shellyland
New member
דו"ח מטולה 2002 - חלק א´
"במה להמתיק ימים אם לא בשירים. במה להמתיק? עלמים ישמעו וירקדו חלומים, נערות תמחינה דמעה. ישישים, כטוב לבם הטוב בשירים ישכחו את לבם הרע, אף הם ימחו דמעה. במה להמתיק?..." (נתן זך "במה להמתיק ימים") טוב, אז עבר כבר יותר משבוע והגיע הזמן להשלים עם המציאות: זה נגמר. זה נגמר. זה עבר. עכשיו אני בבית. וכמו שהבטחתי לכם לפני שנסעתי, אני כותבת דו"ח מלא ומפורט. חזרתי עמוסת חוויות ורשמים, ואני אנסה לעשות בהם קצת סדר, אבל תסלחו לי מראש אם הדברים יצאו מבולבלים משהו או לא לגמרי קוהרנטים. אפתח בשתי אמיתות מוחלטות שנתחוורו לי שוב בשבוע שעבר: 1. מטולה זה רחוק. 2. מטולה זה יפה. יופי. עכשיו שהורדתי את זה מהמערכות, אפשר להתחיל בדיווח: עוד לפני שהגעתי למקום, כבר ידעתי שהולך להיות נפלא. איך, אתם שואלים? כך: אחרי שבמשך כל הנסיעה הארוכה מירושלים לא הצלחתי למצוא תחנת רדיו ראויה להאזנה ונאלצתי להאזין לקלטות שבאוטו (מיטב להיטי האירויזיון והאוסף "אמור נוסטלגיה לטינית 1+2", אם אתם חייבים לדעת), מייד כאשר עברתי את ראש-פינה לכיוון צפון, ולא לפני שעצרתי שם בשביל לקנות את השוקולדים המיתולוגיים שלהם, נעצר הסורק האוטומטי שלי על התכנית של.... נכון. יגאל בשן. וככה אהובי ליווה אותי בשארית הדרך ונכנס איתי יד ביד לעיר המובטחת. מופע הפתיחה – שירים לאבות – נפתח באיחור משמעותי, מכיוון שהאוטובוס בו נסעו כל המשוררים היה תקוע בפקקים איפשהו בין ירושלים למרג´-עיון. שר המדע, התרבות והספורט, מתן וילנאי, אמר דברי ברכה ונראה לי כמו חיקוי לא מוצלח של אלי יצפאן. משוררים שונים עלו על הבמה וקראו שיר אחד משיריו של אבות ישורון – "משורר", כפי שהגדיר אותו פעם נתן זך "שמעולם לא ידע אופנה ושהאופנה לא ידעה אותו", ושיר אחד שלהם, אשר מקיים קשר כלשהו לשירתו של אבות. הושמעו גם הקלטות של אבות קורא את שיריו בקולו. במילה אחת: מפחיד. את המופע הנחתה לילך לחמן – אישה חביבה ונעימה, שעסקה בנושא "עבודת הזכרונות" בשירתו של ישורון ובראיית הזכרון כפעולה אקטיבית הדורשת השקעה ומאמץ. שמעון אדף, משורר צעיר ואדום-שיער למשעי, התגלה כבונבון חמוד, כמשורר ענק, וכבעל יכולת מרשימה להקראת שירים (בניגוד לאחרים). משורר נוסף שקנה את לבי היה יצחק לאור, אשר הגדיר את עצמו כ"ילד מבחנה ציוני" ודיבר על המאבק הספרותי בינו לבין אבות. עוד אחד שמן הראוי לציין הוא בנימין שבילי, גבר מקריח ומרשים עם כתיבה של משורר-צמרת ודיבור של ערס מהשוק. או במילים מקצועיות יותר: ערס-פואטי (מי אמר שלא חשוב לשנן שמות של מונחים?). גם שרון אס הוכיחה שוב שהיא משוררת נהדרת. לעומתם, אפרת "יש לי רווח בין השיניים" מישורי הסתברה כפוסטמה לא קטנה