דו שיח בשירה
``אני מתחיל את הטיפוס על הגבעה, שולח רסיסים של חיבה`` ``תודה`` עניתי מסמיקה ``הסומק מגלה לי סוד שאת אינך יודעת, אני צופה בך כבר רבע שעה מהצד `` ``אהבה וכוחה לבנות או להרוס`` אמרתי ``זה נושא שאפשר לדוש בו לילות על גבי לילות`` `` את יודעת`` הוא המשיך `` מי שרווה את שטפון האהבה, רק הוא יודע מה קשה הוא הצמא הבא בעקבותיה`` ``כן`` עניתי `` האוהבים כמו החקלאים, סומכים על חסדי שמים, אך לפעמים צריך לפתוח ממטרות ולהרוות את השדה במים`` ``ולנו לא תמיד יש את הכוחות, את התעוזה`` ``חוצפה היא לפעמים הדרך ההולמת לזעזע את שלוות האהבה המתנמנמת`` כתבתי ``האם את מכירה את ארץ ישראל? את אלה השמים? את האדמה?`` ``בארץ שלנו`` אמרתי ``שמש והר לעולם זו זריחה, שמש וים לעולם זו שקיעה, שמש וערפילים אהבה בחיתולים`` ``ואת לאיזה מחלקיה מתחברת?`` ``לכולה, אבל בעיקר למדבר`` עניתי ``אני כמו מדבר, פורח רק אליך`` ומילא את המסך בחייכנים , חיצים ולבבות ``לכי בעקבות החץ הפורח בטרם ימחק אותו המדבר, לכי בעקבות לבך בעודו פרפר`` ``ואתה לאן מועדות פניך?`` שאלתי ``אליך, כל הזמן, בצעדים מדודים, בערגה עד השמים`` `` ואוווווווו `` אמרתי `` תאט קצת את הטיפוס על הגבעה`` ``אני מביט מסביבי, חלקת המים, חלוקי הנחל, חלוק פרחי הבר, הכל מזכיר לי אותך`` ``ואלו צבעים יש לך בעיניים?`` שאלתי `` כחול, אבל בעיקר צהוב ואדום `` הוא כתב ``צהוב הוא צבע הקנאה, אדום הוא צבע האהבה ולמרבה הפחד הם תמיד פורחים ביחד`` שלחתי לו תשובה מתעלמת מן הצבע הראשון בכוונה ``כשהאהבה נובטת ופורחת, הביטי בשדה כולו אל תבדקי כל פרח`` ``קשת האהבה בידיו של ארוס, רק האוהב באמת יודע, את אלף ואחד גווניה`` עניתי ``אז מה את אוהבת?`` שאל ``את עשבי הבר`` ``שדות מעובדים ויערות אורן, הכל זמני פה, הכל זר. מלבד עשבי הבר. שמרי על תכונות הפרא שלך מכל משמר`` ``אשתדל`` כתבתי ``סופו של הנחל הוא ראשיתו של ים, סופו של הגעש בוץ טובעני, האם נצליח להפליג אל תוך התכלת את ואני?`` שאל ואני ידעתי שצריך להאט את העליה ``שדות השלף של חיינו אחרי הקציר, אחרי האסף היבול, הכל זקוף וחד ודוקרני ומתח גבוה בינך וביני`` והוא בלי היסוס כתב חזרה ``הגבולות החדים הללו, החרוש, הנובט, הקמל, החום, הירוק הצהוב, כך יראו חיינו? רק חלום האופק נותן סיכוי לאהבתנו`` ואני כבר הבנתי שהאיש הזה לא זקוק לשום מצפן, הוא מטפס ישר ומהר צריך להכניס בו ספק, אז שלחתי את השורה הבאה: ``בתוך התמונה ההפכפכת, בין הדמיון והמציאות, יחסינו הם אי – אי ודאות`` ``המים והקצף והרוח, ימחו את העקבות אך לא יוכלו לאהבות`` אמר הוא לא עוצר , חייכתי לעצמי ``די, אני כבר עייפה מלדבר על אהבה, על אדמה ופריחה`` אמרתי ``טוב, רק עוד שאלה אפשר?`` הוא כתב ``ואיך את מרגישה בתוך כל הכאוס הזה?`` ``לפעמים זקופה, לפעמים כפופה `` ``אל תתכופפי - תזדקפי`` הוא ירה ``זו פקודה!`` ``אני גאה וזקופה, זה לא נראה?`` ``גם במורד הגבעה יש עצים שצומחים זקופים, האם במדרון האהבה נשאר כמותם חזקים ויפים?`` הוא שאל ``אני מקווה`` עניתי והוא ניסה להסיט את השיחה ואני הייתי כל כך נבוכה וביקשתי יפה שלא יהרוס את האוירה ``מה לעשות, הגבעות הכחולות האלה, עושות לי ראש כחול, נסי למחול`` מחלתי בשתיקה וידעתי למה לא הגבתי על הכחול של השדה כשזה עלה באמצע השיחה ``אז מחר, באותו החדר ובאותה שעה באותו אתר, נשוב לשוחח ולצטט שירה ותודי בשמי ליורם טהר-לב על הזכות להשתמש בשיריו`` ואני חייכתי לעצמי וכתבתי: `` לילה טוב רסיסים, תודה על הטיול הנהדר, על שלל גווניו ומראותיו, מחר, אם לא אכפת לך, נצא לראות את המדבר ``
