דו"ח מצב - 22.5.2005 - מה עשיתי ?!?
22 למאי, 2005, אחרי 3.5 שנים של תואר ראשון בחקולטה לפקלאות ויותר מדי התנדבויות בארגונים אלו או אחרים, הרגשתי שרוף לגמרי.
אז רציתי להתנתק מהכל ולברוח הכי רחוק, הכי מהר.
ככה אני מוצא את עצמי, 22 למאי, 2005 - יוצא אחרי 30 שעות של טיסות וקונקשיינים אל שדה התעופה של קרייסטצ'רצ' בניו זילנד, חושב לעצמי "אוקי, סוף סוף עשיתי את זה".
וכמה שעות לאחר מכן, אני בחדר של הוסטל שבקושי מצאתי (כי מי מזמין מראש כשרוצים לברוח כמה שיותר רחוק, כמה שיותר מהר), שוכב על מיטה, מוקף באנגלים שיכורים ונוחרים וחושב לעצמי "מה עשיתי...? אני בן 27, אחרי תואר, צריך להתחיל להיות רציני ולמצוא עבודה".
מהר מאוד התחלתי לבכות כי הבנתי שאני באמת לבד ואין אף אחד לדבר איתו מהסיבה הפשוטה שהאנגלים נוחרים ואין באמת אף אחד כאן מכיוון שזו בכלל תקופת החורף בחצי הכדור הדרומי (כי מי בודק פרטים על היעד כשרוצים לברוח כמה שיותר רחוק, כמה שיותר מהר) ואני ? אני בכלל לא עושה סקי או סנובורד.
בסוף הלכתי לישון מרוב עייפות פיזית ומנטלית.
התעוררתי למציאות זהה, הלכתי למטבח המשותף והכנתי משהו קטן לאכול, הייתי מדוכא מהכל ומחשבה אחת בלבד ליוותה אותי "עשיתי טעות גדולה, עשיתי טעות גדולה ועכשיו אני אשלם עליה. עכשיו אני הולך לחזור לישראל עם הזנב בין הרגליים, אחרי שאמרתי לכולם שיאללה ביי, נתראה מתישהוא בעתיד הרחוק".
באותו רגע קיוויתי שתכנס למטבח איזו ישראלית יפייפיה ותיקח אותי איתה לכל מקום, רק לא להישאר כאן.
במקומה אף אחד לא נכנס, האנגלים השיכורים נשארו לישון וההוסטל היה שקט.
יצאתי החוצה לאותו יום חמישי מוזר... הלכתי ברחובות עיר אותה לא הכרתי, היא נראתה קצת נחמדה, אך לא יותר מדי. אחרי שעברתי על המראות בפעם השנייה, הם כבר נראו לי מנוכרים יותר.
העברתי חמישה ימים של מוזרות מסביבי, אולם בסוף יצאתי מהמצב רק בגלל איזו מודעה על wwoofing והחלטתי ללכת על זה, זה די הציל אותי, העשייה והמלאכה, דברים שהכרתי ואהבתי.
אולם עד אותה נקודה בה "ניצלתי" הרגשתי כאילו עברתי תקופת חיים של גיהנום עלי אדמות.
אח יקר, אתה תמיד מוזמן לבוא, כוס קפה, עוגת תפוחים וחיבוק ראשון - עליי.
שלך,
עמית