לאונרדו יודע
New member
דור מזוין
יום שלישי היום, לא ראשון, אז אולי זה לא רעיון כל-כך טוב להתחיל לכתוב את היומן עכשיו. אני לא יודע איך להסביר, אבל נראה לי שזה פוגע בשלמות של העניין. אם כבר החלטתי שאני הולך לשפוך כאן שבוע מהחיים המשעממים שלי בתקווה שזה יראה מעניין למישהו, אז שיהיה שבוע מלא וכמו שצריך – מראשון עד שבת. מצד שני, יש בזה משהו יפה. אני כביכול מורד במוסכמות ומתחיל את השבוע שלי דווקא באמצע השבוע. סתם ככה, כי בא לי. בטח מישהו יחשוב שזה מיוחד בהוצאה לאור שתקרא את זה. שזה מעיד על משהו. על אורח החיים שלי או על תבונה עמוקה כלשהי. אני עוזב את המקלדת, מפסיק לכתוב, חייב לקבל קצת שקט, קצת זמן של הפסקה מטרטורם של עובדי הבניין שעובדים צמוד לחלון שלי כבר כמה שבועות. הייתי כבר מזמן מעיף אותם, אם אחד מהם לא היה במקרה גם מישהו שיצאתי איתו פעם. כן, מסתבר שיש גם בענף הבניין הומואים. לא שהמניאק הזה מעניין אותי במיוחד. אבל אם אני אעיף אותם, הפה הגדול שלו בטח יעשה את העבודה וכל מי שאני מכיר יידע מזה. הוא יגיד שכנראה שלא התגברתי עליו כי אני לא מסוגל לראות אותו ליד הדירה שלי, ויתאר לאיזה מצב שפל הגעתי ואיך אני כבר כמה שבועות יושב בתוך הבית ושותה וודקה מול המחשב (שזה, לפחות, דווקא יהיה נכון מאוד). הוא בטח יגיד גם שהשכנים מודאגים לגביי, שכבר פעמיים באה משטרה לבדוק אם היה ניסיון התאבדות בדירה שלי. די, מספיק עם המחשבות האלה, דור. אתה צריך לדעת מתי לעצור אותן. אני נכנס למקלחת כדי להתרענן קצת. בדרך כלל עולים לי רעיונות טובים לראש כשאני מתקלח. לאחר שאני מסיים, מיד עם פתיחת דלת חדר המקלחת, אני שומע קולות של אנשים מהסלון. זה נשמע כמו ההורים שלי. אלוהים, למה נתתי להם מפתח? ככה מתפרצים לדירה בהפתעה? טוב, אני מנסה להרגיע את הכעס, יכול להיות שהם דאגו לי. הם מדברים בקול מאוד גבוה ככה שאני לא יכול שלא לצוטט קצת לשיחה שלהם, אולי הם מדברים על משהו מעניין, ואני לא מאמין למה שאני שומע. הם יושבים שם ומדברים עליי כמו שאף פעם לא שמעתי אותם מדברים. אמא שלי אומרת כמה שהיא מצטערת שהיא בכלל הביאה אותי לעולם. אבא שלי מסכים איתה, אבל אומר שחייבים להיות פרקטיים יותר – לחפש דרכים לשנות אותי באיזשהי דרך. זה לא יכול להיות. למה שההורים שלי יעשו כזה דבר? לפתע כאב חזק תוקף אותי בבטן ואני מרגיש שאני בקושי מסוגל לזוז. אני עומד ככה קפוא במשך כמה דקות עד שהוא חולף. אני מחליט לחזור בשקט מהמקלחת לחדר שלי ולחשוב שם על הצעדים הבאים שלי. אני עושה את זה כמה שיותר לאט ובשקט, כדי שההורים לא ישמעו. אני נכנס לחדר ונדהם לראות שם את החבר הכי טוב שלי שוכב על המיטה שלי. - יואב, מה אתה עושה כאן? אני שואל, והוא לא עונה. אני מתקרב אליו ורואה שהוא ישן. - יואב! יואב! תתעורר! הוא