דחיית סיפוקים

[צוצי1]

דחיית סיפוקים

בתי בת שנתיים וחודש. היא ממש חסרת סבלנות ולא מסוגלת לדחות סיפוקים. היא רוצה משהו, והיא רוצה את זה עכשיו, וכאשר היא לא מקבלת היא מתחילה לבכות ולצרוח ולפעמים אף לשכב על הריצפה. בנוסף, לא פעם כאשר אני אוסרת עליה משהו, היא אוטומטית עושה דברים נוספים שאני לא מרשה לה. אני ממש רואה כיצד היא בוחנת אותי וממש עושה דווקא. אני יודעת שזהו הגיל: בדיקת גבולות - גיל התבגרות הראשון וכו' אבל... מה עושים? כיצד אפשר להמנע מעימותים? עוד דוגמא: היא יודעת שאני לא מרשה לה לשכב על הריצפה ולכן היא בכוונה בכל הזדמנות נשכבת. בעיקר לפני הכניסה למעלית. כשאני אומרת לה לקום ולבוא ושאינני מרשה לשכב על הריצפה, היא לא נענית לי, ועליי להרימה בכוח. מה עושים??????????

 

[מפה לאוזן]

כך אומרים על גיל שנתיים אבל אצלנו

תקופת גיל זו עברה ללא מאבקים ועימותים. כשאין כל כך הרבה איסורים אז אין כל כך הרבה מלחמות עליהם. צריך לשקול היטב על מה את כאמא לא מוכנה להתפשר ואת זה לאכוף בעקביות. העימותים הללו מאוד מתישים וחבל להרבות בהם. דבר נוסף, גם לי כמבוגר קשה לקבל חוק/נוהל/איסור כמו שהוא. אם אני מבינה את הרציונל שמאחוריו קל לי לקבלו. חשוב לא להסתפק באיסור אלא להסביר להם מדוע את מתעקשת. ודבר נוסף, דברים שאת יודעת מתוך נסיון החיים שלך, אולי בתך עדיין לא גילתה. לדוגמא, גם אם תגידי לה שהיא תתלכלך אם תשכב על הריצפה אולי היא צריכה להתנסות פעם או פעמיים לגלות זאת בעצמה. במקרה שתארת,כשבני נשכב ליד המעלית על הריצפה, מספיק שאומר משפט כמו "איחס, הריצפה פה ממש מלוכלכת" (בתנאי שזה נכון), והוא מיד יעמד על רגליו. ואם הריצפה לא מאוד מלוכלכת והוא בוחר להשאר כך, הייתי מציעה לו לעבור לשכב על הריצפה בבית כי היא יותר נקיה ונעימה.

 

[צוצי1]

לגבי לשכב על הריצפה גם כי היא

מלוכלכת אבל גם כי הרצפה קרה והיא עלולה להתקרר. נכון שזה נשמע מאוד פולני, אבל.. בכל זאת, ודבר שכזה ילד לא מבין. ולגבי סיפוקים שהיא רוצה עכשיו ומיד. מה עושים? גם כשאני אומרת לה סבלנות, מיד אני אתן לך, היא בוכה ללא הרף (זה לא ממש בכי אלא יותר ניג'וס כזה) עד שהיא מקבלת.

 

[תּמר]

תגידי לה מה שאת חושבת,

שאת דואגת שהיא עלולה להתקרר משכיבה על הרצפה. אם היא לא מבינה - תציעי לה תחליף. כמו שאמרו כבר לפני - חבל ליצור איסורים יש מאין. אל תוותרי על דברים עקרוניים, אבל סתם לאסור, כדי שיהיו לה גבולות - זה בהחלט יכול לגרום לה להתקומם (ויש ילדים ממושמעים יותר או פחות, אלו שפחות - כדאי לתת להם פחות הזדמנויות להתקוממות). כשהיא מנג'סת לך על משהו שהיא רוצה עכשיו, תנסי להבין אותה, ולומר לה שאת מבינה שהיא רוצה לקבח את זה עכשיו. שקשה לה לחכות קצת עד שהיא מקבלת, נכון? שהיא חוששת שלעולם היא לא תקבל, אבל הנה, עוד מעט אמא תגמור לעשות את מה שהיא עושה עכשיו, ומיד תתפנה לתת לה את זה. נסי להגיד את זה בדגש על החיובי - "מיד כשאגמור אתן לך", ולא "לא עכשיו, אחר כך", כך שהיא תשמע את החיובי, ולא תצרי אצלה התנגדות ל"לא עכשיו". ועוד בעניין הבכי והניג'וס - היה בימים האחרונים דיון על זה, אולי הוא בדף הקודם כבר.

