דיאלוג עם הגוף.
אנחנו לא אוהבים לדבר איתו. בעצם, לעיתים איננו טורחים אפילו להעיף בו מבט ולהתייחס אליו. מעבר למבט חטוף בבקר, עטויים במגבת של אחרי מקלחת כשממבטנו ניתן בקלות להבחין בתרעומת ובהעדר אמפטיה, איננו מביטים בו מבט של ממש בגוף שלנו. אפילו במבט הזה של הבקר, תהייה בדרך כלל יותר ביקורת מאשר חמלה וקבלה: מימדי הצמיג שתפחו, קמט מיותר, שערה סוררת.מנקודת מבט כזו, לא מתפתחים בדרך כלל דיאלוגים, אלא רק כעסים כבושים, והתנכרות. איתך זה שונה. תמיד שונה. מהרגע הראשון, בו למדנו שלדבר אפשר לא רק במילים אלא גם במבטים, השכלנו לסלול הדדית גם את ה"כביש העוקף".אותו מעקף שיצרנו בחיפזון סביב הציר המיושן של מילים, אוזן, תודעה , ובחזרה מילים. למדנו לנהל דיאלוג מושלם, עם הגוף של כל אחד מאיתנו, ישיר, בלי התערבות , וזה עם גופו החשוף של זו ולהיפך. כך היה מהרגע הראשון, כאשר באצבעות רוטטות משהו פרמתי את כפתורי חולצת הפלנל הישנה שלך - מביט רגע ממושך בחזיה הורודה, כעין הפנינה, ורואה כיצד בתנועה מימנת את שולחת ידך לאחור ומשחררת באיבחת חווק לאוויר הערב הקר את שני שדייך. מביט בהם מוקסם. גופי הופך למראת קסמים כמו אצל עליזה של לואיס קארול. מראה, שאת יכולה לעבור דרכה ולגלות עד כמה את נחשקת, ועד כמה מרהיבים שדייך. כן כן, אלו, שלא טרחת הבקר להעיף בהם אפילו מבט בין צחצוח השיניים המהיר והתזת הדיאודורנט, אלו, שספק אם זכרת ללטף ולאהוב כפי שמגיע להם מלוא חופניים. מבין מדוע, עוצרים הם את נשימתו של כל יצור אנוש גברי שמביט. מתקרב אט אט ומאזין להם, באורך רוח. ממלמל מילים שקטות, עד כמה יצא נפשי אליהם. מדבר ישירות אליהם, אל אל אוזנייך, הקשבתך או התודעה שלך, אלא אל השדיים הצחורים והרכים האלו שקרובים עכשיו כל כך לאפי, לשפתי, לעיני ולפני. את מתנשמת, ובתנועה כמעט לא מורגשת חופנת שד, ומקרבת אלי.אולי את רוצה שיטיב הוא לשמוע את מה שבפי: תשבחות, ולשון שאינה יודעת שובע מלטעום, שפתי מרפרפות, חשות את חלקת עורך, ומשרטטות מעגלים רחבים ההולכים אט אט וצרים, בין מילה למילה. בין המהום, ללחישה קטנה על היופי הנשי הסוחף הזה.שדייך, ממהרים להגיב בשפתם שלהם: מקשים פיטמה חומה, מחציפים אלי מבט, מחייכים.מבטך מתערפל, ומשדר לי כי איסור אפלייה חל גם על שדייך, ובחוסר רצון מסויים אני מניח שד חלק ורטוב, ופונה לחברו לתת לו את המגיע לו: מבט מחחוייך שלי, קמטים בזויות העיין, לשון מהססת, ועימה ברכת בקר טוב לשד תואם, שהספיק אף הוא לשלוח פיטמה מזדקרת וחמה לאוויר כהזדהות עם אחיו התאום אותו פינקתי בסבלנות עד עכשיו. מדבר איתם, ומספר עד כמה התגעגתי, מקשיב לתשוקה להם למגע, לליטוף, ללשון חצופה וסקרנית שתחשוף את מסתריהם, מחמיא לדרך הזקופה בה מתריסים הם בנשיות עגלגלה את עצם קיומם מול שפתי הרעבות, נפרד לשלום, וממשיך בדרכי דרומה אל מחוזות נוספים בגופך. עובר על פני הבטן: מקור התחושות והרגש, אך גם חלק נשכח משהו מנשיותך. את לא אוהבת חולצות בטן, ומתעלמת מכל מה שאני לוחש אליה לבטן שלך: לדרך בה אני אוהב אותה, אוהב כל קמט ועיקול בה, ורואה אותה תמיד במבט מחוייך שאינו מודד סנטימטרים של היקפים, אלא מנסה לשדר לה פסוק אחד בודד משיר השירים אשר לשלמה: "בטנך כערימת חיטים סוגה בשושנים.." . הערימה הזו, אוהבת את אצבעותי, פורטות עליה בתנועות מעגליות רחבות. את מה שאמרה קודם לשוני לשדייך אומרות הפעם אצבעותי, בתנועות עגולות וגדולות על פני עור לבן במרקם משי .