דיבורים באימון

[דלית - delete]

דיבורים באימון

רציתי לקבל קצת פידבק ממאמנים ותלמידים - על מקום הדיבורים באימון רגיל. האם בכלל נהוג לדבר בזמן אימון? או שמא כל האימון בדממה רועמת? בדיבורים הכוונה להסבר המדריך את התרגיל או האימון באותו יום, זמן שו"ת, או סתם שיחה בין החברה לפני, תוך כדי או בסוף האימון. אני שואל כי עברתי באותו המקום אימונים ממורים שונים, וההבדל המיידי הבולט ביותר היה נושא ה"בעל פה". מדריך אחד שלימד את הקבוצה בערך שנתיים וחצי נהג לשתוק כל האימון - במשך שעה וחצי היינו לומדים ומתרגלים, ומנסים להפניםפ עקרונות ותפיסות בלי שכמעט נאמר דבר (לבד מפרק זמן קצר מאוד של שאלות ספציפיות בסוף הקאטה, בערך פעם בחודש). אחריו למדנו אצל מורה אחר במשך כשנה, והדיבורים היוו קרוב ל40% צזצן שיעור רגיל. הוא ניסה להסביר הכל, החל מערונות בסיס (שחרור הרפיה זרימה) ועד תנועות ממוקדות עיקרון יחיד (כגון קשת או ברק), לעיתים קרובות בצירוף הדגמות. משני המורים למדתי הרבה, אך ללא ספק העדפתי את סגנון הלימוד של המורה הראשון. שמעתי גם המלצות שונות לגבי איך כדאי ללמד תלמידים מתחילים, עד כמה כדאי או (לא) רצוי להשתמש במילים בזמן שאינו מוקדש לשאלות ותשובות. מה דעתכם? מה המצב במקום בו אתם לומדים, מה לדעתכם רצוי והאם יש או צריך להיות הבדל בין מתחילים לוותיקים?

 

[budoka]

שלושה מרכיבים של דיבור

1) הסבר על הטכניקה מצד המורה. העקרון שלי: להדגים פעמיים-שלוש, להסביר קצת על הסיטואציה, לתת זמן לתרגל, לאתר בעיה נפוצה, לתקן עם משפט-שניים והדגמה, זמן לעוד קצת תרגול. 2) הנחיה בין תלמידים: בני זוג (ועוזרי מדריך) יכולים לדבר על-מנת לתקן שגיאות ספציפיות אצל בן-זוגם. 3) פידבק מהתלמידים: בסוף השיעור התלמידים מתבקשים לאמר מה הם למדו באותו שיעור. בקיצור, 40% זמן דיבור נשמע לי קצת מוגזם, אבל גם אפס דיבור יוצר תחושה של "אסור", שמונעת את החופש לשחק וללמוד את הטכניקה. תומר

 

[amir_aikido]

"מרכיבי הדיבור" אצלנו ../images/Emo9.gif

השיטה ששלמה מלמד בה כוללת הרבה הסבר מילולי, כדי שהניסיון לבצע את הטכניקה יהיה מתוך הבנה. ההסברים הללו יכולים לכלול הסברים על סוג האימון (כמו ההסבר שהוא נתן על סוארי-ואזה באימון הפורום), על ההגיון שבתנועה/תגובה מסוימת (כמו ההסבר על הרעיון שמאחורי תפיסת יד כהתקפה באימון הפורום), מתן דגשים טכניים לתנועה / טכניקה ומתן הסברים למטרות ודגשים לביצוע נכון של צורת האימון באותו הרגע (ראנדורי זורם ורך או ביצוע החלטי של טכניקה מול התקפה בודדת למשל). דיבור בין התלמידים בזמן הביצוע על מנת לתקן טכניקות די-נפוץ, אנחנו רק מנסים לשמור אותו במידה כזו שלא יפריע לאווירת האימון (אימון שקט אחת לכמה חודשים הוא פתרון נפלא). ובעיקר חשוב שהלשון לא תהיה האיבר שעושה את רוב התזוזה במהלך אימון. פידבקים בין התלמידים בד"כ לא מתקיימים במסגרת מסודרת באימון, אבל אנחנו נשארים לא פעם לשיחות ארוכות בלובי, שבהן יש הזדמנות יותר נוחה להעלות שאלות, לתת פידבקים ולדבר על נושאים היקפיים נוספים שקשורים לאימון ובכלל. אמיר

 

[אוהד סמט]

מדברים ומדברים...