 

[אפרתש]

אל תדאגי, היא לא תתקרר

אני לא רופאה, אבל עד כמה שאני יודעת - עוד אף ילד לא חלה כי הוא נשכב על הרצפה לעשר דקות. נשמע שהילדה שלך בוכה עד שהיא מקבלת, בדיוק בגלל זה - היא כבר יודעת שאם היא תבכה מספיק - היא תקבל. והיא נשכבת על הרצפה כי היא רואה שזה מפריע לך. זה מצב קשה, אבל אם את נחושה - הוא עובר מהר. עוד דבר - אני לא מכירה אותך ולא ראיתי איך את מדברת עם בתך. אבל ראיתי אימהות שמרוב שהן רוצות להיות אימהות טובות, הן אומרות את ה"עוד מעט... לא צריך לבכות... רק תחכי רגע..." מאד בשקט ובסבלנות, ואני, כמתבוננת מהצד, רואה שהדיבור השקט והנעים הזה עובר מעל הראש של הילד. לפעמים צריך לדבר בתקיפות. קצר, תקיף, ברור.

 

[שחר של עמית]

עצת זהב שקיבלתי בזמנו, ואני שמחה

להעבירה הלאה: לברור היטב היטב את המאבקים. הגיל הזה (פלוס מינוס שנתיים) הוא גיל כל כך מקסים, אבל מציב המון המון אתגרים להורות שלנו. אני לא בטוחה שאני ממש אוהבת את המינוחים של בדיקת גבולות וכו'. אני חושבת שיותר מאשר הם בודקים את הגבולות שלנו, הם בודקים את הגבולות של עצמם. זה גיל שקשה לצפות מהם לדחיית סיפוקים כמו שהיינו רוצים, אם כי אפשר בהחלט לעבוד על הנושא. המפתח - להבין את המקום שבו הם נמצאים, והוא מקום לא פשוט בכלל. מצד אחד הם מאד מבינים, ובמקרים רבים גם כבר מדברים די חופשי. גם היכולות הפיזיות שלהם מאד מתפתחות ומשתכללות. מצד שני, הם עדיין "קטנים" (אבל אני לא משוכנעת שהם מבינים את זה...). המקום שלנו, כהורים וכבוגרים, זה להבין את המורכבות של הגיל ולנסות להכיל את ה

וגם לנסות ולנטרל אותה. מה שבטוח זה שגם אנחנו בני אדם. גבול הסבלנות שלנו מוגבל (ומשתנה מפעם לפעם בהתאם לנסיבות השונות), אבל מניסיון - אם אני יושבת עם עצמי בשקט (רצוי בהעדרו של בני היקר...), ומלבנת ביני לבין עצמי את הנושא, אני בד"כ מצליחה לשמור על קור רוח ושלווה גם בסיטואציות היותר קשות (ואנחנו עוברים עכשיו שלב לא קל עם ענייני ההליכה לישון). ועוד כמה מילים על להישכב על הרצפה: מדוע זה כל כך מפריע לך? האם בגלל מה שיגידו מסביב (משפחה/חברים/שכנים/ זרים)? האם בגלל שזה מלוכלך (יורד בכביסה ובאמבטיה...

? הילדה עלתה על מה שמפעיל אותך כל כך בקלות ועושה בזה שימוש נהדר למטרותיה (איזה כיף, אני נשכבת על הרצפה ואמא עושה סצינה). כדאי אולי לבדוק, בינך לבין עצמך, למה זה מפריע לך ואולי אחרי בדיקה כזו תגלי שבעצם זה לא כל כך נורא אם היא נשכבת על הרצפה. גם הבן שלי (בן שנתיים) נשכב על הרצפה לפעמים כשהעניינים לא מסתדרים לפי רצונו, ולפעמים הוא גם בורח לקצה השני של החדר בעלבון. אני משתדלת להתייחס ולתמלל את הפן הרגשי שבתגובה, אבל מצד שני גם משתדלת לא להיות מופעלת מאופן הביטוי של אותו פן רגשי. יודעי דבר ובעלי ניסיון (ואני עדיין לא...) אומרים שזה שלב שעובר.

 

[עדי של דני]

נראה לי שאת לחוצה ולכן הילדה מרשה

לעצמה לעשות לך "בושות" ולשכב על הריצפה, הבן שלי היה עושה כך ופעם כשהיינו למטה הוא לא רצה לעלות הביתה ונשכב על הריצפה, אני פשוט אמרתי לו בטון הכי רגוע שיכולתי להוציא שאני עולה הביתה ואם בא לו שישאר למטה בגינה לבד, והתחלתי ללכת לכיוון היציאה מהגינה, כמובן שהוא צרח חזק שאני ישמע, וכשזה לא עבד הוא קם והצתרף אלי. כמו כן הוא היה עושה את זה ברחוב, רוצה גלידה, רוצה סוכריה, לא התביישתי ולא התייחסתי לזה אחרי פעם ופעמים שהמשכתי ללכת או לעשות מה שהפסקתי הוא פשוט ראה שזה לא עובד והפסיק, הסברתי לו גם שאם מחכים הסבלנות משתלמת, וגם ביקשתי בגן שידברו איתם, ובגן לימדו אותו שיר: סבלנות, סבלנות לא קונים בשום חנות. היום הוא למד להיות ילד מאוד סובלני, עכשיו פשוט זה עבר לאחיו הקטן...

