה וכל אחת תחליט לעצמה איך היא לוקחת את זה. לדוגמא הפורום המדהים הזה, הוא משמש כל אחת מאיתנו באופן שונה יש פה לא מעט נשים שצריכות את החיזוקים והמקום לפרוק, לבכות להתבכיין וגם לתגאות בהצלחות. מצד שני יש נשים שזה דביק להן מדי ומשתמשות בפורום לצרכים יותר מקצועיים. כל אחת מה שנכון לה. אבל זה שאנחנו מבדלות את עצמנו מעולם הספורט הכולל ויוצרות הפרדה. אני חושבת שאחוות הנשים המדהימה שנוצרה כאן היא דבר חיובי ומחזק ולא מבדל, מפריד או מחליש אני יכולה להגיד לך שכשאני רואה רוכב או רץ אני מפרגנת, לא משנה אם זאת אישה או גבר. אבל כן אני מאוד שמחה לראות כשיש יותר נשים בתחרויות וכשיש יותר נשים שמגיעות להצלחות ועולות לכותרות בעיקר כי זה נותן מוטיבציה וידרבון לנשים נוספות חבל לי לשמוע שנשים אחרות לא הצליחו להרגיש בנוח בקבוצה ואני לא חושבת שזה משנה אם רואים אותך כרצה או כאישה רצה, היינו הך. חלק ממי שאני זה היותי אישה, לא משהו שאני רוצה שיישכחו בין אם אני אישה יחידה בקבוצה ובין אם יש עוד נשים איתי.

 

[לא רק יעל]

יש לי המון מה להגיד על זה

כי זה כל-כך, אבל כל-כך, לא אופייני רק לריצה או לספורט. זה אופייני למרחב הציבורי, לשוק העבודה, לאקדמיה, לתכניות הלימודים בגנים ובבתי הספר, למשפחה, ועוד ועוד ועוד. למעשה, זה מאפיין שאת יכולה למצוא בכל תחומי החיים. (הסיבה שיש לי כ"כ הרבה מה להגיד על זה, היא כי מגדר הוא אחד הנושאים המרכזיים שאותם אני חוקרת

