אני לא זוכר
הי אורן אני בטוחה ומאמינה שאינך זוכר. הזיכרון שלנו הוא מאד סלקטיבי. יחד עם זאת, אני מתחיבת שבמהלך טיפול , הגוף= תת-מודע, יזכור. יזכור חוויה מסוימת מן העבר שלך, אולי מן הילדות ואולי מן הינקות, חוויה מסוימת שאחראית על הפיסורה היום. ואיני נוהגת להתחייב סתם. טיפלתי אתמול בילד בן 10, ילד שהחליף כבר 2 בתי ספר. בבית הספר הראשון המורה והתלמידים התנכלו אליו. התעללות בו. היום הוא בבית ספר אחר, אבל איזה פלא, גם פה ילדים מתעללים בו, הוא ילד דחוי ואין לא חברים. במהלך הטיפול ביקשתי ממנו לעצום עיניים--הילד מיד הרים את החולצה וכיסה את הפה. הוא הודע לי שהוא אינו יכול לעצום את העיניים בלי לכסות את הפה. ככה זה אצלו. במהלך טיפול הגוף אומר שבגיל 2 הוא עבר חוויה בה הרגיש בלתי רצוי. הילד אינו זוכר שום חוויה מהגיל הזה. "לא זוכר". אנחנו שואלים את האמא--מה קרה לו בגיל שנתיים והאמא מיד אומרת. הוא הלך לטיול בגן הציבורי עם האח שגדול ממנו ב10 שנים ונפל שם נפילה רצינית. הוא נפל על הפנים ופתח את השפה. הגיע לבית חולים, היו תפרים... הדפוס הריגשי אומר -בלתי רצוי__כמה "מוזר" , הילד באמת מרגיש בלתי רצוי. על הנפילה הוא אינו יודע, אינו זוכר, אבל הוא אינו יכול לעצום עיניים בלי לכסות- להגן--על הפה ובחברה הוא אינו רצוי.הטיפול בדפוס חשוב מאוד. ללא טיפול בו הדפוס הזה ילווה אותו כל החיים. יהיה אחראי ממש על גורלו והוא לא זוכר אותו. סתם דוגמה קטנה. כול-טוב