קם בבהלה. - דור? זה אתה? - כן, מי עוד זה יכול להיות? - דור, תשמע לי. אתה חייב למצוא אותם. - למצוא את מי? - האנשים שחשבת שהם ההורים שלך, הם לא... - הם לא מה? - הם לא באמת ההורים שלך. - מזתומרת הם לא באמת ההורים שלי? מה לקחת, יואב? אתה בסדר? אני מתחיל להרגיש מן עקצוצים מוזרים כאלה בבטן שלי באותו איזור שכאב לי מקודם. אבל עכשיו זה משהו שונה, נדמה לי ממש כאילו זז שם. גם יואב מסתכל והוא נראה מודאג מאוד. - מאוחר מדי, הם כבר הצליחו להכניס אותם פנימה. - מי? מה? על מה אתה מדבר? - האנשים שמתחזים להורים שלך. - אוי נו באמת, בדיוק הרגע שמעתי אותם מדברים על זה שהם מצטערים שהם הביאו אותי לעולם. אני לא אמור לבכות עכשיו או משהו? להיות עצוב? למה אני אדיש? בכל מקרה, אין לי ספק שהם ההורים האמיתיים שלי, ועם זה אתמודד. משהו עובר עליך יואב? או שאתה שוב מנסה לעבוד עליי ולא מצליח לך? - ברור, ברור שזה מה שהם יגידו. אתה לא קולט? הם יודעים מתי אתה שומע אותם ומתי לא. חשבתי שאני אוכל לעזור, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, זה בבטן שלך. אני אאלץ לדווח שאיבדנו עוד אחד. - בבטן שלי? מה בבטן שלי? אני מתחיל לחשוב שאולי באמת כדאי שאציע ליואב בהזדמנות לפנות לפסיכולוג שלי לעזרה. בכל מקרה, זה נראה שהוא ממש מאמין בסיפור הזה אז אני מנסה לזרום איתו. - הגן. - גן? - כן, הגן לאהבת נשים. כלומר, לא הגן עצמו. זה משהו שאמור לגרום לשינוי ברצף הגנטי בכל התאים בגוף שלך כולל המוח, ולהפוך אותך בסופו של דבר מהומו לסטרייט. יצורים יותר מתוחכמים מאיתנו בכוכבים רחוקים כבר למדו איך לפתח כזה דבר, בזמן שאנחנו פה עסוקים במלחמות וצפייה בכוכב נולד. - אבל מה איכפת ליצורים מכוכב אחר ממני, דור הקטן והמזוין בקצה השני של העולם? - אני לא יודע. אולי אתה חשוב יותר ממה שנדמה לך. אבל מה שאני כן יודע, זה שמשהו מתרחש בתוך הבטן שלך, ואתה הולך להשתנות בקרוב. - אולי זה לטובה בעצם, לא? - לטובה?! - כן, למשל שתוכל להיות לי משפחה רגילה. הדגם המקובל. שאני לא אצטרך לפחד להחזיק ידיים במקומות מסויימים או להרגיש שונה מהשאר. - אני לא רוצה שתשתנה. נראה שמשהו בעיניים של יואב משתנה פתאום, שהוא יצא מההזייה שהיה בה ושהוא מתחיל לדבר בצורה שפויה יותר ומחוברת למציאות. תודה לאל, כבר התחלתי לדאוג. קיבלתי את יואבי שלי בחזרה, לבינתיים. - מה זה משנה לך? - זה משנה. - אתה יודע שאני תמיד אוהב אותך ותמיד נהיה חברים הכי טובים, נכון? - כן אה, חברים הכי טובים. - כן, הכי טובים. אתה לא תהיה חבר שלי אם אני אהפוך לנורמלי? - נורמלי? זה מה שאתה חושב? שלהיות הומו זה לא נורמלי? - לא... סליחה, אני מצטער, זה לא מה שהתכוונתי. פשוט, זה חיים יותר קלים. - כן, אני מבין. - די, יואב, לא... אל