דו קיום פנימי
בעוד הפורום אמור לדון בדו קיום עם שכנינו (לפי מיטב הבנתי) אני חש שהצורך האמיתי הוא לדו קיום פנימי, בתוך העם. התחושה ההולכת וגוברת היום היא שבעת שלום אנחנו פשוט נפנה אחד נגד השני. תאוריית קונספירציה מחרידה יש בנושא - מטרת ישראל היא להנציח את המלחמה כדי לייצר אויב משותף שיתעל את שינאת האזרחים אליו, במקום לרשויות, לממשל ואחד לשני. הרבה שנים סירבתי לקבל תיאוריה זו אבל בזמן האחרון אני לא יכול שלא להבין מאיפה היא באה. חברה שלי נתקעה עם הרכב בגשם בירידה מאיילון להרצליה פיתוח. הרכב העלה עשן כתוצאה מחוסר מים ברדיאטור. באותה עת יש פקק רציני בירידה מאיילון והרכבים עברו ליד רכבה של חברתי לאט לאט, ולא עצרו. אף אחד לא עצר לעזור, לשאול אם הכל בסדר. כלום!!! מאות רכבים בפקק ואיש לא טרח לחשוב שאולי היא צריכה עזרה. ניידת משטרה שעמדה באותו פקק עברה ליד הרכב התקועה וחברתי סימנה להם שהיא צריכה עזרה. הם המשיכו לסוע. לאט לאט, פשוט לסוע! אני לא יודע מה איתכם, אבל בחורה בצד הכביש בגשם זה לא מראה שאני יכול להישאר אדיש אליו. אבל פקק שלם הצליח!! חברים, מצבנו כעם בכי רע. שינאת אחים בוערת בכולנו. התגובות שאני מקבל בפורום הזה, ושאני שולח, לפעמים מדהימות אותי. כמה כעס. כמה שנאה. ועל מה??? על דעות פוליטיות וויכוחים היסטוריים עלובים. מישהו מאיתנו באמת מבין על מה הוא מדבר בכלל? מישהו יכול לדעת מה יהיה עוד שנה? חודש? מחר? אנחנו בורים, כולנו. אבל השינאה הזאת מפתיעה אותי כל פעם מחדש. האם אנחנו פשוט מתעלים את השינאה שלנו לעם אחר כדי לא לאכול אחד את השני? אולי כן? אולי אנחנו כבר מזמן לא עם אלא אוסף אינדיבידואלים אינטרסנטים? כל ישראל אחים? לפעמים אני לא רואה אח אחד מסביבי. אבל כשמשהו רע קורה, או בקרבות בצבא, אנחנו מלוכדים ותומכים. רק סביב המוות אנחנו מוצאים אחד את השני ומשתדלים להתאחד. האם זה החוט שמאחד אותנו כעם? מוות? היותנו נרדפים? אני לא יכול שלא לראות את הכיבוש כחלק מהסיבות למה שקורה (חלק!!). נפשנו מושחתת מהיותנו חיילים שצריכים להרוג, או לעצור ופשוט לשלוט ביד רמה בעם אחר. כאזרחים אנחנו מפולגים בשאלת הכיבוש וכך נוצר קרע שרק מתרחב עם כל חלל כתוצאה מהקרב אותו אנחנו מנהלים. כל חלל מחזק את הרוצים להמשיך לכבוש ומחזק את הרוצים לצאת מהכיבוש. כל תגובת האויב מרחיבה את הקרע, והקרע הופך לאלים יותר ויותר. השליטה בעם הופכת אותנו לעם שצריך להצדיק לעצמו למה אנחנו טובים יותר מהעם הכבוש. ההתנשאות הזאת מתבטאת גם אחד כלפי השני בסופו של דבר. אני לא אטען בעד או נגד נחיצות הכיבוש עצמו כיוון שאני לא מעוניין לדון בקרע, אלא רק אטען שהכיבוש הוא חלק מהגורמים להשחתת עמנו (והוא יכול להיות הכרחי למרות הכל). האם עברנו את נקודת האל חזור? או שאנחנו נצליח להשיב לעצמנו את אחדותנו לא כעם נירדף אלא כעם סגולה?