וכמשוררת בינונית. היא דיברה על "השובבות" בשיריו של אבות ישורון וניסתה לנכס חלק ממנה גם לשירתה שלה, אבל אני מצאתי אותה בעיקר פלצנית, מייגעת וחוזרת על עצמה. או במילים בהן הסתיים השיר אותו הקריאה: "הסבל היה". למומנט המוסיקאלי היו אחראים שניים: - אילנה אליה (עם ארמונד סבח הנפלא על העוד ואהוד גרליך בקונטרבס) – זמרת מצוינת עם קול נהדר וסגנון שירה ערבי-משהו (אום כולתום כזה, עד כמה שאני מסוגלת להבין בסגנונות האלה). - ערן צור (עם עצמו בגיטרה) בביצוע תמוה והזוי לשיר של אבות "יונה אחרת" ("יונת הבר הלא קרואה"). משם המשכנו למפגש "מדרש משורר". הספרייה של מטולה היתה צרה מלהכיל את שוחרי התרבות הרבים שבאו לשמוע את פרשנותם של משוררי ישראל למגילת רות. זלי גורביץ´ הנחה את המפגש במידה לא מועטה של סיפוק עצמי. תמיר גרינברג הגיע באיחור, דיבר שטויות, התהדר בקשריו הטובים עם שכניו הפלשתינאים והביא עובדות לא מדויקות מן המקורות. יורם (יוריק) ורטה, מיסטר מטולה 2002 לטעמי, גבר תכול-עיניים, בנוי לתלפיות ויפה כמו ציור, דיבר על המתח בין הפומבי והאינטימי במגילת רות. בין האישי והציבורי. לצערי לא יצא לי לשמוע אותו למחרת קורא משיריו, כי הייתי עסוקה בלעשות פיקניק על הדשא, אבל אני מקדימה את המאוחר. אגי משעול המקסימה עשתה "עבודת שדה", פשוטו כמשמעו, לקראת האירוע ויצאה להסתובב בשדות החיטה הקצורים כדי לנסות ולדמיין כיצד הרגישה רות למרגלותיו של בועז. חווה פנחס-כהן ערכה הקבלה בין "העבד" של בשביס-זינגר, אשר מועלה בימים אלה בתיאטרון "גשר" לבין מגילת רות, כשהיא דנה ביחס לגר בתרבות העברית. בנימין (בני) שבילי המשיך להיות קרח, רגיש, מתוק ועם דיבור של ערס. למחרת התעוררתי עם הנץ החמה וציוץ הציפורים והתחלתי את היום בתצפית על פסגת החרמון הזוהרת ופסגת הבופור האפלה מגג בית המלון בו שהיתי (יחד עם כל המשוררים) ובציפייה נרגשת לאהוב לבי, זמר העשור שלי, האיש שקולו משכיח ממני את הכאבים ונושא אותי למחוזות מופלאים, הזמיר הירושלמי, שבא להופיע בפסטיבל, הלא הוא עופר כלף. טוב, נו, ציפיתי בהתרגשות דומה גם לחברי מהפורום: צפוי-שינוי, פלפל וגרי "היו פקקים" רשף, שהגיעו עד למחוזות גבול הלבנון רק בשביל שלא אהיה שם לבד. אנשים טובים ויקרים. חבל רק שלא נשארו קצת יותר. משך כל היום ראינו, און-אנד-אוף, מופעים של קריאת שירה. כל מופע הונחה ע"י משורר או משוררת והשתתפו בו 5-8 משוררים נוספים אשר קראו כל אחד שיר של משורר אחר שמדבר אליהם במיוחד וכמה משיריהם שלהם. הבונבון הג´ינג´י כמובן הבריק. שמעון אדף, למי שעדיין לא קלט את השם. אני אומרת שוב: שמעון אדף. שם שכדאי להכיר. גם שרון אס ואגי משעול בלטו באיכות שירתן, וכמובן, הגדולה מכולן, מאיה