``אני מתחיל את הטיפוס על הגבעה, שולח רסיסים של חיבה`` ``תודה`` עניתי מסמיקה ``הסומק מגלה לי סוד שאת אינך יודעת, אני צופה בך כבר רבע שעה מהצד `` ``אהבה וכוחה לבנות או להרוס`` אמרתי ``זה נושא שאפשר לדוש בו לילות על גבי לילות`` `` את יודעת`` הוא המשיך `` מי שרווה את שטפון האהבה, רק הוא יודע מה קשה הוא הצמא הבא בעקבותיה`` ``כן`` עניתי `` האוהבים כמו החקלאים, סומכים על חסדי שמים, אך לפעמים צריך לפתוח ממטרות ולהרוות את השדה במים`` ``ולנו לא תמיד יש את הכוחות, את התעוזה`` ``חוצפה היא לפעמים הדרך ההולמת לזעזע את שלוות האהבה המתנמנמת`` כתבתי ``האם את מכירה את ארץ ישראל? את אלה השמים? את האדמה?`` ``בארץ שלנו`` אמרתי ``שמש והר לעולם זו זריחה, שמש וים לעולם זו שקיעה, שמש וערפילים אהבה בחיתולים`` ``ואת לאיזה מחלקיה מתחברת?`` ``לכולה, אבל בעיקר למדבר`` עניתי ``אני כמו מדבר, פורח רק אליך`` ומילא את המסך בחייכנים , חיצים ולבבות ``לכי בעקבות החץ הפורח בטרם ימחק אותו המדבר, לכי בעקבות לבך בעודו פרפר`` ``ואתה לאן מועדות פניך?`` שאלתי ``אליך, כל הזמן, בצעדים מדודים, בערגה עד השמים`` `` ואוווווווו `` אמרתי `` תאט קצת את הטיפוס על הגבעה`` ``אני מביט מסביבי, חלקת המים, חלוקי הנחל, חלוק פרחי הבר, הכל מזכיר לי אותך`` ``ואלו צבעים יש לך בעיניים?`` שאלתי `` כחול, אבל בעיקר צהוב ואדום `` הוא כתב ``צהוב הוא צבע הקנאה, אדום הוא צבע האהבה ולמרבה הפחד הם תמיד פורחים ביחד`` שלחתי לו תשובה מתעלמת מן הצבע הראשון בכוונה ``כשהאהבה נובטת ופורחת, הביטי בשדה כולו אל תבדקי כל פרח`` ``קשת האהבה בידיו של ארוס, רק האוהב באמת יודע, את אלף ואחד גווניה`` עניתי ``אז מה את אוהבת?`` שאל ``את עשבי הבר`` ``שדות מעובדים ויערות אורן, הכל זמני פה, הכל זר. מלבד עשבי הבר. שמרי על תכונות הפרא שלך מכל משמר`` ``אשתדל`` כתבתי ``סופו של הנחל הוא ראשיתו של ים, סופו של הגעש בוץ טובעני, האם נצליח להפליג אל תוך התכלת את ואני?`` שאל ואני ידעתי שצריך להאט את העליה ``שדות השלף של חיינו אחרי הקציר, אחרי האסף היבול, הכל זקוף וחד ודוקרני ומתח גבוה בינך וביני`` והוא בלי היסוס כתב חזרה ``הגבולות החדים הללו, החרוש, הנובט, הקמל, החום, הירוק הצהוב, כך יראו חיינו? רק חלום האופק נותן סיכוי לאהבתנו`` ואני כבר הבנתי שהאיש הזה לא זקוק לשום מצפן, הוא מטפס ישר ומהר צריך להכניס בו ספק, אז שלחתי את השורה הבאה: ``בתוך התמונה ההפכפכת, בין הדמיון והמציאות, יחסינו הם אי – אי ודאות`` ``המים והקצף והרוח, ימחו את העקבות אך לא יוכלו לאהבות`` אמר הוא לא עוצר , חייכתי לעצמי ``די, אני כבר עייפה מלדבר על אהבה, על אדמה ופריחה`` אמרתי ``טוב, רק עוד שאלה אפשר?`` הוא כתב ``ואיך את מרגישה בתוך כל הכאוס הזה?`` ``לפעמים זקופה, לפעמים כפופה `` ``אל תתכופפי - תזדקפי`` הוא ירה ``זו פקודה!`` ``אני גאה וזקופה, זה לא נראה?`` ``גם במורד הגבעה יש עצים שצומחים זקופים, האם במדרון האהבה נשאר כמותם חזקים ויפים?`` הוא שאל ``אני מקווה`` עניתי והוא ניסה להסיט את השיחה ואני הייתי כל כך נבוכה וביקשתי יפה שלא יהרוס את האוירה ``מה לעשות, הגבעות הכחולות האלה, עושות לי ראש כחול, נסי למחול`` מחלתי בשתיקה וידעתי למה לא הגבתי על הכחול של השדה כשזה עלה באמצע השיחה ``אז מחר, באותו החדר ובאותה שעה באותו אתר, נשוב לשוחח ולצטט שירה ותודי בשמי ליורם טהר-לב על הזכות להשתמש בשיריו`` ואני חייכתי לעצמי וכתבתי: `` לילה טוב רסיסים, תודה על הטיול הנהדר, על שלל גווניו ומראותיו, מחר, אם לא אכפת לך, נצא לראות את המדבר ``