מעגלים ההולכים ומצטמצמים עד לשיא: הטבור. שם, מפנות הן את מקומן ללשון שלי, השבה ובוחנת את מסתרי הטבור בליקוק מעונג ומצועף. ליקוק השולח זרמים בלתי מורגשים לשאר חלקי גופך. נעים לי הדיאלוג הזה, אין בו את החפזון של הנסיון למהר ולהשיג מטרה נוסםפת, לכבוש עוד נתח בך. ההתעלסות איתך, היא דיאלוג של גוף לגוף,מחוץ למסגרת הזמן או ההישגים, שאלות לאקוניות לעיתים ללא תשובה ורק עם תשוקה טהורה. שפה אותה למדנו שנינו ללא מורים ספרים או וכנות מחשב: רק שני גופים אנושיים הנמשכים זה לזה כבמטה קסם. כך בדיוק למד גופי, גם להקשיב לך. להקשיב לשפתייך המרפרפות במורד בטני. לחוש אותן נוגעות לא נוגעות באברי, המתקשה למולך, חם, וארגמני, וחלק ורגיש כל כך לשפתייך. לסחוט אנחה חנוקה מבין שפתי, ולשמוע אולי במציאות אולי בדמיון את המילים השקטות שלך המחמיאות לגבריותי, והנוטלות אותה אל החום הרך והמפוייס של פיך. עוצם את עיני, רק כדי להרגיש איך המילים שלך ממיסות כל נוקשות שבי, זולת אחת, ואיך דווקא זו, הנוקשה, דורשת את שלה, כאשר אצבעותייך המופלאות מנחות אותי אל מקדשך, שם אקריב לפנייך את מנחתי. אוהב לשוחח עם הגוף שלך, אוהב את הדרך בה את משוחחת עם גופי, אוהב את הרגע הנשגב ההוא בה נביט עמוק זה אל מעמקיה של זו פעורי עיניים וגופי ילחש לך בלי מילים, או בזעקה גדולה: אני בא אל תוכך, כדי להשאר שם, לתמיד..
אנחנו לא אוהבים לדבר איתו. בעצם, לעיתים איננו טורחים אפילו להעיף בו מבט ולהתייחס אליו. מעבר למבט חטוף בבקר, עטויים במגבת של אחרי מקלחת כשממבטנו ניתן בקלות להבחין בתרעומת ובהעדר אמפטיה, איננו מביטים בו מבט של ממש בגוף שלנו. אפילו במבט הזה של הבקר, תהייה בדרך כלל יותר ביקורת מאשר חמלה וקבלה: מימדי הצמיג שתפחו, קמט מיותר, שערה סוררת.מנקודת מבט כזו, לא מתפתחים בדרך כלל דיאלוגים, אלא רק כעסים כבושים, והתנכרות. איתך זה שונה. תמיד שונה. מהרגע הראשון, בו למדנו שלדבר אפשר לא רק במילים אלא גם במבטים, השכלנו לסלול הדדית גם את ה"כביש העוקף".אותו מעקף שיצרנו בחיפזון סביב הציר המיושן של מילים, אוזן, תודעה , ובחזרה מילים. למדנו לנהל דיאלוג מושלם, עם הגוף של כל אחד מאיתנו, ישיר, בלי התערבות , וזה עם גופו החשוף של זו ולהיפך. כך היה מהרגע הראשון, כאשר באצבעות רוטטות משהו פרמתי את כפתורי חולצת הפלנל הישנה שלך - מביט רגע ממושך בחזיה הורודה, כעין הפנינה, ורואה כיצד בתנועה מימנת את שולחת ידך לאחור ומשחררת באיבחת חווק לאוויר הערב הקר את שני שדייך. מביט בהם מוקסם. גופי הופך למראת קסמים כמו אצל עליזה של לואיס קארול. מראה, שאת יכולה לעבור דרכה ולגלות עד כמה את נחשקת, ועד כמה מרהיבים שדייך. כן כן, אלו, שלא טרחת הבקר להעיף בהם אפילו מבט בין צחצוח השיניים המהיר והתזת הדיאודורנט, אלו, שספק אם זכרת ללטף ולאהוב כפי שמגיע להם מלוא חופניים. מבין מדוע, עוצרים הם את נשימתו של כל יצור אנוש גברי שמביט. מתקרב אט אט ומאזין להם, באורך רוח. ממלמל מילים שקטות, עד כמה יצא נפשי אליהם. מדבר ישירות אליהם, אל אל אוזנייך, הקשבתך או התודעה שלך, אלא אל השדיים הצחורים והרכים האלו שקרובים עכשיו כל כך לאפי, לשפתי, לעיני ולפני. את מתנשמת, ובתנועה כמעט לא מורגשת חופנת שד, ומקרבת אלי.