בז´רנו, שכבשה את לבי באישיותה ובאופן בו הקריאה את שיריה. שירתה כבשה את לבי כבר לפני הרבה שנים ("אני פוחדת לשיר בגלל שירת הציפורים... למה צריך לפגוע בציפור כדי לגלות את סודה?") עוד אחת מהנערצות עלי שהותירה שם רושם אדיר היתה שז (שם זמני). משוררת צעירה ומעט שנוייה במחלוקת. ספר שיריה "ריקוד המשוגעת" מתאר בלשון חדה ובדימויים אכזריים את העולם החווייתי של שורדת גילוי עריות. משוררת אמיצה ומרגשת, ששיריה גורמים ללא מעט התכווצויות בבטן הקוראים. מומלץ להכיר. כל מופע לווה גם בקטע מוזיקלי – מחווה למשורר כלשהו. אנחנו, כמובן, נכנסנו רק לאלה של עופר כלף, במחוות למשוררים ח.נ. ביאליק, נתן אלתרמן ור´ שלום שבזי. כמה מילים על עופר כלף: נכון, יש בי חיבה יתרה לזמר הזה, ולכן לא תמיד לוקחים אותי ברצינות כשאני שופכת עליו מחמאות, אבל במטולה הוא פשוט כיכב! בלי להגזים אני יכולה להגיד שהוא פשוט היה מסמר האירוע. (צפו"ש... פלפל... גרי... זה המקום בו אני יכולה להעזר בקצת חיזוקים מכם – נכון שהוא היה ענק?). עוד לפני ההופעה הראשונה, כשרק עשה באלאנס ובדיקות סאונד, זכה לתשואות מהקהל שישב באולם. המשוררים התמוטטו ממנו. מאיה בז´רנו המקסימה עלתה לבמה אחרי שהוא שר שיר של ר´ שלום שבזי ("שר הממונה") וממש נעתקו מילים מפיה. באותו מופע הוא גם חזר לשיר שיר נוסף, אחרי שבאה דרישה מהקהל ומהמשוררים, שלא הסכימו לסיים את המופע בלי עוד שיר. וחברי היקרים מהפורום שהבריזו באמצע מופע זה.... אההמממ.... פשוט הפסידו. שני דברים זה מלמד אותנו: א. לעולם אין לדעת מה יהיה ולכן לפעמים שווה לחכות עוד קצת. ב. תמיד כדאי להקשיב לשלי, ולו רק בשביל למנוע ממני את התענוג להגיד "אמרתי לכם" אחר כך. ועוד מילה קטנה על הגיטריסט שלו, אבי בן-דב. מוזיקאי מוכשר שאני אף פעם לא יכולה לשבוע מלשמוע (ולראות) אותו פורט ומוציא קסם מהגיטרה. אני עוד זוכרת לו חסד נעורים מן הימים בהם ניגן עם להקת "מקומבה", לפני כעשר שנים, והרקיד את כל ירושלים בקצב הסמבה והבוסה-נובה. בשנים האחרונות ניתן לראות אותו גם מנגן ומופיע עם גלי עטרי. אם יוצא... שווה לשים אליו לב. עכשיו מה, אי אפשר הרי לעבור כל כך הרבה חוויות בלי להיות רעבים, נכון? אז מה עושים? ככה: מעמיסים על האוטואים מכל טוב הארץ: חומוס... סלט... בורקסים... לחמניות... חמוצים... (שכחתי משהו?) ועורכים פיקניק על הדשא של "בית הראשונים" בזמן שכל שוחרי התרבות בארץ בוהים בנו במבט מזועזע (חוץ מזאת שהיתה עסוקה בלעמוד על הראש). כל הכבוד לשליחי פורום תרבות/מוזיקה עברית! שיחקתם אותה בענק עם הפיקניק הזה! נקודות בונוס לגרי שהכין סלט נהדר, לא פירות הפעם, ממש ירקות אמיתיים, ושלא שכח להביא גזיה ופינג´אן ותיקתק לנו שם שתי נגלות של קפה כמו שרק מקצוענים יודעים.
