דו שיח בשירה - על טבע ואהבה
חיכיתי, חיכיתי וכמעט התייאשתי והנה אנחנו כאן על כוס קפה סביב השולחן ומוכרחה לספר לך מילה במילה, רסיסי שיחה וירטואלית על אדמה, פריחה, קמילה דרך שורות של שירת אהבה דו שיח בשירה – על טבע ואהבה שרי לוי @2000 ``אני מתחיל את הטיפוס על הגבעה, שולח רסיסים של חיבה`` ``תודה`` עניתי מסמיקה ``הסומק מגלה לי סוד שאת אינך יודעת, אני צופה בך כבר רבע שעה מהצד `` ``אהבה וכוחה לבנות או להרוס`` אמרתי ``זה נושא שאפשר לדוש בו לילות על גבי לילות`` `` את יודעת`` הוא המשיך `` מי שרווה את שטפון האהבה, רק הוא יודע מה קשה הוא הצמא הבא בעקבותיה`` ``כן`` עניתי `` האוהבים כמו החקלאים, סומכים על חסדי שמים, אך לפעמים צריך לפתוח ממטרות ולהרוות את השדה במים`` ``ולנו לא תמיד יש את הכוחות, את התעוזה`` ``חוצפה היא לפעמים הדרך ההולמת לזעזע את שלוות האהבה המתנמנמת`` כתבתי ``האם את מכירה את ארץ ישראל? את אלה השמים? את האדמה?`` ``בארץ שלנו`` אמרתי ``שמש והר לעולם זו זריחה, שמש וים לעולם זו שקיעה, שמש וערפילים אהבה בחיתולים`` ``ואת לאיזה מחלקיה מתחברת?`` ``לכולה, אבל בעיקר למדבר`` עניתי ``אני כמו מדבר, פורח רק אליך`` ומילא את המסך בחייכנים , חיצים ולבבות ``לכי בעקבות החץ הפורח בטרם ימחק אותו המדבר, לכי בעקבות לבך בעודו פרפר`` ``ואתה לאן מועדות פניך?`` שאלתי ``אליך, כל הזמן, בצעדים מדודים, בערגה עד השמים`` `` ואוווווווו `` אמרתי `` תאט קצת את הטיפוס על הגבעה`` ``אני מביט מסביבי, חלקת המים, חלוקי הנחל, חלוק פרחי הבר, הכל מזכיר לי אותך`` ``ואלו צבעים יש לך בעיניים?`` שאלתי `` כחול, אבל בעיקר צהוב ואדום `` הוא כתב ``צהוב הוא צבע הקנאה, אדום הוא צבע האהבה ולמרבה הפחד הם תמיד פורחים ביחד`` שלחתי לו תשובה מתעלמת מן הצבע הראשון בכוונה ``כשהאהבה נובטת ופורחת, הביטי בשדה כולו אל תבדקי כל פרח`` ``קשת האהבה בידיו של ארוס, רק האוהב באמת יודע, את אלף ואחד גווניה`` עניתי ``אז מה את אוהבת?`` שאל ``את עשבי הבר`` ``שדות מעובדים ויערות אורן, הכל זמני פה, הכל זר. מלבד עשבי הבר. שמרי על תכונות הפרא שלך מכל משמר`` ``אשתדל`` כתבתי ``סופו של הנחל הוא ראשיתו של ים, סופו של הגעש בוץ טובעני, האם נצליח להפליג אל תוך התכלת את ואני?`` שאל ואני ידעתי שצריך להאט את העליה ``שדות השלף של חיינו אחרי הקציר, אחרי האסף היבול, הכל זקוף וחד ודוקרני ומתח גבוה בינך וביני`` והוא בלי היסוס כתב חזרה ``הגבולות החדים הללו, החרוש, הנובט, הקמל, החום, הירוק הצהוב, כך יראו חיינו? רק חלום האופק נותן סיכוי לאהבתנו`` ואני כבר הבנתי שהאיש הזה לא זקוק לשום מצפן, הוא מטפס ישר ומהר צריך להכניס בו ספק, אז שלחתי את השורה הבאה: ``בתוך התמונה ההפכפכת, בין הדמיון והמציאות, יחסינו הם אי – אי ודאות`` ``המים והקצף והרוח, ימחו את העקבות אך לא יוכלו לאהבות`` אמר הוא לא עוצר , חייכתי לעצמי ``די, אני כבר עייפה מלדבר על אהבה, על אדמה ופריחה`` אמרתי ``טוב, רק עוד שאלה אפשר?`` הוא כתב ``ואיך את מרגישה בתוך כל הכאוס הזה?`` ``לפעמים זקופה, לפעמים כפופה `` ``אל תתכופפי - תזדקפי`` הוא ירה ``זו פקודה!`` ``אני גאה וזקופה, זה לא נראה?`` ``גם במורד הגבעה יש עצים שצומחים זקופים, האם במדרון האהבה נשאר כמותם חזקים ויפים?`` הוא שאל ``אני מקווה`` עניתי והוא ניסה להסיט את השיחה ואני הייתי כל כך נבוכה וביקשתי יפה שלא יהרוס את האוירה ``מה לעשות, הגבעות הכחולות האלה, עושות לי ראש כחול, נסי למחול`` מחלתי בשתיקה וידעתי למה לא הגבתי על הכחול של השדה כשזה עלה באמצע השיחה ``אז מחר, באותו החדר ובאותה שעה באותו אתר, נשוב לשוחח ולצטט שירה ותודי בשמי ליורם טהר-לב על הזכות להשתמש בשיריו`` ואני חייכתי לעצמי וכתבתי: `` לילה טוב רסיסים, תודה על הטיול הנהדר, על שלל גווניו ומראותיו, מחר, אם לא אכפת לך, נצא לראות את המדבר ``