אצלנו מדברים לפני השיעור, מדברים בין התרגילים ומדברים בזמן תרגילי הזוגות; לפעמים המורה שלי מחליט לעצור ולהסביר משהו באופן יותר מדוקדק ואז מדברים קצת יותר... עקרונית, אני מאמין שיש סף של דיבורים שמעבר לו האימון מתחיל להיות פחות אפקטיבי, אבל רמה מסויימת של הסברים שמתאימה לסביבת האימון זה דבר טוב בעיני, כלומר: אם אי פעם אאמן בני נוער, יהיו מעט מאוד דיבורים אוף-פליי בשיעור, וגם כרגע כשאני מאמן קבוצה אז לא מדברים הרבה. מצד שני, הייתי אמנם רק בשיעור אחד של המרכז, אבל שעה וחצי של קאטה בשקט עם חמש דקות של שאלות בסוף לא הרגיש לי בנוח. יכול להיות שזה הרגל, אבל עדיין.

 

[WhiteBear]

אני מניח שזה תלוי מה אתה מחפש.

נגיד, בעבודת זוגות: אני יכול לעבוד ולחפש להרגיש משהו בתנועה. אם אני אתקל בקושי, אני עשוי לשאול את בן הזוג שלי. אבל בגדול, בעבורי, אני מוצא שיותר ויותר טוב לי לחפש את התשובה לבד. ראשית: כי כך אני יכול למצוא אותה, וכשאומרים לי אז בד"כ אני לא מקבל תשובות. שנית: כי מאד קל, לי, להתחמק מלהתרכז בתנועה ולהתחיל להזיז שפתיים. וזה כמובן איך שאני מרגיש. מצד שני, אני יודע שיש פעמים שאני עובד עם אנשים, שהם נתקעים במשהו, והם מחפשים שידברו איתם על זה. אז כשיש צורך, מדברים. זה גם יכול להיות נחמד

 

[אוהד סמט]

יש שני הבדלים

1. אצלנו, לקחנו את תרגול האמנות לכיוון מאוד "ישראלי". אנחנו מושפעים מאוד מהמורה שיושב בארה"ב, אבל יש סממנים ישראלים ולדבר ולצחוק זה חלק מזה. האוירה באימון קלילה בדר"כ, אולי לא מתאימה לכולם (אני מאמין, למשל, על סמך דבריו, שסנסאי שלמה דוד לא היה מסכים עם האוירה). זה לא טוב או רע, זה פשוט ככה. 2. המאסטר והמורה שלי תמיד אומרים שחלק אינטגרלי מכל לימוד הוא גם הדיבור על הטכניקה; המאסטר שלי קרא לזה פעם "קונג פו בין לבבות", ויש גם מושג בסינית שאני לא זוכר. גינגי הזכיר פעם את השם היפני, אני חושב שזה "מונדה" או משהו כזה.

 

[סלבו לוי]

אוהד, אתה בוודאי מתכוון ל

מונדו. זכור לי שבשיחה (ראיון) עם יוסי שריף עלה המושג.

 

[אוהד סמט]

מצחיק. אז מה אתה חושב, גינגי לימד

את יוסי על מונדו, או יוסי לימד את גינגי? תעלומה, ורק לציר הארגון פתרונים...

כל עוד הוא משחק את המשחק, גם אני אשחק אותו, למרות שהוא טיפשי.

 

[סלבו לוי]

../images/Emo35.gif../images/Emo70.gif../images/Emo35.gif../images/Emo70.gif../images/Emo4.gif

 

[SideKick]

על מה מדברים?..

שקט מוחלט יכול להיות נסיון מעניין, אבל לא הייתי רוצה לראות את כל השיעורים מתנהלים בצורה כזאת. למילה המדוברת יש גם יתרונות, לא רק חסרונות. כשאני מלמדת מבוגרים, אני מוצאת את עצמי מעבירה, מעבר להסברים הקצרים של התרגיל, גם את השקפת עולמי. יש דברים שצריכים לראות, יש דברים שצריכים לשמוע. התלמידים אוהבים שמתייחסים אליהם לא רק כאל מכונות אימונים, אלא כאל יצורים תבוניים שיכולים להבין גם את הכוונות הנסתרות שמאחורי התרגילים. אני יודעת שאני מדברת בשיעורים שלי יותר מאשר מורים אחרים, אבל התלמידים שלי מדווחים שהם עובדים אצלי קשה יותר ומבינים יותר, כך שכנראה הדיבורים לא פוגמים להם באופן התרגול. אני מאמינה שכל מורה צריך לעשות את מה שמתאים לו. מי שמעדיף את השקט, שישתוק. מי שמאמין בדיבורים - שידבר. אין נכון או לא נכון. לא נכון זה כאשר מורה מנסה להיות מי שהוא לא.