"במה להמתיק ימים אם לא בשירים. במה להמתיק? עלמים ישמעו וירקדו חלומים, נערות תמחינה דמעה. ישישים, כטוב לבם הטוב בשירים ישכחו את לבם הרע, אף הם ימחו דמעה. במה להמתיק?..." (נתן זך "במה להמתיק ימים") טוב, אז עבר כבר יותר משבוע והגיע הזמן להשלים עם המציאות: זה נגמר. זה נגמר. זה עבר. עכשיו אני בבית. וכמו שהבטחתי לכם לפני שנסעתי, אני כותבת דו"ח מלא ומפורט. חזרתי עמוסת חוויות ורשמים, ואני אנסה לעשות בהם קצת סדר, אבל תסלחו לי מראש אם הדברים יצאו מבולבלים משהו או לא לגמרי קוהרנטים. אפתח בשתי אמיתות מוחלטות שנתחוורו לי שוב בשבוע שעבר: 1. מטולה זה רחוק. 2. מטולה זה יפה. יופי. עכשיו שהורדתי את זה מהמערכות, אפשר להתחיל בדיווח: עוד לפני שהגעתי למקום, כבר ידעתי שהולך להיות נפלא. איך, אתם שואלים? כך: אחרי שבמשך כל הנסיעה הארוכה מירושלים לא הצלחתי למצוא תחנת רדיו ראויה להאזנה ונאלצתי להאזין לקלטות שבאוטו (מיטב להיטי האירויזיון והאוסף "אמור נוסטלגיה לטינית 1+2", אם אתם חייבים לדעת), מייד כאשר עברתי את ראש-פינה לכיוון צפון, ולא לפני שעצרתי שם בשביל לקנות את השוקולדים המיתולוגיים שלהם, נעצר הסורק האוטומטי שלי על התכנית של.... נכון. יגאל בשן. וככה אהובי ליווה אותי בשארית הדרך ונכנס איתי יד ביד לעיר המובטחת. מופע הפתיחה – שירים לאבות – נפתח באיחור משמעותי, מכיוון שהאוטובוס בו נסעו כל המשוררים היה תקוע בפקקים איפשהו בין ירושלים למרג´-עיון. שר המדע, התרבות והספורט, מתן וילנאי, אמר דברי ברכה ונראה לי כמו חיקוי לא מוצלח של אלי יצפאן. משוררים שונים עלו על הבמה וקראו שיר אחד משיריו של אבות ישורון – "משורר", כפי שהגדיר אותו פעם נתן זך "שמעולם לא ידע אופנה ושהאופנה לא ידעה אותו", ושיר אחד שלהם, אשר מקיים קשר כלשהו לשירתו של אבות. הושמעו גם הקלטות של אבות קורא את שיריו בקולו. במילה אחת: מפחיד. את המופע הנחתה לילך לחמן – אישה חביבה ונעימה, שעסקה בנושא "עבודת הזכרונות" בשירתו של ישורון ובראיית הזכרון כפעולה אקטיבית הדורשת השקעה ומאמץ. שמעון אדף, משורר צעיר ואדום-שיער למשעי, התגלה כבונבון חמוד, כמשורר ענק, וכבעל יכולת מרשימה להקראת שירים (בניגוד לאחרים). משורר נוסף שקנה את לבי היה יצחק לאור, אשר הגדיר את עצמו כ"ילד מבחנה ציוני" ודיבר על המאבק הספרותי בינו לבין אבות. עוד אחד שמן הראוי לציין הוא בנימין שבילי, גבר מקריח ומרשים עם כתיבה של משורר-צמרת ודיבור של ערס מהשוק. או במילים מקצועיות יותר: ערס-פואטי (מי אמר שלא חשוב לשנן שמות של מונחים?). גם שרון אס הוכיחה שוב שהיא משוררת נהדרת. לעומתם, אפרת "יש לי רווח בין השיניים" מישורי הסתברה כפוסטמה לא קטנה וכמשוררת בינונית. היא