דיבור עצמי

קשר חדש

New member
דיבור עצמי

הייתי בהרצאה על הורות, שבא דובר על חשיבות לימוד הילדים איך לדבר אל עצמם, לנתח את המצב בראש ולהרגיע את עצמם, כחלק מהויסות העצמי. זו מיומנות חשובה בניהול העצמי.
לשאול את הילד שמספר על משהו לא נעים שקרה לו היום: "אז מה חשבת כשזה קרה?" "מה אמרת לעצמך?" "יכולת להגיב אחרת?".
הטענה שם היתה, שהיכולת של הילד להתמודד עם מצבים שונים ולווסת את הרגשות והכעסים שלו, היא יכולת נרכשת, שההורים אמורים בדרך הזו ללמד אותו.

היום הייתי ביום הולדת, ואכלתי הרבה יותר מאשר רציתי, ושמתי לב, שאכלתי שלא מתוך תשומת לב, לא היה שם "דיבור עצמי". לא דיברתי עם עצמי ובחרתי לאכול את הכמות, אלא ישבתי ואיך שהוא מצאתי את עצמי אוכלת, ועוד אוכלת ועוד אוכלת.

פתאום הקשר בין היכולת לווסת את עצמי מול אוכל והדיבור העצמי נראו לי הרבה יותר קשורים אחד לשני מאשר חשבתי שהם.

דיברתי על עניין הדיבור העצמי בהקשר של אוכל עם אמא שלי, וזה היה נשמע לה מוזר והזוי. היא שאלה אותי: מה את מדברת עם עצמך לפני שאת אוכלת משהו? זה נשמע לך הגיוני בכלל לדבר עם עצמך לפני שאת אוכלת?

מהשיחה הזאת ניתן שוב לראות פה את הקשר, שדיברו עליו בהרצאה. אין לי באופן בסיסי ויסות עצמי מול אוכל. לא לימדו אותי בהקשר הזה לדבר אל עצמי ולחשוב מה מתאים לי ומה אני רוצה לאכול.

נשמע לכם הגיוני? אתם מדברים אל עצמכם מול אוכל? מאז ומעולם או שעכשיו בעקבות דיונים על הרזיה בראש אחר?
 

ניקנוR

New member
מקסים ומרגש


 
מחשבות של רזים

אצל אנשים רזים באופן טבעי, המשא ומתן הזה קיים אצלם באופן טבעי.
הם בודקים אם מתאים, כמה ואיך.
זה נעשה באופן לא מודע.
זה הרגל.
אצל אנשים שמנגנוני הרעב והשובע השתבשו, התהליכים האילו נרכשים.
לומדים אותם מחדש.
דיבור עצמי הוא חלק מלמידה מחדש של תהליכים טבעיים שהלכו לאיבוד ושמעוניינים להחזיר אותם כדי שהאכילה תהיה "רגילה".
קרה לך דבר נהדר.
שמחה שאת חוקרת את הדרך שלך ומחפשת את זו שהכי מתאימה לך.
 

kagome10

New member
זו הכללה לא נכונה

אני רזה באופן טבעי ואני חושבת שלדבר עם עצמי לפני שאני אוכלת זה לא טבעי בעליל ומעיד על שיבוש. אני חושבת שדיבור עצמי יכול להיות מוצלח כדי להחזיר מנגנוני הקשבה עצמית משובשים, אבל באופן טבעי אמורים לאכול עד שובע ולא יותר, בלי שום דיבור.
&nbsp
אני לא אוכלת רק כשאני רעבה, אני לא אוכלת תמיד רק עד שובע ולא יותר. ועדיין, ההכללה על מחשבות של רזים צורמת לי, בהיותי דוגמא נגדית.
 

קשר חדש

New member
אז תשתפי אותנו בבקשה,

מה קורה שם שכאת אוכלת בזמן שאת לא רעבה. בזמן האירוע, אחרי האירוע. האם יש שינוי בין התקופה שהיית רזה, לתקופה שעלית את 10 הק"ג?
מה קורה שם כשאת אוכלת מעבר לשובע. שוב בזמן האירוע, אחרי האירוע. והאם יש שינוי בין התקופות.

מאד חשוב בעיני לשמוע חוויות של אנשים שהם רזים מטבעם, כדי ללמוד.
 

kagome10

New member
לא כדאי ללמוד ממני

העלתי את הקילוגרמים בצבא, כנראה בגלל אוכל גרוע. תחת "גרוע" אני מתכוונת לאוכל שהוא גם ממש לא טעים, גם משמין, וגם מוגש מעט מידי פעמים. היו לי דה פקטו שתי ארוחות ביום, שתיהן לא טעימות.
&nbsp
אפשר להגיד שזה החלק הכי מבאס. מילא אם הייתי משמינה כי אני אוכלת דברים טעימים, אבל האוכל היה פשוט מגעיל
איזה מזל שהשתחררתי מהצבא