) העולם בנוי על פי סטנדרטים "גבריים", והסיבות לכך רבות. נשים שרוצות להשתלב בעולם הזה (קחי לדוגמא את הדרישה לעבוד שעות ארוכות מאוד בכל יום כדי להתקדם), צריכות לאמץ את אותם הסטנדרטים, כלומר להיות "כמו גבר". במקביל, אשה שכן מצליחה להתקדם עלולה לשמוע ביקורות על כך שהיא אמא לא מסורה, שהיא התקדמה בזכות היותה ביצ'ית ועוד כהנה וכהנה תיאורים, שממחישים את האיום (גם אם הוא לא מודע) שמהווה אשה שמצליחה בעולם גברי. כל זה ממש ממש על קצה המזלג. אלפי ספרים ומאמרים נכתבו על כך, בתחומים רבים. אני חושבת שדבר דומה קורה בספורט (עד כמה שאני מבינה, ואני כזכור עדיין טירונית...). הספורט הוא גברי והמדדים המוכרים הם תוצר של שנים על גבי שנים של מדידה לפי גברים (כמה שנים נשים באמת משתתפות בספורט? עשורים בודדים?). עכשיו, שאלת מליון הדולר היא מה יותר טוב לנשים - להשתלב או להתבדל? מצד אחד, אנחנו רוצות להשתלב, להיות חלק, לא להצליח "למרות שאנחנו נשים" אלא פשוט להצליח. אנחנו לא רוצות לקבל הקלות. אנחנו רוצות להצליח בזכות ולא בחסד. מצד שני, כל עוד הסטנדרטים הם גבריים, כל עוד את הגברים מעודדים מגיל 0 לעסוק בפעילות ספורטיבית ואילו את הנשים מעודדים בעיקר לעודד את הגברים, כל עוד לא מכירים בצרכים השונים של נשים ושל גברים (ואני בכוונה לא כותבת "הצרכים הייחודיים של נשים" כי זה בדיוק נשען על התפיסה שהסטנדרט הוא גברי ואילו הנשים הן יוצאות הדופן) - לעולם יישארו נשים ספורטאיות בשוליים. אז מה עושים? זו שאלה טובה ואין לי תשובה טובה. אני חושבת שדווקא בספורט הפרדה זה לא דבר רע. תראי איזה כוח ועוצמה יש בטריאתלון נשים - זה משהו שקורה, אני חושבת, בין היתר בזכות ההשתחררות מהמבט הגברי או מהתחרות עם הגברים. גם בהשכלה, אגב, מחקרים הראו שילדות ונערות שלומדות ללא בנים בכתה מגיעות להשגים הרבה יותר גדולים - יש להן יותר לגיטימציה להצליח (הן לא מצופות לשים את עצמן בשוליים כדי לאפשר לבנים בכתה להתקדם - זה קורה גם אם זה לא מודע), ויש להן הרבה יותר בטחון לשאול כשאינן מבינות. בגלל זה את יכולה למצוא באוניברסיטה, במדעים מדוייקים, אחוז מאוד גבוה של נשים דתיות לעומת אחוז מאוד נמוך של נשים חילוניות. בעולם האידיאלי, שבו יאפשרו הזדמנות ספורטיבית שווה לנשים ולגברים, שבו יעודדו ילדות וילדים במידה שווה לעסוק בפעילות ספורטיבית מגיל צעיר, שבו תהיה לגיטימציה זהה לנשים ולגברים להקדיש את זמנם לספורט (נסי לחשוב מה ה"חברה" חושבת על אבא שמקדיש 3 אחה"צים לחדר כושר לעומת אמא שמקדישה 3 אחה"צים - מי מהם, בהכללה גסה כמובן, יקבל תשואות ומי ביקורת על הזנחת הילדים?) - בעולם כזה מאוד יכול להיות שהסטנדרטים הספורטיביים של נשים ושל גברים לא יהיו כ"כ שונים זה מזה. הם יהיו שונים, כי מבנה הגוף שונה, כי הצרכים הביולוגיים שונים, אבל שאר המרכיבים - שהם חברתיים בעיקר ולפי מה שהבנתי הם אלו ש"מציקים" לך בסיטואציה שתיארת - ינוטרלו.

 

[מור שלז]

יעל, מאוד אהבתי לקרוא את מה שכתבת

נושא מרתק, ואהבתי מאוד את הניתוח שלך לגבי הצורך שלנו לאמץ סטנדרטים גבריים כשאנחנו משתלבות בעולם הזה, לצד הביקורת שאנחנו מקבלות כשאנחנו מצליחות להשתלב בעולם הזה. אגב, תופעה מעניינת - כמנהלת ואמא - רוב הביקורת שקיבלתי על התפקוד שלי כאמא, על העובדה שאני מגיעה הביתה רק אחר הצהריים, ובימים מסויימים גם נשארת בעבודה עד מאוחר, ואישי מגיע להיות עם הילדים, הגיעה מ... נשים אחרות. הלואי שנגיע למצב שבו יש לגיטימציה זהה לנשים ולגברים להקדיש את זמנם לספורט, בינתיים אנחנו עוד לא שם. ושוב באופן מפתיע, חלק גדול מן הביקורת שאני סופגת על כך שבשבת בבוקר מוקדם אני על האופניים, מגיעה מ... כן, שוב נשים אחרות. באיזה נושא המחקר שלך?

 

[לא רק יעל]

תודה ../images/Emo13.gif

יש הרבה חפיפה בין התשובות שלנו. אני מכירה את התופעה שהביקורת מגיעה מנשים אחרות. אגיד את זה בצורה מאוד בומבסטית, אבל לצערי די מציאותית - נשים הן פעמים רבות הסוכנות הטובות ביותר של הפטריארכיה. גם זה חלק מאימוץ הסטנדרטים הגבריים. אני דוקטורנטית למשפטים. במאסטר חקרתי וניתחתי את השיח המשפטי על הנקה, ובדוקטורט אני חוקרת את ההיסטוריה של המשפט הישראלי מנקודת מבט מגדרית. לאחר שאגיש את הצעת המחקר (בקרוב

), או ליתר דיוק - לאחר שהיא תאושר (עוד

), אוכל לפרט יותר.

