דיון (טריגר) - ה"א כתחליף להתמודדות

  • פותח הנושא limf
  • פורסם בתאריך

limf

New member
דיון (טריגר) - ה"א כתחליף להתמודדות

לפני כמה ימים אני ואימי נזכרנו שאחת הפסיכולוגיות שלי בעבר טענה/ העלתה תיאוריה שה"א באה כתחליף לצורך להתמודד עם החיים. כלומר, היא טוענת שאני אומרת (אומרת - לאו דווקא בקול או במודע, כמובן): "אני לא יכולה להתמודד עם כל מיני מצבים כי אני חולה". האינסטינקט הראשוני שלי היה לפסול את התאוריה הזו מכל וכל ואפילו קצת להתרעם ואמרתי: "ה"א היא תחליף להתמודדות? הרי ברגע שיש לי ה"א אני צריכה להתמודד גם עם הה"א וגם עם שאר הדברים בחיים!". אני בעצם צריכה "להתאמץ" כפליים! אבל... במחשבה שניה... אולי יש בזה משהו. אני מעלה את זה כהמשך לדיון של אתמול לגבי איך שומרים על התפריט במצבים כמו ארועים חברתיים, טיולים וכו'. ענו לי (ותודה לכן!) תשובות, לכאורה מאוד פשוטות (להתייעץ עם דיאטנית) וזה גרם לי להרהר בנושא שהעלתי למעלה: הרי בעצם - נכון! יש פתרונות מעשיים, טכניים די פשוטים. אז מה בעצם גורם לי לא ליישם אותם? אולי הבעייה היא אחרת? אולי אני רוצה להמנע ממפגשים חברתיים, מיצירת קשרים (למשל) ואני משתמשת בה"א בתור תירוץ (ז"א: "בטח, אני מאוד רוצה - אני פשוט לא יכולה"...)? אני מקווה שהייתי ברורה (כי עכשיו כשקראתי את דבריי זה היה נראה לי די גיבוב של מילים...), ובעצם מה שאני מנסה לשאול הוא האם מישהי מזדהה עם הדברים (או שזו רק אני?)?
 

נויקית

New member
זו אכן

בריחה מהתמודדות. למדנו היטב כיצד להתשתמש בחולי כ"תירוץ". אני מצאתי עצמי המון פעמים.מסבירה את הכשלון כתוצאה מחולשה, מההשלכות הקוגנטיביות והפיזיות של המחלה. אך זו הכחשה.אני בורחת למקום הזה כי שם הכל ברור, הכל נוח יותר, להאשים את המצב.ולא לשנות אותו. אני "מקלה" על עצמי בגלל שאני חולה עכשיו.אני מרחמת על עצמי ולא מתמודדת כי אני חולה ומותר לי. ההפרעה מרשה לי להיות חלשה ולהרגיש "בסדר" עם זה... אך מצד שני אני שונאת את החולשה, שונאת את ההתפנקות, שונאת את הבריחה. אני חושבת שההתמודדות עם ה"א היא דרך חיים אחרת, התמודדות אחרת עם החיים, התמודדות דרך נעה החולה. זה כבר הפך להיות כרטיס הביקור שלי, לפני שאני עושה משהו , אני חולה , אז אני אעשה אותו אחרת מאחרים. קצת התבלבלתי.....קצת איבדתי את עצמי בדרך. מקווה להמשיך להתמודד ולא לוותר. תודה לך על הדיון, הוא גרם לי לחשוב על המלחמה הפרטית שלי.
 
נויקית

גם אני מאחלת לך להמשיך להתמודד ולא לוותר. ומקווה שהמחשבות על המלחמה הפרטית שלך יניבו תובנות שיעזרו לך להמשיך.
ודרך אגב.. לא התבלבת ואיבדת את עצמך בדרך...ההיפך הוא הנכון!
 