דיברה על "השובבות" בשיריו של אבות ישורון וניסתה לנכס חלק ממנה גם לשירתה שלה, אבל אני מצאתי אותה בעיקר פלצנית, מייגעת וחוזרת על עצמה. או במילים בהן הסתיים השיר אותו הקריאה: "הסבל היה". למומנט המוסיקאלי היו אחראים שניים: - אילנה אליה (עם ארמונד סבח הנפלא על העוד ואהוד גרליך בקונטרבס) – זמרת מצוינת עם קול נהדר וסגנון שירה ערבי-משהו (אום כולתום כזה, עד כמה שאני מסוגלת להבין בסגנונות האלה). - ערן צור (עם עצמו בגיטרה) בביצוע תמוה והזוי לשיר של אבות "יונה אחרת" ("יונת הבר הלא קרואה"). משם המשכנו למפגש "מדרש משורר". הספרייה של מטולה היתה צרה מלהכיל את שוחרי התרבות הרבים שבאו לשמוע את פרשנותם של משוררי ישראל למגילת רות. זלי גורביץ´ הנחה את המפגש במידה לא מועטה של סיפוק עצמי. תמיר גרינברג הגיע באיחור, דיבר שטויות, התהדר בקשריו הטובים עם שכניו הפלשתינאים והביא עובדות לא מדויקות מן המקורות. יורם (יוריק) ורטה, מיסטר מטולה 2002 לטעמי, גבר תכול-עיניים, בנוי לתלפיות ויפה כמו ציור, דיבר על המתח בין הפומבי והאינטימי במגילת רות. בין האישי והציבורי. לצערי לא יצא לי לשמוע אותו למחרת קורא משיריו, כי הייתי עסוקה בלעשות פיקניק על הדשא, אבל אני מקדימה את המאוחר. אגי משעול המקסימה עשתה "עבודת שדה", פשוטו כמשמעו, לקראת האירוע ויצאה להסתובב בשדות החיטה הקצורים כדי לנסות ולדמיין כיצד הרגישה רות למרגלותיו של בועז. חווה פנחס-כהן ערכה הקבלה בין "העבד" של בשביס-זינגר, אשר מועלה בימים אלה בתיאטרון "גשר" לבין מגילת רות, כשהיא דנה ביחס לגר בתרבות העברית. בנימין (בני) שבילי המשיך להיות קרח, רגיש, מתוק ועם דיבור של ערס. למחרת התעוררתי עם הנץ החמה וציוץ הציפורים והתחלתי את היום בתצפית על פסגת החרמון הזוהרת ופסגת הבופור האפלה מגג בית המלון בו שהיתי (יחד עם כל המשוררים) ובציפייה נרגשת לאהוב לבי, זמר העשור שלי, האיש שקולו משכיח ממני את הכאבים ונושא אותי למחוזות מופלאים, הזמיר הירושלמי, שבא להופיע בפסטיבל, הלא הוא עופר כלף. טוב, נו, ציפיתי בהתרגשות דומה גם לחברי מהפורום: צפוי-שינוי, פלפל וגרי "היו פקקים" רשף, שהגיעו עד למחוזות גבול הלבנון רק בשביל שלא אהיה שם לבד. אנשים טובים ויקרים. חבל רק שלא נשארו קצת יותר. משך כל היום ראינו, און-אנד-אוף, מופעים של קריאת שירה. כל מופע הונחה ע"י משורר או משוררת והשתתפו בו 5-8 משוררים נוספים אשר קראו כל אחד שיר של משורר אחר שמדבר אליהם במיוחד וכמה משיריהם שלהם. הבונבון הג´ינג´י כמובן הבריק. שמעון אדף, למי שעדיין לא קלט את השם. אני אומרת שוב: שמעון אדף. שם שכדאי להכיר. גם שרון אס ואגי משעול בלטו באיכות שירתן, וכמובן, הגדולה מכולן, מאיה בז´רנו, שכבשה את לבי באישיותה