 

[מור שלז]

מרתק!!! תוכלי לפרט יותר על נושא עבודת המאסטר?

השיח המשפטי על הנקה נשמע לי נושא מרתק לא פחות! ואני חושבת שאני לא היחידה כאן שמסתקרנת מאוד. (וכמובן מחכה בקוצר רוח שהצעת המחקר שלך תאושר)

 

[לא רק יעל]

בשמחה, אבל לא היום

לעבוד עד מאוחר ביום ראשון ולקום בשני מוקדם מאוד כדי לרוץ - זה מעייף מאוד

. הולכת לישון ומבטיחה להרחיב קצת מחר.

 

[עוד נועה]

זה אכן מרתק../images/Emo70.gifאני זכיתי לשמוע אותה מרצה

מאד אוהבת מה שכתבת, יעל.

 

[לא רק יעל]

השיח המשפטי על הנקה

על קצה המזלג ממש, וגם רק על חלק מהתיזה (חלק שעומד להתפרסם כמאמר בזמן הקרוב מאוד). בכל אופן, אני תמיד שמחה לדבר על זה אם תרצו לארגן מפגש שיכלול גם הרצאה קצרה

. חלק גדול מהעיסוק של המשפט בהנקה הוא בקשר בינה לבין המרחב הציבורי: האם הנקה בפומבי, למשל, זו עבירה פלילית? או שראוי להכיר בה כזכות כך שבעל חנות/מסעדה לא יוכל לגרש אותי או לאסור עליי להיניק? האם המשפט צריך לעודד או לחייב מקומות עבודה לאפשר לנשים מיניקות להיניק או לשאוב חלב במהלך יום העבודה? וכן הלאה. כל אלה קשורים, כמובן, ליכולתן של נשים להשתלב באופן שווה במרחב הציבורי ובפרט בעולם העבודה (המעוצב על פי סטנדרטים גבריים, כמו שכתבתי בהודעה הראשונה שלי בשרשור הזה). אבל מה שגיליתי במחקר שלי, בקצרה, הוא שהרציונלים שנשמעים בשיח בכלל לא מתייחסים לנשים עצמן, לרצונות שלהן, לזכויות שלהן. הנימוקים ששומעים בדרך כלל קשורים לבריאות התינוקות מצד אחד (הנקה זה מאוד חשוב, תורם לחברה בריאה וחזקה) ולרגשות הציבור והעול על מעבידים מצד שני. כך יוצא שהחברה והמשפט חושבים שהנקה זה מאוד חשוב ורצוי שכמה שיותר נשים יניקו, אך מעדיפים שזה יתבצע בגבולות המרחב הפרטי. במלים אחרות: תישארו בבית ותניקו. כל זה כמובן הרבה יותר מורכב. למשפט יש כל מיני דרכים, חלקן גלויות וחלקן סמויות, לעודד נשים להסתגר בבית ולהיניק. אבל את הניתוחים המפורטים אני מן הסתם לא יכולה לשטוח כאן. (ועכשיו, כדי שהצעת המחקר אכן תהיה מוכנה בקרוב, כדאי שאתחיל לעבוד

)

 

[vivikoob]

מאד מעניין

לא העלתי על דעתי שזוהי סוגייה משפטית. בהצלחה במחקר , עדכני אותנו...

 

[לא רק יעל]

את בחברה טובה

אחד הדברים הכי מהנים במהלך המחקר היה הגבות המורמות בכל פעם שסיפרתי שאני כותבת על השיח המשפטי על הנקה

.

 

[גמדים קטנים]

מעניין!