&nbsp
ומאז לא עשיתי דיאטה, פשוט עברתי לאכול אוכל נורמלי. כנראה שאם הייתי עושה דיאטה מסוג כלשהו הייתי מורידה לא 7 קילוגרם בחצי שנה, אלא מהר יותר. אבל אני לא ממהרת לשום מקום.
&nbsp
אני שואפת להימנע מלאכול מעבר לשובע. לדעתי זה לא בריא, וגם אם תצא בת קול משמיים ותכריז שלא אשמין מכך לעולם זה ישאר לא בריא בעיניי. זה אחד מהשינויים שאני רוצה לעשות ושבגללם חיפשתי פורום בנושא.
&nbsp
ומה שקורה הוא שאני פשוט רוצה לאכול יותר. כי אחר כך לא ישאר. כי זה אוכל טעים ומסובך להכנה שמכינים לכבוד הארוע ואני לא יכולה להכין לעצמי (מה שלא מסובך למדתי להכין לעצמי ואני מכינה לעצמי). ואני אוכלת עד שאני שבעה, ועוד קצת. עד שהעודפות של האוכל כבר לא מאפשרת לי להמשיך לאכול למרות שאני רוצה.
<ואז אי הולכת לשבת או לשכב איפשהו ומרגישה מלאה וכבדה>
&nbsp
והדבר העיקרי שאפשר לדעתי ללמוד מהסיפור הזה הוא מה לא כדאי לעשות.
&nbsp
אני לא בטוחה שזה מעיד על שיבוש במנגנוני רעב ושובע. לאדם שחי במקום בו יש מזון בכמות מוגבלת או רק בזמנים מסויימים, זה מנגנון שורד ויעיל (למשל בצבא, כשיש שתי ארוחות ביום, במקום שש. קשה לתאר עד כמה שנאתי את זה!).
הוא פשוט לא מתאים לחברה המודרנית שהיא חברת שפע. הצלחנו כמו שאף חיה לא הצליחה מעולם, יש לנו יותר מידי אוכל ואנחנו לא זזים מספיק. ולדעתי עכשיו אנחנו משלמים על זה.
&nbsp
<התיאוריה שלי היא שאנחנו פשוט לא מתאימים אבולוציאונית לתנאי שפע>
 

קשר חדש

New member
מתחברת למה שכתבת,

גם אצלי הכוח המניע הוא יותר בריאותי מכל דבר אחר.
גם בריאות נפשית וגם בריאות פיזית.
בגלל זה, תמיד, אכילה ריגשית, סימלה בשבילי את חוסר היכולת להתמודדות בדרך בריאה יותר. כלומר, היוותה לי אתגר למצוא דרכים חדשות להתמודדות עם המצב הריגשי.
עכשיו כשנוסף לכך גם פן של בריאות פיזית, הגיעה ההחלטה והשינוי.

לגבי התיאורה שאנחנו לא מתאימים אבולוציונית לתנאי השפע,
אני חושבת, שאנחנו בשנים האחרונות, לומדים דרכים ושיטות לחיות בשפע.
זה שינוי שאנחנו לומדים אותו תוך כדי תנועה.
לא נראה לי שהיה שיח פורה על שפע והחיים בתוכו בעשורים הקודמים.
על חיים מתוך קלות ונוחות, להבדיל מחיים קשים, בהם אנחנו אמורים להתנהג כמו צבר, עם קוצים מבחוץ כדי לשרוד.
 

Ron W

New member
דבור עצמי יותר סוג של רפלקס

אני זוכר את הדיון הראשון עם עצמי בנושא עצמי.
הייתי כבן 7 בחדר האמבטיה ופתאום דיברתי לעצמי שיש לי 2בעיות
הערה ביומן שצריך להחתים את אמא וילדה בכיתה שמגנטה אותי... הסתכם בהגדרה כ2 בעיות

האם הדיבור העצמי הוא ענין מובנה/השלכה/חיקוי או יוצא לפועל כשיש מצוקה שאין עם מי לחלוק אותה?
אולי דוקא הנסיון להקנות אותה יצור תגובה של אנטי כי זה לא נבע ממצוקה מקורית אלא מה שאמרו לנו?
לענין רק אם עודף משקל המקביל לאכילת יתר, גורם למצוקה "בל תשוער", לא משהו שהתרגלנו אליו, יתעורר הדיבור העצמי
לכן צריך לעסוק קודם בהאדרת המצוקה של העודף והדיבור או הרפלקס ההגנתי יתעורר מאליו.
 

ניקנוR

New member
יכול להיות שלא הבנתי אותך נכון, אז אני שואלת

אתה אומר שכדי לטפל בסבל או במשהו שמפריע לנו כמו אכילת יתר והשמנה, צריך לחכות עד שהכאב יהיה בלתי נסבל?
 

Ron W

New member
כתבתי להאדיר, לפתח את הרגישות ככה שיכאב

במקום להשלים, לשנות זוית ראיה/תפיסה/סדר עדיפויות
לפעמים זה קורה מהערה שקיבלנו או צורך כלשהוא
אבל ניתן להשתכנע ע"י התמקדות, בעיקר הסרת לחצים אחרים.
לרוב לחץ אחר מאפיל על תחושת הכאב שבעודף המשקל.
 

ניקנוR

New member
הבנתי. תודה על ההסבר.

רק רוצה להוסיף משהו:
אני מסכימה איתך שכדי להשתמש בדיבור עצמי צריך קודם כל לשים לב שמשהו קורה. ולכן זה נהדר בעיני שמלמדים הורים וילדים להשתמש בשיטה.
לדעתי, זה לא צריך להיות בהכרח לגבי מצוקות אלא בכלל, ללמוד להסתכל פנימה ולהבין מה אני מרגישה וחושבת כדי להיות יותר בשליטה על החיים שלי.
 

avi5199

New member
שיטה מצויינת לביקורת ומשוב עצמי

רק שצריך להזהר לא להתחיל בטעות לדבר בקול רם
 
למעלה