***דיון דיון דיון***

[lital172]

מרשה לעצמי לכתוב.

הייתי רוצה אחרת בשבילך. הרבה יותר טוב. שלא תקבלי ותכנעי לדרך הזו.
שתרצי בשבילך יותר.. ושבאמת לא תתפשרי על החיים ועליך.
הלוואי והיו לי יותר מילים. ...
חיבוק, תמיד יש לי.

 

[ניק37]

באמת דיון טוב... (ט)

מה בחיים שלכן השתנה בתקופה/שנה/שנים האחרונות? וואו כ"כ הרבה השתנה. זה לא יאומן.
אני נזכרת באשפוז שלי שהיה לפני שנתיים בדיוק. איפה הייתי אז, איך חייתי חיים של סבל בלי תקווה, המון ייאוש, דיכאון, נסיונות אובדנות, לחתוך כל הזמן, וכמובן תת משקל די רציני, סימפטומים פעילים מאוד שמאוד מסכנות וכ'ו.
ואני רואה איפה אני היום. אני אוהבת את עצמי, נהנית מהחיים (!!!!) כמעט מסיימת תואר (נשאר רק סטאג') מתחתנת ממש עוד מעט (שזה גם לא יאומן!!!!) ההפרעת אכילה אפשר לומר רובה מאחורי. יש לי לאן להתקדם בחיים. מטרות. שאיפות. רצונות וכמובן המון המון כוח רצון להתקדם הלאה ולהגשים חלומות.
&nbsp
ומה גרם לשינוי? בהתחלה אני בכלל הכחשתי ולא הבנתי ממה המשפחה וחברים עושים עניין. אבל בגלל כל התמיכה זה נתן לי דחיפה. אחרי זה אני הבנתי איך שאני חיה בזבל. לקח לי כמה שנים טובות להבין באמת שיש לי הפרעת אכילה רצינית ובשלב מסויים נמאס לי. ראיתי איך שאנשים מצליחים גם להנות בחיים ורציתי להיות כמוהם. לכן קפצתי למים והתאשפזתי (שגם מבחינה פיזית זה היה הדר הכי נכון ומציל בשבילי)
&nbsp
ומה לא השתנה? בעיקר הדימוי העצמי הנמוך... יש לי לאן להתקדם בקטע הזה. ובעיקר להבין ולקבל שכל מה שעברתי זה לא עושה אותי "סוג ב' (או ג או ד...) אלא גרם לי לצמוח ולהיות מיוחדת (מה שתגידו...)
וגם שכל פעם שלחוץ לי, אם זה בגלל המלחמה או ההכנות לחתונה אני משליכה את זה על האוכל. זה סימן גדול שיש לי לאן להתקדם (שזה ברור לי שיהיה לתמיד)
&nbsp
ואיך אתן מרגישות עם מה שהשתנה? ועם מה שלא השתנה? מרגישה מאוד מאוד טוב עם השינוי. ממש בן אדם שונה!!!! אני מרגישה שיש לי עוד דרך ארוכה לעבוד כדי באמת לקבל את עצמי כמו שאני. יש מקום עדיין לטיפול...
&nbsp
מה הכי הייתן רוצות שישתנה? שאני לא ישליך דברים על האוכל. כי אח"כ אני נהיית עצבני וחסרת כוחות וסבלנות. ואחרי שיש ירידה במשקל כל החשיבה שלי משתנה ושוב עולות המחשבות ה'חולות' ואני נכנסת ללופ שבו אני לא רוצה לעלות במשקל אבל יודעת שרק זה יחזיר אותי לחשיבה הנורמאלית.
&nbsp
ועל מה לא הייתן מוותרות? טיפול אחרי החתונה
&nbsp
והאם אתן מאמינות שיכול להיות אחרת? אני מאמינה שה-כ-ל יכול להשתנות!!!! אני חייתי שנים בגיהנום! הכל זה עניין של הכוח רצון. אם אין כוח רצון אין מה לחפש (אני מדברת על עצמי, לא לוקחת אישי...) אבל ברגע שיש כוח רצון ואני החלטית אני יכולה להפוך עולמות כדי להשיג את מה שאני מאמינה שהוא נכון לי להחלמה ובטיפול האישי.
&nbsp
טינה, השאלון הזה היה לי ממש כיף ומשחרר!! וזה גם נתן לי זמן לעשות פסק זמן מכל ההכנות ולחשוב ולהיזכר קצת בי, על התהליך שעברתי ומה עוד נשאר לי לעשות. אז תודה רבה