 

[omaopa]

מאד מתחברת למה שכתבת

 

[מור שלז]

אכן נושא מרתק לדיון

ויש לי המון מה להגיד, אבל אין לי זמן לשפוך הכל... נתחיל ונאמר שכמוך רונה, גם אני מתאמנת בעיקר עם גברים. טוב לי להיות "זנב לאריות" כפי שאת מגדירה את זה ויחד עם זאת, מאוד נעים לי בחברה נשית, יש משהו מאוד מפרגן ותומך, ואני מקבלת המון גם מקבוצות נשים. וירטואליות, כמו הפורום הזה, ואמיתיות (למשל כשהצטרפתי לאימוני קבוצת הנשים באופניים שלנו). אחד הדברים שלמדתי בשנים האחרונות הוא שיש מקום גם לקבוצות לנשים בלבד, וגם לקבוצות מעורבות. כל אחת ומה שמתאים לה. כל אחת בהתאם ליכולות שלה, לסדרי העדיפויות שלה, והאמת שגם בתקופות שונות אנחנו זקוקות למסגרות שונות. ישנם גם סוגי ספורט שבהם העובדה שפיזית אנחנו יכולות פחות פשוט מפריעה. למשל באופני כביש, כשיש חשיבות לדבוקה, לפעמים אנחנו פשוט לא נחזיק עם הגברים. קחי אותי לדוגמא, אני נחשבת לרוכבת חזקה, ויחד עם זאת, יש דבוקות שאני לא מחזיקה בהן, ואז אין משמעות לאימון. זה לא קשור ל"ללמוד לחיות עם להגיע אחרונה לסוף האימון", זה פשוט לא אימון אפקטיבי. למשל, תקופה מסויימת במהלך האימונים שלי לאיש הברזל פשוט הייתי במשבר, לא רצתי להתאמן עם הקבוצה. נקודה. היום אני במצב שונה, בין השאר כי הצטרפו עוד נשים, וגם עוד גברים פחות חזקים, שרוכבים ברמה שלי. אז מה שאני מנסה להגיד זה שאני מאוד נגד "להבדיל נשים". ויחד עם זאת יש יתרון לקבוצות לנשים בלבד, או לארועים לנשים בלבד (כדוגמת טריאתלון נשים). לא כדי לבדל אותנו, אלא כדי לתת קרש קפיצה לעולם הזה. הרבה פעמים אירועי הנשים, או קבוצות הנשים מהוים סביבה תומכת ומפרגנת לנשים. חלק ממשיכות עם הקבוצה הזו, או משתתפות אך ורק בטריאתלון נשים, וזה בסדר גמור. וחלק עוברות להתאמן בקבוצות מעורבות, מגיעות לטריאתלונים מעורבים, וגם זה בסדר גמור. כל אחת ובחירתה היא. אני לא רואה בזה אפלייה מתקנת. בדיוק כמו שאני לא רואה בהחלטה שלי לראיין נשים, ולכתוב על נשים אפלייה מתקנת. כשתהיה חשיפה שווה לנשים בספורט - אני אפסיק עם זה (לדוגמא, נינה פקרמן - למה אף אחד לא חשב לראיין אותה קודם? הישג פנומנלי, וכולם מתרכזים בגלעד, בלי להפחית כמובן מההישג שלו) אגב, יש לי גם הרבה מה להגיד על נשים בעולם העסקי, אבל זה בכלל נושא כאוב..... ועוד משהו, פורום כמו שיש לנו כאן צריך בכל מקרה. ולא רק בגלל שיש פחות נשים בספורט. למה? כי נשים מתמודדות עם מצבים באופן שונה מגברים. עובדתית, במצבי לחץ אנחנו נוטות יותר לדבר, לשתף, להוציא החוצה, ולהעזר בחברות מאשר גברים. בפורומים המעורבים, יש פחות לגיטימציה לאופן ההתמודדות הזה. לשיתוף. וזו אחת הסיבות לכך שלפורום הזה יש זכות קיום בעיני. והפלא ופלא, מחקרים שבדקו את הנושא, גם גילו שזה מה שמאפשר לנו להתמודד טוב יותר עם מצבי סטרס לאורך זמן (אני אחפש קישורים למאמרים בנושא ואביא לכאן בהזדמנות). המשך יבוא ....

