אני לא הורה, אבל הייתי מתבגר שמן...
ולכן אני מרשה לעצמי להגיב...
ראיתי את הדיון הזה בדף הבית של תפוז ולא יכולתי להתעלם. זה נושא כאוב מאוד אצלי שאני עדיין מתמודד איתו ביומיום, ואני כבר בן 26.
נולדתי שמן.. הייתי תינוק עצום - ארבע וחצי קילו, לאימא ציפלונית.
אבא שלי היה שרירן, אימא שלי היתה הבחורה הכי יפה בשכונה שלה, וממני ציפו ללא פחות. הם אומרים שהייתי ילד יפה - אני עד היום לא רואה את זה...
אבל תמיד - תמיד... הייתי שמן. לא סתם שמנמן, אלא שמן. בגיל 16 כבר שקלתי 80-90 קילו. בכיתה ג', כשאיזה מדריך בטיול הסביר לנו על משקל של איזו חיה ורצה להבהיר לנו כמה היא גדולה, הוא שאל את כולם "כמה אתם שוקלים"? כולם אמרו מספרים שנעו איפשהו בסביבות ה-20 ומשהו קילו. רק אני כבר הייתי קרוב ל-40.
ממש כמו הבן שלך, לא הייתי יוצא הרבה מהבית. החיים שלי היו על המחשב. הייתי הולך לבית הספר, עושה שם את מעט השעות שהייתי עושה (סיימתי את רוב החובות התיכוניות שלי כבר בכיתה י'), וחוזר הביתה לשחק במחשב, לצ'וטט באייסיקיו ולחיות את החיים שלי דרך המחשב. כשאני מסתכל על זה היום, אולי הייתי כל כך הרבה על המחשב כי שם לא הייתי צריך להסתיר את המשקל שלי עם חולצות גדולות.
אבל אני גולש, וההודעה הזו ממש לא באה ליצור רחמים עליי.
מאז שאני זוכר את עצמי, אימא שלי היתה פוגעת בי בלי סוף לגבי המשקל. לא בכוונה - היא פשוט היתה כועסת עליי, כאילו זו אשמתי הבלעדית, שאני שמן. "בזכותה" אני יכול להגיד שאני מתאגרף כבר מגיל 15, אני מתאמן בחדר כושר מגיל 14. אני חושב שבזכותה גם פיתחתי את הפרעות האכילה בגיל 20 שגרמו לי לרדת מ-120 קילו ל-82 (איבדתי שליש ממשקל הגוף שלי) בארבעה חודשים על ידי הרעבה והמון ספורט, עד לרמה שקרעתי שתי רצועות ברגליים. אני יודע שהיא לא התכוונה, אבל עניין המשקל שלי היה נושא שיחה בוער בבית, וכל פעם שלא היו מרוצים ממני, על כל דבר, היו מטיחים בי את עניין המשקל. עד היום, אגב, כשאני לא גר בבית כבר 8 שנים ורואה את ההורים שלי פעם בחודש אולי.
אבל הדבר שהכי מעצבן אותי היום, מעבר לזה שהטיחו בי את אשמת המשקל שלי, הוא שזו לא היתה אשמתי.
ילד בן 6-7 לא יודע מה הוא אוכל. הוא לא יודע מה גורם לו להשמין, וגם לא אכפת לו. ילד אוכל מה שהרגילו אותו לאכול, וילד, על הדרך, צריך גבולות גם באוכל.
ההורים שלי היו על הפנים בלהציב לי גבולות, כל שכן באוכל. הם חשבו שאם לא יהיו ממתקים בבית ואני אתלונן על זה, הם יהיו הורים גרועים. מסתבר שהבחירה שהם עשו יום יום לא היתה טובה יותר. אימא שלי לא ידעה (ועדיין לא יודעת) לבשל בלי לפחות חצי בקבוק שמן בסיר, ואין מצב שלא הייתי מסיים לפחות קילו אוכל בארוחה, אחרת הייתי סובל מגלים די חזקים שבאים מכיוון פולין.
אז כן - לחצו עליי לעשות ספורט ולחצו עליי להפסיק לאכול דברים משמינים. אבל כשהלכתי לחוגים ועשיתי ספורט, אמרו לי שזה עלול לפגוע לי בלימודים ולכן אסור היה לי לעשות הרבה (וילד עם נטייה כזו להשמנה צריך הרבה ספורט), וכמויות האוכל ומרכיביו לא השתנו, ועדיין דרשו ממני לאכול אותו דבר.
רק שיצאתי מהידיים החובקות של אימא שלי בגיל 18 לצבא, פתאום התחלתי אני לשלוט על מה נכנס לי לפה והתחלתי להוריד במשקל. נעזוב שניה את כמה הורדתי.
יש לך ילד מתבגר.
לא משנה מה תעשי, זה לא יעבוד, כי הוא יותר עקשן ממך. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא פאסיבי, ופשוט להפסיק לקנות דברים משמינים. להפסיק לעשות פסטה ושניצלים. להפסיק לטגן. אל תכריחי אותו לאכול ירקות, זה רק ייצור לו יותר סלידה מהם.
השורה התחתונה שלי בכל הסיפור הזה היא שיותר מהכל, לילד שלך קשה עם זה שהוא משמין לפחות כמו שזה קשה לך. הוא לא צריך עוד עול עליו, הוא צריך אימא שתהיה שם בשבילו כשהוא ירגיש שהוא שמן ומגעיל, ואימא שלו לא תשפוט אותו ותאושש את המחשבה הזו, אלא פשוט תהיה שם.
היום, אגב, אחרי כל ההיסטוריה הארוכה במשקל שלי, אני יציב על משקל שהוא לא בדיוק נמוך, אבל הוא "רק" 5 קילו מעל ה-BMI הגבוה שלי (אני שוקל 97 קילו כרגע - אני עצום בלי שום קשר למשקל שלי. ב-82 קילו הייתי עור ועצמות - בלי להגזים). אני שומר על המשקל שלי, אוכל ירקות בעל כורחי (תודות לבת הזוג שלי), ומשתדל לא להתחיל שוב במשטרי 400 קלוריות ליום.
תני לו להשמין קצת. הוא התחיל רק עכשיו, זה לא יהרוג אותו. ברגע שזה יפריע לו, והוא ירגיש מספיק נוח איתך, הוא גם ישתף פעולה עם הנסיונות שלך לעזור לו.
סליחה על החפירה הקלה... כמו שאמרתי - זה נושא טיפה כאוב.
