דידי
בשבילי היית כל הזמן דידי, וכך גם תישארי... אני זוכר אותך מהיום הראשון שלי כאן, כשהיינו 30-40 איש בחדר... ימים בהם אביב גבה מאיתנו דמי שכירות... ימים של התנסויות ראשוניות, של עיצוב האישיות, של מבוכה... ושמך התנוסס לו שם, השנונה, המצחיקה, המרגיזה, העממית, הצ`חצ`חית... עם הסלנג המיוחד. נדמה לי שזו את דידי, הראשונה ששיקפה את מחשבותיה הכמוסות ביותר בתוך הסוגריים המשולשים האלה...<>. לימדת אותנו, שבעצם, השימוש בסוגריים האלה נותן לגיטימציה לבטא כל מחשבה, כל תשוקה, כל דבר בעצם... אני גם זוכר, בביישנותי, כמה שהיה לי קשה לפנות אלייך באדום בפעם הראשונה. היינו מחליפים לבבות, חיוכים.... תמיד שמחנו להיפגש בכללי, ....ואוף... כל כך רציתי אותך באדום...עד שהעזתי... ולא התחרטתי. אח``כ, התחלנו ללכת לישון ביחד.... זוכרת? (יא-אללה, איך שזה נשמע....), והמונית לא היתה מגיעה.... ואת עם הפרידות שלך שם... עד שהיה נמאס לי והייתי הולך לבד. וגם יצא כמה פעמים, שאת, המארחת המופתית, הש``גימלית של החדר, עם קבלות הפנים שלך לכולם, היית מציעה שם קפה לכל שרליל ושרלילה, ואני הייתי נתקע עד השעות הקטנות בשטיפת כלים... אהבתי אותך דידי. אישיות מיוחדת במינה. מלכת החדר הבלתי מעורערת לדעתי. ואת יודעת מה... את תבואי. אבל, לא חשוב עכשיו. מה שחשוב זה שאת כנראה מיצית את זה, ואני מאחל לך שתצליחי במסעך החדש. ואם תזדקקי ליד תומכת במסע הקשה והמפרך הזה, לאוזן קשבת או לעין בוחנת; את יודעת היכן אני. ותמיד תמיד תתקבלי בשמחה. מבטיח. ואולי... יבוא יום שבביקוריי עם הברווז בבלומפילד, אראה אותך מטפסת שם על הגדרות של שער 2, עם הצעיף האדום כרוך למצחך, יורקת קליפות של גרעינים ומקללת את השופטים. תמיד תמיד, בבואי לחדר, כשראיתי דידי; זו הדמות שהצטיירה לי. ואותה אנצור בליבי באהבה.... היי שלום חברה. דניאל
בשבילי היית כל הזמן דידי, וכך גם תישארי... אני זוכר אותך מהיום הראשון שלי כאן, כשהיינו 30-40 איש בחדר... ימים בהם אביב גבה מאיתנו דמי שכירות... ימים של התנסויות ראשוניות, של עיצוב האישיות, של מבוכה... ושמך התנוסס לו שם, השנונה, המצחיקה, המרגיזה, העממית, הצ`חצ`חית... עם הסלנג המיוחד. נדמה לי שזו את דידי, הראשונה ששיקפה את מחשבותיה הכמוסות ביותר בתוך הסוגריים המשולשים האלה...<>. לימדת אותנו, שבעצם, השימוש בסוגריים האלה נותן לגיטימציה לבטא כל מחשבה, כל תשוקה, כל דבר בעצם... אני גם זוכר, בביישנותי, כמה שהיה לי קשה לפנות אלייך באדום בפעם הראשונה. היינו מחליפים לבבות, חיוכים.... תמיד שמחנו להיפגש בכללי, ....ואוף... כל כך רציתי אותך באדום...עד שהעזתי... ולא התחרטתי. אח``כ, התחלנו ללכת לישון ביחד.... זוכרת? (יא-אללה, איך שזה נשמע....), והמונית לא היתה מגיעה.... ואת עם הפרידות שלך שם... עד שהיה נמאס לי והייתי הולך לבד. וגם יצא כמה פעמים, שאת, המארחת המופתית, הש``גימלית של החדר, עם קבלות הפנים שלך לכולם, היית מציעה שם קפה לכל שרליל ושרלילה, ואני הייתי נתקע עד השעות הקטנות בשטיפת כלים... אהבתי אותך דידי. אישיות מיוחדת במינה. מלכת החדר הבלתי מעורערת לדעתי. ואת יודעת מה... את תבואי. אבל, לא חשוב עכשיו. מה שחשוב זה שאת כנראה מיצית את זה, ואני מאחל לך שתצליחי במסעך החדש. ואם תזדקקי ליד תומכת במסע הקשה והמפרך הזה, לאוזן קשבת או לעין בוחנת; את יודעת היכן אני. ותמיד תמיד תתקבלי בשמחה. מבטיח. ואולי... יבוא יום שבביקוריי עם הברווז בבלומפילד, אראה אותך מטפסת שם על הגדרות של שער 2, עם הצעיף האדום כרוך למצחך, יורקת קליפות של גרעינים ומקללת את השופטים. תמיד תמיד, בבואי לחדר, כשראיתי דידי; זו הדמות שהצטיירה לי. ואותה אנצור בליבי באהבה.... היי שלום חברה. דניאל