 

[lital172]

כמה

שמרגש לקרוא אותך
את השינוי הגדול
הבחירה בחיים, ההצלחות. החתונה שבדרך.
מדהים כמה את מודעת לעצמך יודעת בדיוק איפה שקשה ועובדת על זה.
כתבת לא לוותר על טיפול אחרי החתונה. מאוד גאה בך על זה ובכלל שאת לא שוכחת את עצמך.
עשה לי טוב על הלב לקרוא את התשובות שלך..
באמת שכל הכבוד לך.. מאחלת לך להנות מהחתונה שבדרך, מהעתיד שבפתח..
ורק להתחזק ולשאוף קדימה...
מ ל כ ה.

 

[פנס כחול]

תשובות

מה בחיים שלכן השתנה בתקופה/שנה/שנים האחרונות?
הרבה. החלפה של האנשים שסביבי. שינוי חיצוני מסוים. שינוי של תרופות ועוד ניסויים והפסקה. מעברי דירות. התארגנות כלכלית. בעצם במקביל ללמידה החדשה של החיים העמיקה ההפרעה. נראה לי שב20 השנים הראשונות לא אני הייתי שם, אז גם לא ממש ידעתי מה קשה ומה לא עובד.
בגדול - היכרות ראשונה שלי עם עצמי ולמידה של החיים.
&nbsp
ומה גרם לשינוי?
איזושהי הבנה שאף אחד ושום דבר לא ישנה משהו בשבילי.
&nbsp
ומה לא השתנה?
לא אוהבת את עצמי. לא מוצדק לי לחיות. לא טוב לי אפילו שפחות רע.
&nbsp
ואיך אתן מרגישות עם מה שהשתנה? ועם מה שלא השתנה?
די מייאש. לא מרגיש שמה שהשתנה שווה בשביל להשאר. מנסה להצדיק את קיומי במה שאני עושה לאחרים.
&nbsp
מה הכי הייתן רוצות שישתנה?
כנראה קשר עם אנשים. גרועה בזה.
&nbsp
ועל מה לא הייתן מוותרות?
הייתי רוצה לא לוותר. מפחדת שמאבדת. אמונה.
&nbsp
והאם אתן מאמינות שיכול להיות אחרת?
לא בטוחה.

 

[lital172]

פנס...

מה כן את אוהבת בך?
מה עושה לך טוב? איזה מין עשייה? יש משהו שמספק אותך?
אני חושבת שזה שפחות רע, זה כבר צעד קדימה. ובאמת התובנה שלך שאם לא תקומי ותעשי בשביל עצמך..זה לא יקרה..
זה איפשהו מעורר ונותן כוח.
כתבת: "היכרות ראשונה שלי עם עצמי ועם החיים.."
יש משהו שאהבת? משהו שגילית על עצמך? שאיפות, חלומות?

גדול ממני.

 

[שישמים אחרים]

איזה שאלות יפות.

 

[lital172]

 

[פנס כחול]

אין לי תשובות, לא יפות ולא פחות

כמו שאמרתי, כלום בי לא מצדיק את הקיום שלי.
לא במה שעשיתי ולא במה שמתכננת.

 

[levshavur]

בטוח יש משהו...

פנס שלום,
בעיניי עצם החיים עצמם, זה כבר מצדיק את הקיום...את לא יכולה לדעת שאולי בעתיד יהיה משהו שישנה את החיים שלך למקום מאוד חיובי שכרגע את לא יכולה לתאר לעצמך אפילו...אז חבל להתייאש...
חוץ מזה שנראה לי שאם תסתכלי ממש עמוק פנימה, תוכלי למצוא בכול זאת לפחות משהו...הנה, לדוגמה את כותבת פה וזה משמעותי עבור מי שקוראת...

אז חבל להתייאש...
לבשה.