חיכיתי, חיכיתי וכמעט התייאשתי והנה אנחנו כאן על כוס קפה סביב השולחן ומוכרחה לספר לך מילה במילה, רסיסי שיחה וירטואלית על אדמה, פריחה, קמילה דרך שורות של שירת אהבה דו שיח בשירה – על טבע ואהבה שרי לוי @2000 ``אני מתחיל את הטיפוס על הגבעה, שולח רסיסים של חיבה`` ``תודה`` עניתי מסמיקה ``הסומק מגלה לי סוד שאת אינך יודעת, אני צופה בך כבר רבע שעה מהצד `` ``אהבה וכוחה לבנות או להרוס`` אמרתי ``זה נושא שאפשר לדוש בו לילות על גבי לילות`` `` את יודעת`` הוא המשיך `` מי שרווה את שטפון האהבה, רק הוא יודע מה קשה הוא הצמא הבא בעקבותיה`` ``כן`` עניתי `` האוהבים כמו החקלאים, סומכים על חסדי שמים, אך לפעמים צריך לפתוח ממטרות ולהרוות את השדה במים`` ``ולנו לא תמיד יש את הכוחות, את התעוזה`` ``חוצפה היא לפעמים הדרך ההולמת לזעזע את שלוות האהבה המתנמנמת`` כתבתי ``האם את מכירה את ארץ ישראל? את אלה השמים? את האדמה?`` ``בארץ שלנו`` אמרתי ``שמש והר לעולם זו זריחה, שמש וים לעולם זו שקיעה, שמש וערפילים אהבה בחיתולים`` ``ואת לאיזה מחלקיה מתחברת?`` ``לכולה, אבל בעיקר למדבר`` עניתי ``אני כמו מדבר, פורח רק אליך`` ומילא את המסך בחייכנים , חיצים ולבבות ``לכי בעקבות החץ הפורח בטרם ימחק אותו המדבר, לכי בעקבות לבך בעודו פרפר`` ``ואתה לאן מועדות פניך?`` שאלתי ``אליך, כל הזמן, בצעדים מדודים, בערגה עד השמים`` `` ואוווווווו `` אמרתי `` תאט קצת את הטיפוס על הגבעה`` ``אני מביט מסביבי, חלקת המים, חלוקי הנחל, חלוק פרחי הבר, הכל מזכיר לי אותך`` ``ואלו צבעים יש לך בעיניים?`` שאלתי `` כחול, אבל בעיקר צהוב ואדום `` הוא כתב ``צהוב הוא צבע הקנאה, אדום הוא צבע האהבה ולמרבה הפחד הם תמיד פורחים ביחד`` שלחתי לו תשובה מתעלמת מן הצבע הראשון בכוונה ``כשהאהבה נובטת ופורחת, הביטי בשדה כולו אל תבדקי כל פרח`` ``קשת האהבה בידיו של ארוס, רק האוהב באמת יודע, את אלף ואחד גווניה`` עניתי ``אז מה את אוהבת?`` שאל ``את עשבי הבר`` ``שדות מעובדים ויערות אורן, הכל זמני פה, הכל זר. מלבד עשבי הבר. שמרי על תכונות הפרא שלך מכל משמר`` ``אשתדל`` כתבתי ``סופו של הנחל הוא ראשיתו של ים, סופו של הגעש בוץ טובעני, האם נצליח להפליג אל תוך התכלת את ואני?`` שאל ואני ידעתי שצריך להאט את העליה ``שדות השלף של חיינו אחרי הקציר, אחרי האסף היבול, הכל זקוף וחד ודוקרני ומתח גבוה בינך וביני`` והוא בלי היסוס כתב חזרה ``הגבולות החדים הללו, החרוש, הנובט, הקמל, החום, הירוק הצהוב, כך יראו חיינו? רק חלום האופק נותן סיכוי לאהבתנו`` ואני כבר הבנתי שהאיש הזה לא זקוק לשום מצפן, הוא מטפס ישר ומהר צריך להכניס בו ספק, אז שלחתי את השורה הבאה: ``בתוך התמונה ההפכפכת, בין הדמיון והמציאות, יחסינו הם אי – אי ודאות`` ``המים והקצף והרוח, ימחו את העקבות אך לא יוכלו לאהבות`` אמר הוא לא עוצר , חייכתי לעצמי ``די, אני כבר עייפה מלדבר על אהבה, על אדמה ופריחה`` אמרתי ``טוב, רק עוד שאלה אפשר?`` הוא כתב ``ואיך את מרגישה בתוך כל הכאוס הזה?`` ``לפעמים זקופה, לפעמים כפופה `` ``אל תתכופפי - תזדקפי`` הוא ירה ``זו פקודה!`` ``אני גאה וזקופה, זה לא נראה?`` ``גם במורד הגבעה יש עצים שצומחים זקופים, האם במדרון האהבה נשאר כמותם חזקים ויפים?`` הוא שאל ``אני מקווה`` עניתי והוא ניסה להסיט את השיחה ואני הייתי כל כך נבוכה וביקשתי יפה שלא יהרוס את האוירה ``מה לעשות, הגבעות הכחולות האלה, עושות לי ראש כחול, נסי למחול`` מחלתי בשתיקה וידעתי למה לא הגבתי על הכחול של השדה כשזה עלה באמצע השיחה ``אז מחר, באותו החדר ובאותה שעה באותו אתר, נשוב לשוחח ולצטט שירה ותודי בשמי ליורם טהר-לב על הזכות להשתמש בשיריו`` ואני חייכתי לעצמי וכתבתי: `` לילה טוב רסיסים, תודה על הטיול הנהדר, על שלל גווניו ומראותיו, מחר, אם לא אכפת לך, נצא לראות את המדבר ``