נמנמ
בארוחת הבוקר אדם גילה משהו. "יוֹ דורי, גיליתי משהו." "אתה עושה עליי פוזות של ראפר? אני לא מצלמה." "מה, אני לא עושה פוזות, אבל גיליתי משהו, נו." "אני מקשיב..." "נכון ניני?" "אהא..." "אז הוא לא בא לבקר אותך! אפילו פעם אחת!" "הוא כן בא." דורי אמר. "המון פעמים." "אתה יודע שזה הורס לי את כל התיאוריה?" אדם אמר בתסכול קל. "איזו תיאוריה?" "שניני זרק את הרימון בעצם." "אני לא חושב שהוא זרק. וגם אם כן, אז מה, זה היה בטעות. זה בסדר. מה הבעיות שלך עם ניני בכלל?" "דבר ראשון זה השם שלו, אתה מבין, אנשים שקוראים להם ניני... זה פשוט לא מסתדר. דבר שני, הוא תמיד היה נגד היחסים שלי ושל איה." "אבל אתה לא אוהב יותר את איה." "פעם אהבתי." "נו, כן, אבל... אתה יודע מה, אני בטוח שהמישהו הזה שאתה מאוהב בו זה ניני!" "מה? לא, לא, לא, לא, לא – " "תגוון קצת. הבנתי." "אבל אני לא הומו, באמת, אני פשוט לא אוהב יותר את איה, אתה מבין, זה..." "מה רע כל כך בלהיות הומו?" אדם שמח שהוא אמר את זה. "זה לא רע, אבל אני פשוט לא כזה." הוא שיקר. "מה שתגיד." דורי אמר והתעמק בשניצל שלו. "מה אתה, במחזור או משהו?" דורי נראה מאוד מעוצבן, מאיזושהי סיבה. "אתה יודע מה, נמאס לי ממך. אני חושב שאני יודע למה פתאום אכפת לך ממני כל כך!" "ב... באמת?" אדם נלחץ. הוא הרגיש כאילו הלב שלו לא פועם. "כן. כי אתה זרקת את הרימון! אתה סתם מחפש אשמים, אתה תמיד מחפש. עכשיו אתה יודע שלא אכפת לי מי זרק את זה, אבל אני כל כך כועס עליך רק בגלל שאתה משקר. אז תגיד לי עכשיו את האמת- זה אתה, נכון?" אדם לא ידע מה להגיד. הוא באמת זרק את הרימון. זאת הייתה סתם טעות, הרימון נפל לו בלי כוונה... אבל האהבה שלו לדורי היא אמיתית. אפשר לצאת מהמצב הזה בלי להפסיד שום דבר? "כן. אני זרקתי אותו. אני מצטער ששיקרתי, אבל באמת היה אכפת לי ממך, באמת." "טוב לדעת. אני הולך לאכול את השניצל שלי במקום אחר." "אבל כבר כמעט סיימת אותו!" "אז אתה יודע מה... לא משנה. אתה יכול לאכול אותו. רק אל תשכח לזרוק אותו עליי, או משהו." דורי אמר ועזב את חדר האוכל בכעס. לדורי יש מה לעשות. הוא הביא ספר, אבל אדם די סמך על דורי שיעסיק אותו בסוף השבוע הזה. אין ברירה, צריך לחזור לחדר השינה ולשקוע בדיכאון עמוק.