 

[פנס כחול]

לא כותבת בשביל להכריז - התייאשתי

לא אמרתי שעוזבת
איכשהו ממשיכה והכל בסדר
אבל ריק לי וחסר טעם
אולי אני צריכה להגיד יפה תודה
ולשמוח פשוט כי מצליחה לקום ולעשות מה שצריך
ולהיות בסדר בשביל כל מיני אחרים מסביבי
&nbsp
וכולם מסביב אומרים - גם המטפלים או בעיקר כי אותם משתפת -
מה הסיבה שאת חושבת שיש לאחרים לחיות? (לא מעניין אותי. אם טוב לכם תחיו בכיף, אני אפילו מוכנה לעזור ללאחרים לחיות יותר טוב בלי שישנה לי מה הסיבה שלהם)
את צריכה לקחת את החיים יותר בקלות. לא הכל כזה כבד ומסובך. סתם לחיות. (לא קורה. חיה אבל לא מצליחה לראות משהו לא מסובך.)
למה את חושבת שזה ככה? למה אפילו שאת יודעת שמה שעשו לך זו פגיעה לא הוגנת את ממשיכה לפגוע בעצמך? (באמת משנה אם אבין למה? אני מבינה שאני מתנהגת לעצמי גרוע כי מעולם לא הכרתי אחרת ולא מצליחה לשנות את המחשבה על עצמי. אז למה? חוץ מלענות כי אני דפוקה לא מתקדמת מזה.)
&nbsp
ואני כותבת את כל זה ומבינה שאני באמת במקום ממש אחר וחזק יותר,
שמצליחה לעשות כל כך הרבה, לבחור לעשות מה שיודעת וטובה בו, לתת
ובאמת להמשיך עוד יום.
לפעמים קצת מרשה לעצמי להתפרק וממשיכה. וזה לא נעצר.
אז אולי זה באמת נכון שכולם אומרים תסתפקי בזה אלו החיים, תקבלי.
אני לא מצליחה,
ולהמשיך ככה זה הורג אותי לאט.

 

[levshavur]

לדעתי...

פנס שלום,
אולי המטפלים שלך לא בכיוון הנכון...כי במובן כלשהו הדברים שהם אומרים זו שיפוטיות, זה להגיד 'את לא בסדר'...אבל הם צריכים, לדעתי להיות אתך, בשבילך, במקום שבו את נמצאת כרגע, פשוט להקשיב, להכיל...לתת חיבוק רגשי...טיפול זה לא בהכרח דווקא 'ניעור'...'ניעורים' יכולים לפעמים ליצור את התגובה ההפוכה: תסכול, כעס, התמרדות וכד'...
בעיניי חשוב שהם יזרמו אתך בקצב שלך, ובדרך שבה את חושבת...
אני שמחה לקרוא שאת מרגישה במקום חזק יותר, כי ההבנה הזאת היא חשובה, והיא תתן לך את הדחיפה להמשיך...אולי בקטע של 'הנה אני מסוגלת'...מה דעתך?
לבשה.

 

[שישמים אחרים]

(ט)

מה בחיים שלכן השתנה בתקופה/שנה/שנים האחרונות? המון המון המון. עזבתי את הלימודים, עברתי בהרבה מקומות עבודה רעים, מצאתי, כנראה, את הטוב שוב, הרשתי לי לאהוב אותה ולה אותי. היא למדה אותי הרבה על מערכות יחסים טבות ושאינן טובות. נכנסה לחיי (ולמשפחתי) מטופלת חדשה שהיא כמו אחות לי. התחלתי לדבר, החלטתי להפסיק לדבר. בהקשר של הפורום, הצטלקתי עוד, האכילה שלי השתפרה, הייתי מאושפזת לזמן קצר ומיטיב להפתיע (בונוס: למדתי לסרוג ביום האחרון שלי, שהא הראשון בו נכנסתי לריפוי בעיסוק).
ומה גרם לשינוי? נמאס לי, הייתי בטיפול טוב, ו'

ומה לא השתנה? נטייתי להרס עצמי
ואיך אתן מרגישות עם מה שהשתנה? ועם מה שלא השתנה? אני די שלמה עם איך שהדברים עכשיו. הי, היה ערב מחורבן בכל קנה מידה ועדיין.
מה הכי הייתן רוצות שישתנה? כמה נטיות פוסט טראומטיות.
ועל מה לא הייתן מוותרות? הזכות לשמור על שתיקה.
והאם אתן מאמינות שיכול להיות אחרת? בטח! אני רק לא עושה דבר בכיוון. טוב לי ככה.

