מעניין.
התחלתי לכתוב כאן משהו ממש ממש ארוך. על זה שאני לא פוסלת מונוגמיה, אבל זה פשוט לא עובד לי. על זה שהייתי בקשרים פתוחים, והייתי בקשרים אקסלוסיביים שבגדתי בהם, והייתי בקשרים אקסלוסיביים שבהם פשוט לא עניין אותי אף אחד/ת חוץ מהבנזוג שלי (סורי, בינתיים יצא לי להיות בזוגיות פרופר רק עם בני זוג), וגרתי עם בנזוג שאפילו בפני עצמי היה לי קשה לי להודות שהוא הבנזוג שלי, ולכל הקשרים האלה היו ייתרונות וחסרונות. על זה שכששואלים/ות אותי אם יש לי חבר, אני אומרת 'כן, יש לי כמה. וגם חברות. ועם חלקן אני מזדיינת גם'. על זה שניסחתי לעצמי דיסקליימר שאני נוהגת לדקלם כל פעם שאני מוצאת את עצמי במיטה עם בחור/ה חדש/ה, שמבהיר שאקסלוסיביות זה לא בשבילי, אז שלא יפתחו ציפיות, ושלהפתעתי, רובן/ם המכריע היו ממש בסדר עם זה. ועל זה שעם הזמן למדתי כמה זה חשוב לנהל מו"מ על התנאים של הקשר ומה בדיוק הם כוללים, וכמה אני שמחה עכשיו, כשיש לי מישהו שאני יכולה לדבר איתו על זה באופן ענייני, שקול ובוגר. אבל בדוגרי, אין לי ממש מסקנות מכל זה. אולי אני מקולקלת באיזה שהוא מקום, אבל מצד אחד, העצמאות שלי מאוד חשובה לי, ומצד שני, אני נורא צריכה טונות של חיבה, ולהרגיש שאני לא לבד בעולם. ואחרי שגדלתי כבחורה מאוד מינית, מצאתי שמין לא מחייב שמעורב ברגשות כלשהם, נותן לי סוג של אינטימיות אינסטאנט, שבטווח הארוך היא בעייתית, אבל בטווח הקצר היא עונה בול על הצרכים שלי. וכן, יכול להיות שאני פשוט פוחדת להקשר רגשית. אז... לא יודעת. איךשהו יצא שנפתחתי פה נורא, מעבר למה שחשבתי שיקרה בפורום ציבורי. אבל אלה החיים שלי, ואלה הלבטים שלי. ואולי יש כאן עוד א/נשים שמרגישות/ים כמוני.