אולי את רוצה שיטיב הוא לשמוע את מה שבפי: תשבחות, ולשון שאינה יודעת שובע מלטעום, שפתי מרפרפות, חשות את חלקת עורך, ומשרטטות מעגלים רחבים ההולכים אט אט וצרים, בין מילה למילה. בין המהום, ללחישה קטנה על היופי הנשי הסוחף הזה.שדייך, ממהרים להגיב בשפתם שלהם: מקשים פיטמה חומה, מחציפים אלי מבט, מחייכים.מבטך מתערפל, ומשדר לי כי איסור אפלייה חל גם על שדייך, ובחוסר רצון מסויים אני מניח שד חלק ורטוב, ופונה לחברו לתת לו את המגיע לו: מבט מחחוייך שלי, קמטים בזויות העיין, לשון מהססת, ועימה ברכת בקר טוב לשד תואם, שהספיק אף הוא לשלוח פיטמה מזדקרת וחמה לאוויר כהזדהות עם אחיו התאום אותו פינקתי בסבלנות עד עכשיו. מדבר איתם, ומספר עד כמה התגעגתי, מקשיב לתשוקה להם למגע, לליטוף, ללשון חצופה וסקרנית שתחשוף את מסתריהם, מחמיא לדרך הזקופה בה מתריסים הם בנשיות עגלגלה את עצם קיומם מול שפתי הרעבות, נפרד לשלום, וממשיך בדרכי דרומה אל מחוזות נוספים בגופך. עובר על פני הבטן: מקור התחושות והרגש, אך גם חלק נשכח משהו מנשיותך. את לא אוהבת חולצות בטן, ומתעלמת מכל מה שאני לוחש אליה לבטן שלך: לדרך בה אני אוהב אותה, אוהב כל קמט ועיקול בה, ורואה אותה תמיד במבט מחוייך שאינו מודד סנטימטרים של היקפים, אלא מנסה לשדר לה פסוק אחד בודד משיר השירים אשר לשלמה: "בטנך כערימת חיטים סוגה בשושנים.." . הערימה הזו, אוהבת את אצבעותי, פורטות עליה בתנועות מעגליות רחבות. את מה שאמרה קודם לשוני לשדייך אומרות הפעם אצבעותי, בתנועות עגולות וגדולות על פני עור לבן במרקם משי .מעגלים ההולכים ומצטמצמים עד לשיא: הטבור. שם, מפנות הן את מקומן ללשון שלי, השבה ובוחנת את מסתרי הטבור בליקוק מעונג ומצועף. ליקוק השולח זרמים בלתי מורגשים לשאר חלקי גופך. נעים לי הדיאלוג הזה, אין בו את החפזון של הנסיון למהר ולהשיג מטרה נוסםפת, לכבוש עוד נתח בך. ההתעלסות איתך, היא דיאלוג של גוף לגוף,מחוץ למסגרת הזמן או ההישגים, שאלות לאקוניות לעיתים ללא תשובה ורק עם תשוקה טהורה. שפה אותה למדנו שנינו ללא מורים ספרים או וכנות מחשב: רק שני גופים אנושיים הנמשכים זה לזה כבמטה קסם. כך בדיוק למד גופי, גם להקשיב לך. להקשיב לשפתייך המרפרפות במורד בטני. לחוש אותן נוגעות לא נוגעות באברי, המתקשה למולך, חם, וארגמני, וחלק ורגיש כל כך לשפתייך. לסחוט אנחה חנוקה מבין שפתי, ולשמוע אולי במציאות אולי בדמיון את המילים השקטות שלך המחמיאות לגבריותי, והנוטלות אותה אל החום הרך והמפוייס של פיך. עוצם את עיני, רק כדי להרגיש איך המילים שלך ממיסות כל נוקשות שבי, זולת אחת, ואיך דווקא זו, הנוקשה, דורשת את שלה, כאשר אצבעותייך המופלאות מנחות אותי אל מקדשך, שם אקריב לפנייך את מנחתי. אוהב לשוחח עם הגוף שלך, אוהב את הדרך בה את משוחחת עם גופי, אוהב את הרגע הנשגב ההוא בה נביט עמוק זה אל מעמקיה של זו פעורי עיניים וגופי ילחש לך בלי מילים, או בזעקה גדולה: אני בא אל תוכך, כדי להשאר שם, לתמיד..