 

[lital172]

בכל הודעה שלך,

אני רואה את השינוי הזה, גם שאת כותבת על קושי, על שאולי חלק מהדברים נשארו אותו דבר,
מצאת את הטוב, את מאפשרת לעצמך להרגיש.. ואין יותר מחמם בלב מזה.ומרגישים גם בהודעות עצובות שלך.. שהמילים שלך שונות. שיש אהבה. שיש חום. שיש משהו שזז שם בלב.
כתבת "התחלתי לדבר, החלטתי להפסיק לדבר.." משהו שם גרם לך להפסיק?...הפחיד אותך?
למה בעצם לשמור על השתיקה?
ואולי זה דווקא הזמן להפתח ולגלות את עצמך יותר..? אולי תגלי דרכים עוד יותר שטוב בהם?
הייתי רוצה בשבילך, שההרס יפסיק, שתרגישי איך זה בלי. שתתני לעצמך את האפשרות להיות שלמה...

 

[TinaBa]

חשוב לי להגיד שאני קוראת

את כל ההודעות שלכן (ממש כשאתן מפרסמות אותן) והייתי מאוד רוצה להגיב לכל אחת מכן.
בעיקר אולי לשאול אותכן עוד ... כי אתן מעלות אצלי שאלות גדולות בנוגע לתהליכי שינוי והחלמה, שלי ושל אחרים (שתהיי בריאה, גרניום/ביוטיפול אלרמז (פור גאד סייק, תמצאי דרך לחזור לכינוי הקודם שלך... את אחרת לי מידי ככה. מסרבת להשלם שאת ככה עכשיו ועם זאת מבינה ומקבלת לחלוטין)).
אני קצת בתקופה עמוסה, אז מקווה שתסלחו לי שאני רק שואלת וקוראת ולא כותבת יותר.
&nbsp

 

[lital172]

..

את חסרה לי בתגובות ובנוכחות הטובה שלך,
נעים לדעת שאת כאן גם אם בשקט..
וכמובן שהעומס מובן לגמרי...תשמרי על עצמך בתוך כל זה.
מחכים לך פה.. תמיד.

 

[TinaBa]

תודה יקרה. אני פה גם אם אני לא כותבת.
לגמרי שומרת על עצמי, והעומס מאוד חיובי כרגע. מפתיע

 

[beautiful alarms]

שכחתי את הסיסמה ותפוז לא נותנים לי להיכנס

אבל את לגמרי יכולה להמשיך לקרוא לי גרניום

ות

 

[katrina12]

תשובות- קצת חופר אבל מילא.

נראה לי שלמעשה השתנה יותר ממה שאני יכולה/ מסוגלת כרגע לראות אבל אענה בכל זאת.

מה בחיים שלכן השתנה בתקופה/שנה/שנים האחרונות?
קודם כל נכנסתי להפרעות אכילה. אפשר לומר שלפני זה הייתי ילדה תמימה בת 12 שהולכת לבית ספר,חוזרת הביתה, הולכת לשיעור ריקוד, מכינה שיעורי בית והולכת לישון.
תמיד הייתי ילדה טובה, אפילו טובה מידי. לא הברזתי משיעורים, לא התחצפתי למורים, כלום. כשהגעתי לחטיבה,הייתי פתאום זרה בין אנשים זרים. לא אותו בית ספר יסודי ולא אותם מורים. ואפשר לומר שרוב האנשים שהיו איתי בכיתה התעלמו ממני. הכל היה זר. אף פעם לא הייתי ׳׳אחת מהחברה׳׳. בגן- יסודי היו לי תמיד 2-3 חברות. אף פעם לא הייתי ׳׳מקובלת׳׳. אבל בחטיבה זה פתאום נהיה עולם אחר. נהייתי כבר לא ילדה.
באותה שנה גם קיבלתי מחזור וגופי גם נהיה זר לי.
החלטתי שלא מתאים לי. לא סיפרתי לאמא שלי בכלל שקיבלתי מחזור, ובאיזשהו יום החלטתי שאני עושה דיאטה. משם אתן לכן להשלים את התמונה בעצמכן.
מאז ועד היום עברתי המון שינויים, לקח לי המון זמן לקחת את עצמי בידיים בכל מיני מובנים,ויש לי עוד המון דרך. חיצונית התחלתי עם הזמן להראות יותר בסדר(אחרי המצב הקיצוני שהייתי בו שהדאיג המון אנשים) , בערך שנה אחרי שהחלטתי לטפל בעצמי, פסיכולוגית הייתי עדיין חולה .במשך שנים. המון מחשבות אובססיביות. המון דיכאון. המון בדידות. הפסקתי ללמוד לכמה שנים, ומתלמידה מצטיינת הפכתי לתלמידה עם ציונים בינוניים-.
חייבת לציין גם שהיו לי במהלך השנים האלה כמה ׳׳מעידות׳׳ של תקופות בהן אכלתי פחות במכוון או כי פחדתי להשמין.
בערך בי׳׳ב הדברים התחילו להשתפר לי. לקחתי את עצמי בידיים וחזרתי ללמוד וברצינות, ואפילו שזאת הייתה השנה היחידה בתיכון שבאמת למדתי בה, הוצאתי בגרות מעולה.
מאז התחלתי שירות לאומי והכרתי המון אנשים, ואני בפירוש לא סגורה כמו שהייתי(עוד יש המון עבודה.). אני הרבה פחות אובססיבית. פעם הייתי סופרת קלוריות, כותבת יומני אכילה. נשקלת כל בוקר.
כרגע אני נמנעת מלהשקל כי זה עושה לי רע, אבל משתדלת לשמור על איזון ולא להיות בקצוות.

