דיון: מאמינים בפיות?!

[Internet Mom]

דיון: מאמינים בפיות?!

אחרי האפטר שוק של ט"ו בשבט הפורום התנמנם מעט... אז בואו ננער אותו עם דיון רציני ומעמיק!

ככה: נגיד שנפלה לילדה השן, ואתם עושים משחקים כאילו פיית השיניים באה לבקר.

נתקלתי בהורים שטוענים שזה דפוק כי זה גורם לילדים להאמין בשטויות, וגורר מפח נפש כשהאמת נחשפת ובכלל... שזה רעיון גרוע שלא יוצא ממנו שום דבר טוב לילדים.

אני אישית כן מעודדת משחקי דימיון, אבל מה דעתכם, יש בזה משהו?

 

[פרפרי אהבה]

בעיני זה חמוד לאללה אבל אמריקאי מידי

אני חושבת שלשן הראשונה זה אחלה אבל לא ליצור מצב שכל שן שנופלת מזכה בהפתעה/פרס....

אני חושבת שעדיף לומר שזה מאמא ואבא ולא להגיד שזו פיה כי אח"כ זה יוצר בעיה וקושי אצל הילד שמאמין ואז מתאכזב כשמגלה שזה לא נכון.

זה גם מלמד את הילד שמותר לשקר גם אם זה "שקר לבן".

 

[מאמארוני]

אוי איזו שאלה

תראי, אני בכלל באה מבית שמאמין בסבא קור (דוד מורות, רוסיה דאאאאאא) שמביא מתנות לשנה החדשה. לצורך העניין אין שום הבדל מבחינת האכזבה בין זה לבין פיית השיניים.
אז כן, גם הבת שלי קיבלה מתנה מתחת לעץ בשנה הזאת, ותמשיך לקבל אותן כל עוד תאמין בכך. וכשתבוא האכזבה - נתמודד. בעיקר בגלל שזה חלק מזיכרונות הילדות ההכי מקסימים שלנו, ואנחנו רוצה שגם לה יהיו זכרונות כאלו.
ולגבי פיית השיניים, אז זה לא חלק מהמסורת שלי, באמת אמריקאי מאוד. אבל, שיגיע רגע נשירת השיניים, ואז אני אראה. אם זה מה שיעזור לה להתמודד בקלות יותר עם ההלם של נפילת שן - ברוך בואך פיית השיניים אל ביתי.
ובאופן כללי עוד יותר - אני לא רואה בעיה ביצורים דימיוניים שעוזרים להעביר מסר לילד. המכשפה הרעה, הגמדים הטובים, הנסיכים והנסיכות לעזאזל, הכיור שיבוא לבדוק אם היא נקייה (מוידודיר למביני עניין), החיות שמדברות בכל הסיפורים - אז הם לא קיימים. נו אז מה?
באיזשהו שלב היא תבין גם שאיילת מטיילת לא קיימת, ופלוטו לא קרע שום חבל, ופו הדוב לא אוכל דבש. זה חלק טבעי בגדילה שלהם.

 

[מאמארוני]

Ded moroz, האייפד לא מבין אותי

 

[Internet Mom]

הילדים שלי נולדו באמריקה

כך שפיית השיניים נכנסה לנו לחיים...

נכון שהילדים עוד יבינו שהרבה דברים הם לא אמיתיים כמו שכתבת- פלוטו, פו הדוב... אבל השאלה היא האם אנחנו צריכים לעודד אותם להאמין בדברים לא אמיתיים כמו בדוגמא של סנטה קלאוס. כי אפשר לטעון כך שיש הבדל בין משהו שהילד בונה לעצמו בדימיון לבין פנטזיה מאורגנת שההורים ממציאים ומעודדים.

אני אישית מרגישה שזה כמו משחק, ושהילד חווה את זה כמו משחק. כלומר- כמו שהוא יודע שהתה במסיבת בובות לא אמיתי, כך הוא גם יודע באיזשהו מקום שיש כאן סוג של משחק שהוא משחק עם ההורים. זה קצת כמו לבקר בדיסני וורלד: הרי יש שם כזה מאמץ מאורגן לייצר מציאות חלופית ופנטזיונרית! ויש קסם במשחק שגם המבוגרים משתתפים בו ומעמידים פנים שהוא אמיתי.

אולי לא במקרה עולה כאן הטענה שזה מאד אמריקאי- לא רק פיית השיניים אלא בכלל הפלגות דמיון, משחקים והפקות של הצגות... אני דווקא חושבת שזה חמוד ומייצר חוויה מיוחדת אצל הילדים.

 

[מאמארוני]

מוצאת את עצמי

משתמשת בכיור הדימיוני שיבוא להעיר אותה בלילה אם לא התרחצה פחות ופחות, אבל רק בגלל שהיא כבר רגילה להתרחץ. בקיצור אני בעד כי זה מקסים בעיניי, שיתוף פעולה עם חלומות. אז מה אם בסוף היא תגדל ותבין שאין סנטה. כל הקסם כבר התרחש בשנים שהיא כן מאמינה.