 

[דורסל12]

../images/Emo45.gif../images/Emo127.gif

 

[רצה רחוק]

../images/Emo45.gif

 

[חניתס]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

 

[רצה רחוק]

אני לא מרגישה כך...

כמעט כל אימוני הריצה שלי מתבצעים עם רצים-גברים כאשר אני האישה היחידה. בשבתות ישנן נשים נוספות שיוצאות לריצה מחוף דדו אבל אני מהירה יותר ולכן רצה עם הגברים. יש רק רצה אחת שמצטרפת לחלק קטן מהאימונים שלי. רוב הרצים שאיתם אני מתאמנת חזקים ממני,. אני מעדיפה להתאמן כמובן עם החזקים, כדי שיגרמו לי להתאמץ יותר, ובכך אני מסכימה איתך. אבל מעולם לא חשתי שמישהו עושה לי טובה או מתנשא או מייחס לי תכונות גבריות או מטיל ספק בנשיות שלי או לחילופין מקטלג אותי כך או אחרת. זה בכלל לא רלוונטי. מחמיאים לי כשאני מציגה יכולת טובה, לא משום שאני אישה שרצה אלא משום שרצתי טוב. אני גם רוכבת כמעט אך ורק עם גברים- גם בשטח וגם, בשבועיים שבהם יש לי אופני כביש- בכביש. בקיץ שחיתי בים- רק עם שחיינים גברים. האימונים בבריכה הם בד"כ לבד, או עם חברים- גברים. לא נוהגים בי אחרת, לא עושים לי הנחות מיגדריות. ברור שגבר בן גילי בכושר טוב אמור לרוץ ולרכב מהר ממני. כשאני טובה יותר מגבר- סביר להניח שהוא מתבאס, אולי זה גם נותן לו מוטיבציה להשתפר. אבל היחס אליי הוגן וטוב גם מצידם של החזקים ממני וגם מצידם של החלשים ממני, אני נהנית מפירגון אמיתי. לא מייאש אותי להיות אחרונה באימוני אינטרוולים או לסיים את המרתון כמה דקות אחרי החברים שלי. אני זוכרת היטב שישנם הבדלים אורגניים, וגם צוחקת עם הגברים הרצים, שהם מסיימים את המירוץ כמה דקות לפניי, אבל אני זו שמקבלת את הגביע, אין צדק בעולם... אני לא מנסה להיראות או להתנהג כמו גבר. אני מתה על חצאיות ריצה, לק צבעוני בציפורניים ואיפור מלא, ואלה משתלבים היטב עם נעלי הריצה שלי שהן תמיד בדגם של גברים כי כף הרגל שלי ארוכה ולא מייצרים דגמי נשים במידה שלי... השיוויון אינו אמור להיות טכני אלא מהותי- כלומר מתן הזדמנויות שוות תוך התחשבות בהבדלים הקיימים בין המינים, התחשבות לצורך השוואת תנאים, לא כדי להפלות בין המינים. לכן למשל בתחרויות ספורט קיימות קטגוריות נפרדות לגברים ולנשים. לעומת זאת, בחידון התנ"ך לנוער- נערים ונערות מתחרים יחד! כשהגעתי בפעם הראשונה לאימוני העליות המטורפים של קבוצת רצים מאוד חזקה ביער הזורע, הם עמדו בקצה כל עליה אימתנית והחמיאו לי כשסיימתי. זה לא היה מובן מאליו להחזיק מעמד באימון מפרך כזה, אבל לא משום שאני אישה אלא משום שמדובר בעליות רעות... אגב, רץ נוסף שהגיע לאותו אימון בפעם הראשונה, כמעט התפגר בדרך ומאז לא הופיע שוב. אחרי האימון השני או השלישי כבר היה מובן מאליו שאני רצה בעליות ההזויות האלה, גם אם הגעתי אחרונה, עדיין הרגשתי נפלא. וכינו אותי "נמרה". ויודעת מה? אהבתי את זה. יש פחות נשים בספורט גם בשל חינוך בבית ובמוסדות חינוך, גם בשל העובדה המצערת, שעדיין רוב העול של טיפול בילדים נופל על נשים. שמעתי פעמים רבות מגברים, שאינם מתאמנים איתי ושאינם נמנים עם חבריי, שהם לא היו מסכימים שבת הזוג שלהם תשאיר אותם עם הילדים ותצא לאימון בשבת בבוקר או באמצע השבוע מוקדם בבוקר או בשעות הערב... תשובתי הנצחית לאלה היא, שזו כנראה אחת הסיבות שלא התחתנתי איתם... דוקא בספורט אני לא נתקלת ביחס מפלה, כשהכוונה היא להפליה מהותית. אם כבר, אפשר למצוא דוגמאות להפליית נשים דווקא בתחום העבודה, וכמה כיף לי שאני עצמאית ולא נתונה לגחמות של אף מעסיק שוביניסט... אף אחד לא תהה אי פעם איך אני מבצעת משהו למרות היותי אישה, כשם שמעולם לא נתפסתי כפחות אישה מאחרות, לא בעיני גברים ולא בעיני נשים. כנראה התמזל מזלי להסתובב בסביבה תומכת...