נהייתי יותר בוגרת, חכמה, יותר כיף לדבר איתי.התחלתי לעסוק באומנות וגיליתי שזה נורא מתאים לי. נהייתי בהרבה מובנים עצמאית. נהייתי יותר פתוחה ויודעת לקחת דברים ביותר הומור וקלות.
נהיו לי קצת יותר חיי חברה(לא מפוארים אבל עדיין), היה לי חבר רציני ואחריו היו עוד כמה שרובם די פגעו בי.
ומה גרם לשינוי? כוח רצון,בחירות שעשיתי ושינויים שקרו מכורח נסיבות החיים.

ומה לא השתנה? עדיין סגורה במובנים מסוימים. עדיין חסרת ביטחון.
ואיך אתן מרגישות עם מה שהשתנה? ועם מה שלא השתנה? קצת חבל לי שלא השתנתי יותר בקטע החברתי, ושהיה לי רק קשר אחד. עדיין קשה לעכל את השינויים אבל אני חושבת שלמרות כל מיני תקופות של ריגרסיה, המגמה היא חיובית.
מה הכי הייתן רוצות שישתנה? הייתי רוצה להמשיך את חיי העצמאות, לעזוב את הבית, להתחיל לימודים. ללמוד לדאוג לעצמי מבחינה כלכלית, להמשיך לפתח חיי חברה ולמצוא בשלב זה או אחר חבר. רוצה ללמוד את מה שאני אוהבת באוניברסיטה ולעבוד בזה.
ועל מה לא הייתן מוותרות? לא הייתי מוותרת על שמחת החיים שאבדה לי בתקופה הקיצונית של ההפרעה.
והאם אתן מאמינות שיכול להיות אחרת? מאמינה שכן. למזלי אני יודעת שאני עוד צעירה ואני גם בחורה עם כוח רצון, מאמינה שהדברים עוד ישתנו לטובה לפחות ברוב התחומים.

 

[levshavur]

אמנות היא דבר נפלא...

 

[חלומותשל אחרים]

מצטרפת באיחור אופנתי

מה בחיים שלכן השתנה בתקופה/שנה/שנים האחרונות?
המון השתנה. יש ימים שאני מסתכלת על עצמי במראה ולא מאמינה שזאת אני (ולא במובן הפיזי). אני במקום מאוד מאוד שונה מאיפה שהייתי לפני שנה. בשנה האחרונה התחייבתי והתגייסתי לתהליך החלמה. לא יודעת אם אני נחשבת "בריאה" אבל אני קרובה לזה. יש ימים שלמים שאני מרגישה "רגילה".
ומה גרם לשינוי?
הגיע רגע שבו נמאס לי. שבו הבנתי שאו שאני עושה משהו עם עצמי, או שאני ממשיכה לחיות בצל המחלה. הבנתי שאני לא רוצה לחיות בצל מחלה, כי מבחינתי זה לא חיים.
ומה לא השתנה?
לא יודעת אם יש משהו שבכלל בכלל לא השתנה, אבל יש עוד לא מעט עבודה.
דימוי גוף, השוואות, אובססיביות בתחומים שונים ועוד...
ואיך אתן מרגישות עם מה שהשתנה? ועם מה שלא השתנה?
תלוי מתי שואלים אותי. בגדול אני חושבת שלמדתי להיות יותר סלחנית, כלפיי עצמי ובכלל.
אני יודעת שזה תהליך שימשיך עוד לא מעט זמן.
עם זאת, כן- אני מאוד גאה בעצמי על הדרך שכבר עשיתי.
והאם אתן מאמינות שיכול להיות אחרת?
ברור. אני הוכחה חיה לכך שיכול להיות מאוד אחרת.