 

[kookadoo]

ברור!!!

לא מתה על רעיון פיית השיניים (נראה לי קצת חומרני עניין המתנה תמורת שן. אולי כשנגיע לגיל המתאים אחשוב אחרת) אבל באופן כללי אני מאד בעד פיות, שדונים, גמדים וכו'. כל דמות ממוצאת חיובית, מוזמנת לביתנו

 

[אדוה קסם]

את רוצה לומר לי שפיית השיניים לא אמיתית?!

בעיניי כל מה שתורם לקסם הוא חיובי, ובכנות, נראה לי קצת מצחיק לומר שילדים לומדים מזה שאי אפשר לסמוך עלינו, על העולם או על פיית השיניים.
גם אני נהנית ממופע קסמים מוצלח, ולא תמיד רוצה לדעת איך הקסם נעשה; גם אני מעדיפה לשכוח בתיאטרון ובקולנוע שמדובר במשחק, ומעדיפה לראות את הדמיון שמאחוריו. דמיון ממלא תפקיד מאוד חשוב בחיינו, אני לא יכולה לדמיין אותם בלעדיו (סתירה פנימית

) - וברצינות, רוב הילדים יודעים היטב שאין שום פיית שיניים וששום גמדים לא יבואו. הם פשוט מעדיפים להניח את אי-האמון בצד לזמן מסוים.

ואגב, בעיניי - גם לשקר שקר לבן צריך לדעת. וגם להבין שלפעמים משקרים לנו שקרים לבנים, ושזה בסדר גמור וכך צריך להיות. זו אחת ממיומנויות החיים, בין אם נודה בכך ובין אם לאו.

 

[Internet Mom]

לא! ברור שפיית השיניים כן קיימת!

אני ממש מסכימה לגבי הקסם... לגמרי לגמרי!
מה הם החיים אם אין בהם שום קסם?

 

[אדוה קסם]

ידעתי שתביני אותי!

 

[ניריתסקוטלנד]

שאלה מקסימה.

בילדות שלי לא היו פיות וחבל, הן מקסימות. הן כנראה לא התאימו לעולם של "אנו באנו ארצה לחיות ולהבנות בה".

אני חיה בסקוטלנד וכאן יש המון פיות ושדונים והם חלק מהילדות של בעלי.

אז כמו שכתבו מעלי, סנטה בא אלינו הביתה בקריסמס, ופיית השיניים היתה אצל הבת שלי כאשר נפלה השן הראשונה (את השאר היא שומרת), יש אצלנו עמק מקסים שרק המקומיים מכירים, והרבה אנשים אומרים שיש שם פיות. הרבה ילדים הביאו פסלים של פיות והם מפוזרים בעמק.

בעיניי זה מקסים.

שקר לבן? אני דוגלת באמת. אבל אפשר להגיד דברים בצורה כזאת או אחרת. שקרים לבנים אנחנו אומרים לילדים כל הזמן. מה לעשות.

 

[Internet Mom]

המממ... איך בכלל הגענו לשקרים לבנים?

זו סוגיה מאד מורכבת. ברור שאני לא מפילה על הילדים את כל עובדות החיים.

ואני כן מרגישה שלפעמים האמת רק מזיקה, אפילו ביחסים עם אנשים קרובים ואהובים. פעם הייתי אומרת שהאמת עדיפה, אבל הרבה שערות לבנות גרמו לי להרגיש אחרת.

אבל פיות זה לא שקרים לבנים... כמו שאדוה כתבה- זה קסם! נשמע לי מקסים מה שאת מתארת על סקוטלנד!

 

[ניריתסקוטלנד]

שקרים לבנים זה אולי נושא בפני עצמו.

צריכים להיות יצירתיים בשביל שקרים לבנים ושקרים בכלל

מגיל 4, כאשר בוני התחילה לשאול אותי עם סנטה קלאוס אמיתי העברתי אותה לעולם הפילוסופיה.
מה זה אמיתי? אמיתי זה מה שאנחנו רוצים שיהיה אמיתי.
זה לא שקר לבן, אבל זאת לא תשובה לשאלה הפשוטה שלה.

 

[אדוה קסם]

אוי ואבוי, הסתבכת פה עם פילוסופית

דווקא את זה אני רואה הפוך... לעולם לא הייתי מבלבלת אצל הילדים שלי את המושג של אמת עם דמיון. להיפך, היו לנו הרבה דיונים בשאלה אם היינו רוצים לדעת את האמת כאשר ידוע שהיא לא תתרום לנו, וכן תפגע בנו (התשובות משתנות מדי פעם ואני מאוד שמחה מכך, כי זו אכן שאלה מאוד קשה לפילו-סופים, מילולית - אוהבי החכמה והידיעה

).