 

[צוצי1]

בן כמה הבן שלך?

 

[mishtal]

אני גם חושבת שלא צריך

להתרגש מהתנהגויות מסוימות גם אם הן מפריעות לנו בהתחלה. כך הילדים מבינים שהסצנות לא סוחפות את "הקהל" ולא גורמות לעניין רב. היום לדוגמא חזרנו מבילוי של חצי יום בפארק הירקון וטל כבר היתה מאד עייפה. היא הלכה המון ברגל ולקראת הסוף היא עמדה ליד האגם עם הברווזים ולא רצתה לזוז (אחרי שהאכלנו אותם וכ'ו). בנוסף היא רצתה לנסות להכנס דרך הגדר אל תוך האגם. אמרתי לה שאסור להכנס למים והיא לא הסכימה לוותר, התחילה להשטתח וכ'ו. מה שלמדתי לעשות עם הזמן, הוא לא להראות לה שאני נורא נלחצת ומתרגזת בגלל זה (ודרך אגב-ליד האגם באמת היה מלוכלך...). המשכתי להתנהג כרגיל ודווקא בחרתי להתייחס לעייפות שלה. אמרתי לה שאני רואה שהיא עייפה והצעתי לה לבוא אליי לידיים. היא הסכימה ללא שום בעיות וזה לא הסלים את הסיטואציה או הגביר את הסרבנות שלה. ההשתטחויות על הרצפה קורות מדי פעם ובד"כ אני מגיבה עניינית ומתעלמת מעצם הפעולה של השכיבה על הרצפה. אח"כ מחליפים בגדים ו/או עושים אמבטיה. לא מתים מזה...

 

[רוני של יובל ומאיה]

מסכימה עם כל מה שכתבו פה, ושאלה

לי יש בעיה דומה אבל אחרת - לא מפריע לי הלכלוך או הבלגן שבסצינה. מה שמפריע לי במיוחד, זה הקושי להפרד מסיטואציות שנעים לה בהן. היא עושה כזה בלגן כשצריך לעזוב בית של חבר, משחק בחוץ, פארק, משחקיה... בכי וכעס וצלצולים לכל עבר. אם יש לי את כל הזמן שבעולם, לא מזיז לי שתעשה מה שהיא רוצה. אבל אם אני ממהרת, וכבר קר בחוץ, ומאיה בוכה, וכבר צריך ללכת - אין לי זמן להבין את ההשתטחות או לתת לה 10 דקות לצאת מזה. אני צריכה לזוז מיד, ואז אין לי ברירה אלא לקחת אותה בכח וללכת. זה לא תמיד קל לי כי לרוב יש לי גם את מאיה בידיים או במנשא, ותיק על הגב, ואולי עוד דברים שלקחנו למשל מהגן... וחוץ מזה שהשימוש בכח לא נראה לי. הציעו לי דרכי שכנוע, הטרמה, לעשות איתה הסכמים, ומה לא... לא עובד. כשהיא לא מוכנה לזוז, היא לא מוכנה לזוז. לא משנה כמה הטרמנו וכמה פעמים עברנו על כל שלב ושלב, כמה הבטחות או שכנועים, כמה "דילים" ניסינו לעשות איתה... אני לא רוצה להתחיל בהבטחות כגון "אם תכנסי עכשיו לאוטו תקבלי מתנה" או "אני ארשה לך לאכול גלידה לארוחת ערב אם תכנסי עכשיו הביתה"... זה ממש שיחוד. אבל מה עדיף - להרים אותה בידיים ולהכניס אותה הביתה או לאוטו או להוציא אותה מבית החברים או מהגן כשאיננה רוצה ללכת, או לשחד אותה?

 

[לאה_מ]

עדיף שתבוא מרצונה ../images/Emo3.gif

ניסית "הצגה"? למשל "אני החייזר מהחלל החיצון... עכשיו אני הולך לטוס בספינת החלל שלי לכוכב שלי שנקרא איזופ3... האם את רוצה לבוא איתי, האסטרונאוטית יובל?".

 

[רוני של יובל ומאיה]

את זה עוד לא ניסינו....

ינוסה בהקדם

לצערי סביר להניח שה"הקדם" הזה יהיה כבר מחר

עכשיו אני צריכה לחשוב על הצגה שתעניין אותה. היא לא בקטע של אסטרונאוטים וחייזרים. בטח יותר תשמח להיות הנסיכה, או אפילו טיגר (ואני איה...). ננסה.