היה עד ששמתי לב../images/Emo204.gif

שאני נותנת לעצמי סתם תירוצים. אני חושבת שאני לא עושה לעצמי הנחות ולהפך, אני מתאמצת כדי לעשות הכל כמו כולם. כמו נגיד שהיה סמינר של בית ספר שפחדתי לצאת אליו והכרחתי את עצמי ללכת, ועוד שבועיים יש את הטיול השנתי, שבתור בנאדם "בריא" לא יכולתי לעמוד בו במלואו, אז השנה אני אעשה את כל המסלולים כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. אז לא, אני לא חושבת שאני מתחמקת ממשהו. אמבר.
 
אמבר....

את יודעת... המחלה הזו כזו מתעתעת... את חושבת שהיא באה להניא אותך ממשהו אחד...כשבעצם היא מניאה אותך ממשהוא אחר לגמרי. כל הכבוד שאת עומדת במסלולים ולא מתייאשת... אבל תשימי לב גם לוויתורים אחרים בחיים. לפעמים שם מגלים אותה.... לא צריך לעשות הכל כמו כולם. תעשי הכל כמו שאת רוצה לעשות. יש לך את הייחוד שלך.
 
בצורה אחרת...

אני לא יודעת עד כמה זה "אני חולה אז אני לא יכולה להתמודד"... אבל בהחלט כל המחשבות וההתעסקות סביב המחלה עצמה, גרמו לי לא לחשוב על דברים אחרים... הפכתי את המחלה למרכז החיים שלי. שם הייתי צריכה להתמודד לכן זה לא השאיר לי מקום להתמודד עם הגדילה שלי בתור בן אדם. הרי רציתי להישאר ילדה קטנה וזה שירת אצלי את המקום הזה. לא נתתי לעצמי להתמודד עם ההתבגרות ועם כל מה שבא איתה.... הפרעת אכילה כן הייתה תחליף להתמודדות. כי הרי זה חוסר התמודדות להיות חולה לא?
 

Darkness Falls

New member
לגבי לפחות התיאוריה הזאת נכונה (ט)

לפחות חלקית. בהחלט יצרתי את הפרעת האכילה שלי כדי שתהיה לי ה"זכות" לבחור עם מה להתמוד. פשוט כי לא הצלחתי להתמודד עם הדברים כפי שהם. לא הצלחתי לשדר את המצוקה שבפנים בשום דרך אחרת. לא הצלחתי לשבור את תדמית האדם החזק שהיתה לי בעיני אחרים אפילו שבפנים התפוררתי למיליון חתיכות. אז אמרתי שאולי אם אחלה ואתפורר להן מול העיניים ולא בפנים אז "ירשו" לי להרגיש חלשה לפעמים (את זה אני אומרת בדיעבד, כשהייתי ממש חולה לא היה לי מושג מה מניע אותי). האמנם אף פעם לא אמרתי "אני לא יכולה כי אני חולה" אבל לפעמים לאחר כישלון העובדה שאני חולה משמשת לי כמגן, כאילו הייתה לי סיבה טובה לא לתת את המאה אחוז שלי. ברוב המיקרים זה אפילו היה נכון. בעיקר כשנהייתי ממש חולה פיזית וזה מנע ממני לחשוב בבהירות או אפילו דברים פשוטים כמו לצאת עם חברים כי לא היה לי כוח לקום. רוב הזמן לא האמינו לי. לא יודעת אם זה טוב או רע. כי אחרי שסיימתי לזעום שאני אמות לפני שמישהו יקח אותי ברצינות פשוט אמרתי לעצמי שרע לי מידי ככה אז הגיע הזמן להתאפס. זה החלק הטוב. מצד שני זה העיר את הקשרים שהיו לי עם אנשים באור מאוד שלילי כי בעצם זרקו עלי *** וככה איבדתי כמה אנשים מאוד יקרים לי. אוי, נראה לי שאני מדברת שטויות. הלוואי שהיום הזה ייגמר כבר. מזמן לא הייתי במצב רוח כל כך מדוכדך.
 
למעלה