דיון לא פשוט

[מירבי*]

דיון לא פשוט

בעקבות שיחה שלי עם אם מיועדת הנזקקת לתהליך פונדקאות ונמצאת בשלב התחלתי של התהליך, היא העלתה את עניין האשמה שהיא חשה כלפי בעלה בגלל שהיא כאילו "אשמה" בכך שהם צריכים לעבור את התהליך. מה הייתם אומרות לה? איך היא צריכה לדעתכם לנהוג בבואה לדבר עם בעלה על העניין? איך אתן (אמהות מיועדות) חשתן כלפי בן הזוג שלכן כשהתברר שפונדקאות היא הדרך להפוך להורים עבורכן?

 

[alin5]

הדיון אומנם לא פשוט

אך כמי שמאוד מאמינה באהבה וגורל יש לי כמה דברים להגיד א.אי אפשר לעבור את התהליך הקשה הזה עם תחושות אשם כי זה יגמור על מי שמרגיש אשם ועל הזוגיות ב.כשבאים מנקודת חוזק ולא מחולשה הדברים זורמים ןאפשר להתמודד עם כשלונות ג.זה שיש פתרון זה כבר מנחם אז פונדקאות יש אנשים שגם את זה אין להם ובעניין האהבה והגורל אם ישנה אהבה אמיתית וחזקה אזי היא תנצח הכל ואם גורלך הוא כזה שתצטרך לעבור פונדקאות אז זה יקרה עם מי שלא יהיה נ.ב פעם בן זוגי שאל אותי אם אני הייתי מעדיפה להרות וללדת וזה היה כרוך בכך שהוא לא יהיה איתי,אז עניתי חד משמעית שלא לכן אנשים יקרים קחו הכל בפרופורציות ותודו לאל על בריאותכם ואהובכם ועל כך שיש לכם מוצא

 

[waizman1]

דיון לא פשוט

ראשית ,אני חושבת שזה נורמלי להרגיש "אשמה"...ואין לי ספק שזה חלק מתהליך ההשלמה.אני הייתי אומרת לה שבאותה מידה זה היה יכול להיות הפוך (שלבן זוגה היתה בעיה )ואז מה היא היתה מרגישה? שהוא אשם?! אני לא בטוחה. - היא צריכה לשתף אותו בהרגשה.ואם יש בינהם חברות טובה ואהבה -אין לי ספק שהיא תבין מהר מאוד שזה לא מה שהיא אמורה להרגיש. אני מאחלת להם בהצלחה!

 

[א י ר י ת3]

דיון לא פשוט

גם אני חשתי אשמה ואפילו מאד עקב כך שלא יכולתי להחזיר את העוברים אלי,מה גם שילדתי בעבר לידה טבעית. אך עם הזמן רגשי האשמה נעלמו כלא היו כאשר זה מצליח ואת מחזיקה את צאצאייך. היו לי המון שיחות עם בעלי ומעולם לא נתן לי להרגיש אשמה,להפך אפילו האשים את עצמו שהיה "עצלן" ולא טיפלנו לפני 20 שנה כנדרש והזמן עשה את שלו. אני מבינה לליבה של האם המיועדת,עברנו את זה וזה יחלוף לה מהר מאד לאחר הלידה,אני זוכרת איך התפרצתי בבכי על כתפי מירב המקסימה דקה אחרי הלידה משתחררים בסופו של דבר וזה חולף. אירית

 

[א י ר י ת3]

ועוד משהוא חשוב

היוזמה לפונדקאות באה ממני בלבד בעלי לא ידע מאומה על הנושא ,אני זו שיזמתי ודחפתי זאת,ובשעת המשבר הוא זה שדחף אותי וכך הלאה,גם הפונדי המקסימה דחפה אותי ואני אותה בשעת משבר וכך הגענו שלושתנו להצלחה. שתדבר עם בעלה גלויות ומה עובר עליה קל יהיה לה לעבור את ההליך. אירית

 

[betty boop 100]

אני שותפה מאוד להרגשה

כיון שאני עם ילד מנישואין קודמים, ובלידה כרתו לי את הרחם, והתגרשתיואני חייה עם בנזוגי ואנחנו רוצים ילד משותף אבל...אני ללא רחם. אנחנו מאוד בודדים בהחלטה כי משפחתו נגד הקשר שלו איתי כי אני גרושה ועם ילדים ואם הם ידעו גם את זה הם בכלל יגיבו בחריפות ובתוקפנות שלא נעמוד בה. בגלל כל זה לקח לנו שנה וחצי להסכים על התהליך. האמת שאני חושבת שרק לפני מספר חודשים הוא ממש הבין. הכי כאב לי שערב אחד ( לפני חצי שנה בערך) בסוף יום עבודה ארוך יצאנו לטיול בערב יד ביד ואז עברה אישה בחודש תשיעי מתקדם והוא אמר : איך הייתי רוצה לחוות את ההיריון ולהרגיש את הבטן שלך צומחת וחוות את כל התהליך הזה .. אני הרגשתי שאני נשברת מבפנים ומחוץ, והתחלתי לבכות ואמרתי לו שאני ממש לא רוצה לשמוע או לדבר על כך, והרגשתי נורא פשוט. כמובן שהערב הרומנטי נהרס ולא היה.. אני היום חושבת על כך כמו נכות לגמרי, אם הייתי על כיסא גלגלים או כל נכות אחרת, אבל אני יודעת מבפנים שיש כאן נכות נפשית נוספת כי מדובר ביכולת להביא ילדים שזו מהות החיים. אני חושבת שהדרך היחידה להגיע להכרה עם בן הזוג ובמקרה שלי גם להכרה שלי זה רק להשוות את האי יכולת כנכות - מה הוא היה עוזב אותי אם לא הייתה לי יד? כיום אנחנו עוד מעט נתחיל בהחזרות ומקווה שתוך שנתיים הוא יחזיק ילד ביד..