ובאופן בו הקריאה את שיריה. שירתה כבשה את לבי כבר לפני הרבה שנים ("אני פוחדת לשיר בגלל שירת הציפורים... למה צריך לפגוע בציפור כדי לגלות את סודה?") עוד אחת מהנערצות עלי שהותירה שם רושם אדיר היתה שז (שם זמני). משוררת צעירה ומעט שנוייה במחלוקת. ספר שיריה "ריקוד המשוגעת" מתאר בלשון חדה ובדימויים אכזריים את העולם החווייתי של שורדת גילוי עריות. משוררת אמיצה ומרגשת, ששיריה גורמים ללא מעט התכווצויות בבטן הקוראים. מומלץ להכיר. כל מופע לווה גם בקטע מוזיקלי – מחווה למשורר כלשהו. אנחנו, כמובן, נכנסנו רק לאלה של עופר כלף, במחוות למשוררים ח.נ. ביאליק, נתן אלתרמן ור´ שלום שבזי. כמה מילים על עופר כלף: נכון, יש בי חיבה יתרה לזמר הזה, ולכן לא תמיד לוקחים אותי ברצינות כשאני שופכת עליו מחמאות, אבל במטולה הוא פשוט כיכב! בלי להגזים אני יכולה להגיד שהוא פשוט היה מסמר האירוע. (צפו"ש... פלפל... גרי... זה המקום בו אני יכולה להעזר בקצת חיזוקים מכם – נכון שהוא היה ענק?). עוד לפני ההופעה הראשונה, כשרק עשה באלאנס ובדיקות סאונד, זכה לתשואות מהקהל שישב באולם. המשוררים התמוטטו ממנו. מאיה בז´רנו המקסימה עלתה לבמה אחרי שהוא שר שיר של ר´ שלום שבזי ("שר הממונה") וממש נעתקו מילים מפיה. באותו מופע הוא גם חזר לשיר שיר נוסף, אחרי שבאה דרישה מהקהל ומהמשוררים, שלא הסכימו לסיים את המופע בלי עוד שיר. וחברי היקרים מהפורום שהבריזו באמצע מופע זה.... אההמממ.... פשוט הפסידו. שני דברים זה מלמד אותנו: א. לעולם אין לדעת מה יהיה ולכן לפעמים שווה לחכות עוד קצת. ב. תמיד כדאי להקשיב לשלי, ולו רק בשביל למנוע ממני את התענוג להגיד "אמרתי לכם" אחר כך. ועוד מילה קטנה על הגיטריסט שלו, אבי בן-דב. מוזיקאי מוכשר שאני אף פעם לא יכולה לשבוע מלשמוע (ולראות) אותו פורט ומוציא קסם מהגיטרה. אני עוד זוכרת לו חסד נעורים מן הימים בהם ניגן עם להקת "מקומבה", לפני כעשר שנים, והרקיד את כל ירושלים בקצב הסמבה והבוסה-נובה. בשנים האחרונות ניתן לראות אותו גם מנגן ומופיע עם גלי עטרי. אם יוצא... שווה לשים אליו לב. עכשיו מה, אי אפשר הרי לעבור כל כך הרבה חוויות בלי להיות רעבים, נכון? אז מה עושים? ככה: מעמיסים על האוטואים מכל טוב הארץ: חומוס... סלט... בורקסים... לחמניות... חמוצים... (שכחתי משהו?) ועורכים פיקניק על הדשא של "בית הראשונים" בזמן שכל שוחרי התרבות בארץ בוהים בנו במבט מזועזע (חוץ מזאת שהיתה עסוקה בלעמוד על הראש). כל הכבוד לשליחי פורום תרבות/מוזיקה עברית! שיחקתם אותה בענק עם הפיקניק הזה! נקודות בונוס לגרי שהכין סלט נהדר, לא פירות הפעם, ממש ירקות אמיתיים, ושלא שכח להביא גזיה ופינג´אן ותיקתק לנו שם שתי נגלות של קפה כמו שרק מקצוענים יודעים.