גם החלטה מודעת להעדיף שלא לדעת את האמת - כאמור לעיל - היא בסדר גמור לפעמים, ואפילו ההחלטה הטובה ביותר במצבים מסוימים. לכאן בדיוק אני משייכת את השקרים הלבנים: הם מסתירים אמת מסוימת, שהיא לא נעימה, אין שום יתרון בידיעתה ואפילו להיפך, אבל - וזה קריטי בהיות השקר "לבן" ולא שקר מוחלט - זו גם לא אמת משמעותית או חשובה. סתם משהו קטן ולא ממש חשוב, שעלול לפגוע אם יוודע, ולא מצדיק את הפגיעה. למשל, אם ילד קבע עם חבר, אבל אז קבל הזמנה מחבר אחר, שכוללת חלק אטרקטיבי במיוחד (החבר הזה כמעט אף פעם אינו פנוי; החבר הזמין להצטרף אליו לבריכה, וכו'). הילד יכול להסביר לחבר הראשון את האמת המלאה, ולהסתכן בהעלבתו, ממש שלא בצדק. הרי הוא לא הפסיק לרצות להפגש איתו, פשוט הופיעה אטרקציה גדולה יותר, והאפילה על רצונו להפגש איתו. שקר לבן, כמו "אמא שלי לא מרשה לי" (או כל דבר אחר, שאינו כולל המצאת מציאות אלטרנטיבית מסועפת...

) מונע היעלבות, ויאפשר לילד לקבוע שוב עם החבר הראשון בפעם אחרת, בשמחה ובהנאה של שניהם.

זה לא בדיוק המצב באמונה בפיית השיניים! כאן פשוט יש מתן מקום משמעותי לדמיון. ברוב המקרים, כפי שכתבתי גם למעלה, הילדים עצמם מודעים לכך שמדובר בדמיון, ולפעמים מסתירים זאת מאיתנו, כדי שלא נפסיק להעמיד פנים יחד איתם!

 

[Internet Mom]

איזה כייף, דיון פילוסופי!

כל עוד לא נגיע למתמטיקה... אני לגמרי מרותקת!

 

[אדוה קסם]

די, גם מתימטיקה היא יפה!

רק צריך לדעת איך להציג אותה!

 

[Internet Mom]

יפה, יפה! בתנאי שמבינים משהו...

דוד שלי היה פרופסור למדעים וכשהוא היה מלמד אותי או מסביר לי משהו הייתי לרגע מבינה ורואה את היופי... ואז אחרי חמש דקות- פוףףףףףף.... הכל נמחק לי מהמוח.

 

[ניריתסקוטלנד]

מדהים לראות איך כל אחד רואה או טופס

את הדברים שונה. זה מה שיפה בזה. אני לגמרי מסכימה איתך לגבי שקרים לבנים שמשרתים אותנו בשביל לא לפגוע באחר שלא לצורך, לעומת שקר בשביל לשנות את המציאות או להסתיר.

אני לגמרי מסכימה איתך לגבי משחקי דמיון של פיות ביער/בעמק וכד'. במקרה הזה כמה שהילד מאמין או לא, תלוי בו וזה ממש לא משנה - כולם נהנים.

אבל מה קורה עם פיית השיניים או סנטה קלאוס?
חברה שלי סיפרה לי שאמא שלה סיפרה לאחותה הקטנה שסנטה לא קיים ברגע שהיא (האחות הגדולה) הבינה את זה, בשביל למנוע בעיות. היא סיפרה שאחותה הקטנה מאוד כעסה על האמא המון שנים בגלל זה.

איך אני עונה על השאלה אם הם באמת קיימים בלי לקלקל את היופי?

מענין אותי לשמוע אנשים שחוו את זה בעצמם.

 

[אדוה קסם]

גם כשהייתי ילדה הייתה לנו פיית שיניים...

אבל אני באמת לא זוכרת איך ומתי היא "נעלמה"! אני כן זוכרת שבשלב מסוים העמדתי פנים בפני הוריי שאני עדיין מאמינה, כדי לשמר את הקסם...

ובדיוק אותו הדבר היה עם ילדיי, כאשר כל אחד בתורו שאל אותי בחשש: "נכון שפיית השיניים זו בעצם את?" -

- בתגובה עניתי: "מה את/ה חושב/ת?" ואח"כ "ומה יותר נעים לך לחשוב?"

אצל אחד מהם זה לא הספיק: התבקשתי בכל זאת לתת תשובה חד-משמעית, כן או לא, קיימת או לא קיימת? - אז נתתי. ואח"כ שוב שאלתי: "ומה היית מעדיף לחשוב?" "שהיא קיימת", באה התשובה הלא-מפתיעה. "אז בוא נחשוב כך", הצעתי, וההצעה התקבלה בשמחה!

 

[ניריתסקוטלנד]

את קסומה