הנה שלי...[ט']
מה בחיים שלכן השתנה בתקופה/שנה/שנים האחרונות?
- השתנה כל כך הרבה.. עד היום אני מסתכלת ונזכרת לפעמים איפה הייתי ומדהים אותי השינוי הזה שעברתי..
איך מהכי ייאוש ודיכאון אני פתאום הכי זורחת . הכי אוהבת לחיות... ומוצאת הרבה אור וטעם בחיים.. לצד כל הקשיים שיש בדרך.
אני השתניתי לטובה. נתתי לעצמי את האפשרות להחלים ולקבל עזרה. ובאמת הייתי הכי בתהליך הזה. מאסתי בדיכאון ובעצב..
אחרי הרבה אישפוזים וטיפולים פסיכולוגיים שלא צלחו ותמיד חזרתי ליפול לתהום... סוף סוף הגיע השינוי הזה.
לשמוע את אמא מהצד מדברת עם המטפלת אומרת כמה שהיא מפחדת עלי. כמה שהיא רוצה שאחזור להיות ליטל השמחה...
עשה בי משהו ובכלל לא היה לי כבר מה להפסיד אחרי שכבר כולם התרחקו ממני.. קשה להיות לצד מי שכל הזמן כל כל שלילית.
בדיעבד אז כעסתי והתנהגתי מגעיל לכולם. עכשיו אני מבינה שבן אדם לא רוצה לעזור לעצמו.. זה בסוף מייאש את כל הסביבה...
וברגע שבאתי מרצון באמת לדבר על מה שכואב. והתנאי כמובן היה לא לפגוע בעצמי. וצלחתי את זה. למרות כל הכאב שעלה בטיפול..
ושנוגעים וכואבים וחשופים לכל מה שמתחולל בפנים. אחרי הסערה הגדולה מגיע השקט הזה. האהבה עצמית.. השינוי בתפיסה..
וזה רק הולך ומתעצם. וכמובן איך לא האימהות שבדרך.. השינוי הכי גדול ומשמעותי ומרגש שבדרך..
אז התחלתי לעבוד עם ילדים. בלי שאהיה חתוכה או לא בריאה לילדים.
היום זה אושר גדול שגיליתי כמה אני אוהבת לטפל בילדים ואיזה סיפוק אדיר זה נותן לי.
כמובן הבן זוג שלי שאיתי בכל רגע בכל תקופה ומתנה ענקית לחיים. שאפשרתי לעצמי להיות נאהבת ולאהוב.
השינוי הזה שפתאום טוב ואני לא מרחיקה את זה ממני. ההתמודדות שגם אם הכל רועד וקורים דברים נוראים ..
אני בוכה וכואבת ואולי טיפה הייאוש מפציע אבל אני חזקה. אני עוברת את זה . מרגישה את זה... ושומרת על עצמי תוך כדי..
העתיד שלא חלמתי שיהיה לי אי פעם...
הגאווה של כולם סביבי. עושה לי הכי נחת..
וכמובן דברים שאני משיגה לעצמי. חברות טובות שבדרך..
הלמידה לא להיות תלותית ולשחרר. ולא לרדוף.. לשמור על מה שיש והכי להעריך את זה..
ולחשוב מה טוב ונכון ובריא לי גם אם זה אומר להגיד לא .
למדתי לתת לגוף שלי את מה שצריך. להפסיק להכאיב. להפסיק להעלים. ולתת לגוף לחיות ולהיות קיים.
ובעצם לתת לעצמי את ההגנה הזו שלא בכל מחיר אני שם יותר ומה שיפיל אותי אני לא אהיה שם..
כמו לנ,ק קשר עם חברות שלצערי עדין בייאוש העמוק... במיוחד שלא מראות רצון לשינוי.
פתאום לא כבר הכל מתחבר.. כמה שעצוב שדברים משתנים.. וצריך להתרחק מאנשים שאוהבים...
ומה גרם לשינוי?
-בעיקר שנמאס . שזה לא הוביל אותי לכלום.. שרק שקעתי יותר. והסבל הזה שגרמתי לכולם... רציתי לראות מעבר לכל זה
לפעמים זה טוב המעקה הזו של די. שכמה שאולי נוח במקום החולה.. זה לא שווה את זה.
ומה לא השתנה?
עדין יש לי דברים לעבוד איתם עם עצמי. להעיז יותר. לקחת אחריות.. ובאמת להתמודד מול דברים גם לבד..
ואת השאר אשאיר לעצמי.
ואיך אתן מרגישות עם מה שהשתנה? ועם מה שלא השתנה?
- מאוד מתרגשת וגאה בעצמי.. מרגישה ברת מזל ושמחה שאני בטוב.
קצת עצובה.. עדין מחפשת דרך לא להיתקע.. להיות יותר טובה. אבל לאט לאט אני גם אצליח את הדברים האלה..
מה הכי הייתן רוצות שישתנה?
-התהליך הזה עם עצמי להתחזק יותר. ללמוד יותר. להיות ליטל יותר טובה במובנים מסויימים.
ועל מה לא הייתן מוותרות?
- על הטוב הזה שהשגתי לעצמי. בחיים לא אחזור אחורה ואשמור על זה כדבר הכי יקר שהשגתי בשבילי ולעצמי.
והאם אתן מאמינות שיכול להיות אחרת?
- מאמינה וכבר מרגישה ככה.. וכיף להגיע להרגשה הזו ... זה באמת אפשרי לחיות בשלום עם עצמך. עם החיים... ואפילו להנות מהמון דברים על הדרך..
תודה רבה על השאלון הזה. עשה לי טוב לכתוב. להרגיש.. וחידד לי על מה אני צריכה לכרגע לעבוד...
....]