 

[א י ר י ת3]

היי בטי

מרגש לקרא מה שכתב,כל מילה בטון,אכן כן הרגשתך הינה הרגשה של כולנו, אתם תחבקו נסיך משלכם !!!!,רק סבלנות ואורך רוח בידידות אירית

 

[מירבי*]

המשפחה שלו- נושא כאוב?

יכול להיות שאני נכנסת כאן לנושא כאוב ובכל זאת, האם הרגשתן דחויות ע"י המשפחה שלו? האם רמזו לכן שאתן אשמות? שאם זו היתה מישהי אחרת כבר מזמן היו לו ילדים.... אני מזכירה לכן שאני מעלה את רחשי ליבה של אחת הבנות שנמצאת בתחילת התהליך ומאוד מאוד מוטרדת מכך. מה הייתן עונות לה?

 

[הנשית]

אני לא פונדקאית ולא להיפך מזה

ואני מאוד רוצה להביע דעתי - צריך לבוא מנקודת בטחון, להוריד את החוסר בטחון, את רגשי האשמה, וכל המסביב, האשה צריכה גם לדעת שבן הזוג שלה במצב כזה רוצה לראות אותה בעלת בטחון וחזקה, אם היא תבוא ממקום של רגשי אשמה וחולשה, היא יכולה לגרום לו לחוש כזה ואולי גרוע מזה- לכן - בכל דבר בכלל, ובמיוחד בזה, כשבאים לדבר על הנושא - לבוא ממקום של בטחון, לנהל את השיחה כענין רגיל ולא להרגיש אשמה בכלל - אז בן הזוג ינהל את השיחה מאותו מקום. בהצלחה וכבר אמרתי, אני לא פונדקאית וגם לא היה לי צורך בזה, אני אמא לשני ילדים חד הורית. תודה לכן.

 

[לירון פילון]

דיון חשוב מאד בנות../images/Emo5.gif

בכל אחת מאיתנו שצריכה לעבור את התהליך הזה מודחקים רגשות . למה אני לא כשאר הנשים?, ומסכן בעלי אם היה מתחתן עם מישהי אחרת היו לו ילדים בדרך הרגילה. כל אשה בהריון שעוברת גורמת לנו עמוק עמוק בפנים לקנא . צריך להתמודד עם הרגשות האלו ועם התחושות. אני אחרי שעברתי ניתוח לב לא ידעתי שהריון יהווה סיכון עבורי ורק אחרי שהלכתי לגניקולוג להתייעץ על הדרך הבטוחה ביותר להכנס להריון עם כל התרופות שאני לוקחת הוא הפיל עלי את הפצצה.בכיתי ימים וסרבתי לקבל את הקביעה והלכתי להתיעצות נוספת שכמובן היתה זהה.עוד לא היתי נשואה אז אבל חתונה עמדה על הפרק. למזלי הרב בעלי הוא אדם מקסים ו"הפצצה" הזאת לא הרתיעה אותו מלהתחתן איתי . בנות זה מה יש ועם זה ננצח. ואם חס וחלילה יש נכות מתאונה אז מה שוב נרגיש אשמה? עמוק בפנים יש רגעים שאנו בוכיות ומתיאשות ומצרות על הגורל שנחרץ עלינו.וחרדות שהבעל אולי יתיאש מהדרך ,מלראות אותנו בטיפולים , מההוצאות הכספיות הגדולות.אבל מתוך הרגעים האלו אנחנו צריכות להרים את הראש כי אנחנו מתמודדות והאמהות בהשג יד מאיתנו. לפני 20 שנה זה היה בלתי אפשרי. ובקשר למשפחה "שלו" - אם היחס הוא שלילי זאת אכן בעיה אבל אם האהבה חזקה אז אין ספק שהיא תנצח ואם האהבה קלושה המאבק אבוד מראש. בואו ניצור שרשרת גדולה יד ביד של כולנו בפורום הזה וניצור מעגל מחזק של מנצחים. ויש ניצחונות יפים בפורום הזה ותאמינו לי כשיש ניצחון כל הרגשות השלליים מודחקים כאילו לא היו. (אוף כמה כתבתי)

 

[מדוזה במוזה]

את יודעת לירוני......

אני לא אדם דתי... אבל מאמינה באלוהים... וכנראה שאלוהים "יודע" טוב מאוד על מי "ליפול" ועל מי ל"הפיל" כאלו תיקים.... וברוך השם שיש לנו כאלו בעלים אוהבים, מעריכים ומוקירים. נכון, את צודקת בכל התקציר. אנחנו מתמודדות עם הכל כולל הכל. ותודה לאלוהים על הכוח והרצון ועל האהבה החזקה מכל.