בעוד הפורום אמור לדון בדו קיום עם שכנינו (לפי מיטב הבנתי) אני חש שהצורך האמיתי הוא לדו קיום פנימי, בתוך העם. התחושה ההולכת וגוברת היום היא שבעת שלום אנחנו פשוט נפנה אחד נגד השני. תאוריית קונספירציה מחרידה יש בנושא - מטרת ישראל היא להנציח את המלחמה כדי לייצר אויב משותף שיתעל את שינאת האזרחים אליו, במקום לרשויות, לממשל ואחד לשני. הרבה שנים סירבתי לקבל תיאוריה זו אבל בזמן האחרון אני לא יכול שלא להבין מאיפה היא באה. חברה שלי נתקעה עם הרכב בגשם בירידה מאיילון להרצליה פיתוח. הרכב העלה עשן כתוצאה מחוסר מים ברדיאטור. באותה עת יש פקק רציני בירידה מאיילון והרכבים עברו ליד רכבה של חברתי לאט לאט, ולא עצרו. אף אחד לא עצר לעזור, לשאול אם הכל בסדר. כלום!!! מאות רכבים בפקק ואיש לא טרח לחשוב שאולי היא צריכה עזרה. ניידת משטרה שעמדה באותו פקק עברה ליד הרכב התקועה וחברתי סימנה להם שהיא צריכה עזרה. הם המשיכו לסוע. לאט לאט, פשוט לסוע! אני לא יודע מה איתכם, אבל בחורה בצד הכביש בגשם זה לא מראה שאני יכול להישאר אדיש אליו. אבל פקק שלם הצליח!! חברים, מצבנו כעם בכי רע. שינאת אחים בוערת בכולנו. התגובות שאני מקבל בפורום הזה, ושאני שולח, לפעמים מדהימות אותי. כמה כעס. כמה שנאה. ועל מה??? על דעות פוליטיות וויכוחים היסטוריים עלובים. מישהו מאיתנו באמת מבין על מה הוא מדבר בכלל? מישהו יכול לדעת מה יהיה עוד שנה? חודש? מחר? אנחנו בורים, כולנו. אבל השינאה הזאת מפתיעה אותי כל פעם מחדש. האם אנחנו פשוט מתעלים את השינאה שלנו לעם אחר כדי לא לאכול אחד את השני? אולי כן? אולי אנחנו כבר מזמן לא עם אלא אוסף אינדיבידואלים אינטרסנטים? כל ישראל אחים? לפעמים אני לא רואה אח אחד מסביבי. אבל כשמשהו רע קורה, או בקרבות בצבא, אנחנו מלוכדים ותומכים. רק סביב המוות אנחנו מוצאים אחד את השני ומשתדלים להתאחד. האם זה החוט שמאחד אותנו כעם? מוות? היותנו נרדפים? אני לא יכול שלא לראות את הכיבוש כחלק מהסיבות למה שקורה (חלק!!). נפשנו מושחתת מהיותנו חיילים שצריכים להרוג, או לעצור ופשוט לשלוט ביד רמה בעם אחר. כאזרחים אנחנו מפולגים בשאלת הכיבוש וכך נוצר קרע שרק מתרחב עם כל חלל כתוצאה מהקרב אותו אנחנו מנהלים. כל חלל מחזק את הרוצים להמשיך לכבוש ומחזק את הרוצים לצאת מהכיבוש. כל תגובת האויב מרחיבה את הקרע, והקרע הופך לאלים יותר ויותר. השליטה בעם הופכת אותנו לעם שצריך להצדיק לעצמו למה אנחנו טובים יותר מהעם הכבוש. ההתנשאות הזאת מתבטאת גם אחד כלפי השני בסופו של דבר. אני לא אטען בעד או נגד נחיצות הכיבוש עצמו כיוון שאני לא מעוניין לדון בקרע, אלא רק אטען שהכיבוש הוא חלק מהגורמים להשחתת עמנו (והוא יכול להיות הכרחי למרות הכל). האם עברנו את נקודת האל חזור? או שאנחנו נצליח להשיב לעצמנו את אחדותנו לא כעם נירדף אלא כעם סגולה?
לעשות דו קיום עם השכנים שלנו. קודם כל צריך לעשות סדר בבית שלנו ורק אחר כך להתפנות לשאר המקרים. אז אני חייבת לציין, כאשר שאני משתתפת בפורום הזה ואני מדברת אל שמואלניים בטון מסויים, אין זה אומר שאני שונאת אותם, אלא אני מנסה להבין את חוט המחשבה שלהם... בתקווה שהם יבינו את שלי.