 

[גמדים קטנים]

הזווית של הסקורט

מצד אחד, אני מסכימה אינטואיטיבית עם מה שכתבת. מצד שני... צד שני גדול. אני בחיי תמיד הייתי טום-בוי, ומבחינות מסויימות לא למדתי להיות "אישה". אני לא יודעת להתאפר, שונאת שופינג ומעדיפה לתת לשיער שלי לגדול איפה שהטבע תקע אותו. וגם, אולי יהיו ויכוחים אם זה קשור או לא, אבל מעולם לא נחלתי הצלחות בתחום הזוגי. למה קשור? כי מעטים הבנים שרוצים לצאת עם גבר, ואיפשהו כנראה שאני משדרת את זה. ולכן מבחינתי יש משימה להיות יותר נשית, והסקורט זה חלק מזה. במילים אחרות: http://www.asofterworld.com/index.php?id=518 עכשיו זה לא בדיוק קטע שובניסטי - לשחק אותה חלשה כדי למצוא חבר - אלא יותר קטע של לקבל את עצמי כאישה. פמיניסטי בעצם. חוץ מזה שהסקורט היא כזאת חמודה... אני בטוחה שהבנים מקנאים בי שאני יכולה ללבוש אותה! בגלל זה טוב לי שאני אחרת - כמו שהיותי ספורטאית מייחד אותי מפדלאות, כך היותי אישה מייחד אותי מהרצים. עובדתית, יש לי התמודדויות אחרות מלהם - ציצים, מחזור, קשה לבנות מסת שריר, תרבות שלא מעודדת אותי לעשות ספורט - ולכן אני גם מרגישה גאווה קצת אחרת. באופן כללי בחיים, יותר נעים לי להיות עם בנות. אני מרגישה שהן יותר "בראש" שלי. בגלל זה יותר נעים לי גם להתאמן עם בנות - מה שלא כ"כ יוצא עקב בחירתי בענפי ספורט גבריים-משהו (לפחות בארץ... בקנדה זה לא בלט). אני שמה לב שאני הרבה פחות תחרותית ואגרסיבית מגברים (בהכללה), ואפילו מבחינה פיזית מביך אותי להתחכך בהם באימונים. כמו שאת אולי לא תיטמעי בחברה הגברית, גם הם לא בהכרח ייטמעו פה בפורום. לפעמים אנחנו צריכים את סוג הקשב של המין שלנו כדי לתקשר ברמה מסויימת. נכון שכולם תמיד רוצים לקטלג את כולם. זה נורא אנושי. גם אני מקטלגת חופשי, ועדיין משתדלת שזה לא יפריע לי באמת להכיר בן אדם. לגבי זה שאת אחרונה - נכון שזה קשה, במיוחד כי ריצה זה ספורט כ"כ "מדיד". בקונג פו זה יותר קל. למשל, גם אם פיזית אני הכי חלשה בקבוצה, יחסית השרירים בירכיים שלי הכי חזקים - פשוט כי עבדתי עליהם הכי הרבה.