 

[דלית - delete]

אבל האם אין מקום לאווירה מסוימת

שיכולה לשרור בשיעור כאשר מקפידים על שקט לעומת החיים "בחוץ"? אני מסכים שהרבה פעמים קל יותר להעביר עקרון או כוונה נסתרת באמצעות מילים, אבל לא הרגשתי כמכונת אימונים בשיעורים אצל ה"שקט". להפך, למדתי הרבה באותה תקופה, וכעת אני מרגיש שלמדתי יותר מאשר אצל ה"פטפטן". כולל כוונה נסתרת מאחורי התרגילים. עדין לא ברור לי איך, וכשאני מעביר תרגיל אני אישית נוטה להוסיף כמה מילים, אבל אני יודע שגם הדרך השניה עובדת.

 

[.ולנטיין.]

לי היו 2 מאמנים

אצל האחד השיעור היה דממה, הוא אמר לעשות ואנחנו עשינו. אצל השני(ה) האווירה היתה יותר קלילה, אפשר לצחוק עם המאמן אבל יש את הקו שבו הוא אומר לך שתתחיל לעבוד ועכשיו. נהנתי יותר אצל השני ולמדתי יותר אצל השני, אולי בגלל שלא היה כזה מתח של 'אני עושה נכון או לא?' אולי כי כשהמאמן קרוב אלייך, אתה לא מרגיש כאילו הוא רק מסתכל מהצד ומבקר, אלא כי הוא מישהו שבא לעזור לך לשפר דברים, ועם גישה טובה אלייך. זה עושה אותך יותר נינוח, יותר משתף פעולה. אבל זה מן הסתם תלוי באומנות לחימה. ואל.

 

[avima]

זה לא אינדיווידואלי ?

אין ספק לטעמי שיש מקום לשתי הגישות (וכול הגוונים שבאמצע) כיוון שלאנשים שונים יהיו העדפות שונות. זה תלוי למשל ביכולת ההבנה (הלא מילולית), היחס מהמאמן באופן כללי (התחושה מהדיבור או אי הדיבור ) ועוד ועוד. למעשה השאלה מזכירה לי (או נגזרת לפחות חלקית) מויכוח דומה לגבי האם עדיפה משמעת מוחלטת באימון (המורה אומר\מדגים וכולם מבצעים) או שיש מקום לדיאלוג וצחוק וחיוכים. אני חושב שישנם אנשים שיעדיפו סוג עבודה אחד כשאחרים סוג אחר. למעשה כשהתחלתי להתאמן עבדתי שנה במקביל אצל 2 מאמנים שהיו הניגוד אותו אני מתאר. אני מצאתי מה מתאים לי, אחרים חשבו אחרת.

 

[T z i a N]

לדבר בשיעור.

בקשר ללפני ואחרי אימון, לדבר זאת לא הבעיה, כל עוד זה לא מפריע למהלך השיעור הנתון... אם אין אימון, אין בכלל בעיה. לעומת זאת במהלך השיעור, שאלות מצד התלמידים נורא נדירות ובדרך כלל באות ממצב של חוסר ידע או חוסר הבנה מוחלט. המורה מסביר על כל תרגיל פעמיים שלושה, ואם זה לא עוזר, מקסימום עוד פעם אחת... מי שלא מבין, כאמור שואל שוב. שיחות בין תלמידים נדירות... כמעט לא קיימות בזמן השיעור, אולי חוץ מתיקונים לגבי התרגול. (קונג פו- עגור לבן) ארתור.

 

[orii]

דיבורים - יש לנו המון מהם

השיעור שלנו לא מוגדר כזמן לתרגול אלה בעיקר ללמידה, לכן חלקו המרכזי של השיעור (לרוב יותר מ 50% מהזמן) הוא שלב של שאלות ותשובות. "השיעור" עובר בין כל התלמידים (10-15) וכל אחד שואל שאלה. חלק מהתשובה הוא במילים, ובכל מקרה הרבה פעמים נוצר דיון שלם סביב נקודה מסוימת. לעיתים אפילו מתפתחים מספר דיונים במקביל ונוצר קרנבל קטן (גם בלי לטוס לברזיל). יתכן שהתיאור עשוי להפתיע את מי שלומד בדממה או במקום שבו ממעטים במילים. אולי זה קשור לכך שגם אין לנו שום טקסים ושום גינונים. לדעתי, זה לא פוגע ברצינות וביכולת ללמוד. בשיטה זו, אין שום מסגרת חיצונית שמכריחה אותך ללמוד, הרצינות צריכה להיות אצל התלמיד. באופן עקרוני אני מסכים עם הכותבים שכל מורה צריך ללמד בצורה שהוא מרגיש שהיא הכי נכונה לו כמו שכל תלמיד צריך למצוא את המורה שמלמד אתו בדרך שמתאימה לו.

 

[orii]

ודרך אגב חיים תמיד מאשים אותי

שמדברים יותר מידי בשיעורים...אתם יכולים לראות שהוא צודק.