תבכה. אני מצטער, לא התכוונתי. דקה, חכה פה, אני אביא טישו. אני קם והולך לשירותים, תופס גליל נייר טואלט. משום מה אני כבר לא שומע את ההורים שלי יותר מהסלון. אולי דימיינתי את הכל? ומה עם הדברים שיואב אמר? הוא היה נשמע כל-כך משוכנע שזה נכון. נראה לי שהיום הזה הוא אחד מהימים המוזרים ביותר שהיו לי אי פעם. מזל שהתחלתי לכתוב היום את היומן שלי ולא באיזה יום ראשון משעמם. אני צועק ליואב מהשירותים: - תגיד יואבי, מה יעודד אותך? נדמה שהוא לוחש משהו אבל אני לא שומע מה הוא אומר. - מה? מה אמרת? - גלידה. גלידה תמיד מעודדת אותי. בערך שעה אחרי כל הבלאגן הזה, יואב כבר עמוק בתוך מנת הגלידת "תות ועוד משהו" הקבועה שלו (כששואלים אותו הוא אוהב לספר שהוא תמיד מזמין תות כי הוא פשוט מכור לזה ועוד טעם אחר שהוא כל פעם מחליף, כדי שיהיה בכל זאת קצת גיוון). אני, לעומתו, נמצא עדיין עמוק בתוך המחשבות על היום שהיה, מתלבט אם לשאול אותו. אני לא רוצה שנריב שוב או לגרום לו להיות עצוב. ואז, שוב חושב על ההורים שלי. מעניין אם הם באמת היו שם או לא. ואם כן, אולי כל הדברים האלה שיואב אמר דווקא נכונים? מצד שני, אם דמיינתי שההורים שלי באו אז הכל אפשרי, אולי גם את השיחה עם יואב דימיינתי או חלמתי? ואם אכן השיחה הזאת מעולם לא התקיימה, הוא יחשוב שאני מאבד את השפיות שלי. כנראה שמישהו מאיתנו התחרפן, אבל אני לא יודע מי. - אתה יודע מה? אני פונה ליואב. - מה? - לא הייתי רוצה להיות סטרייט, כי אז לא הייתי זוכה להכיר אותך. כנראה שזה הצחיק אותו או שהוא לקח ביס ממש גדול של גלידה קרה, כי כשאמרתי את זה יואב כמעט נחנק. אחרכך אמר שגם הוא שמח שהכיר אותי, שהוא קצת עייף וששנינו צריכים לקום מחר מוקדם אז אולי כדאי שניסע הבייתה.
יום שלישי היום, לא ראשון, אז אולי זה לא רעיון כל-כך טוב להתחיל לכתוב את היומן עכשיו. אני לא יודע איך להסביר, אבל נראה לי שזה פוגע בשלמות של העניין. אם כבר החלטתי שאני הולך לשפוך כאן שבוע מהחיים המשעממים שלי בתקווה שזה יראה מעניין למישהו, אז שיהיה שבוע מלא וכמו שצריך – מראשון עד שבת. מצד שני, יש בזה משהו יפה. אני כביכול מורד במוסכמות ומתחיל את השבוע שלי דווקא באמצע השבוע. סתם ככה, כי בא לי. בטח מישהו יחשוב שזה מיוחד בהוצאה לאור שתקרא את זה. שזה מעיד על משהו. על אורח החיים שלי או על תבונה עמוקה כלשהי. אני עוזב את המקלדת, מפסיק לכתוב, חייב לקבל קצת שקט, קצת זמן של הפסקה מטרטורם של עובדי הבניין שעובדים צמוד לחלון שלי כבר כמה שבועות. הייתי כבר מזמן מעיף אותם, אם אחד מהם לא היה במקרה גם מישהו שיצאתי איתו פעם. כן, מסתבר שיש גם בענף הבניין הומואים. לא שהמניאק הזה מעניין אותי במיוחד. אבל אם אני אעיף אותם, הפה הגדול שלו בטח יעשה את העבודה וכל מי שאני מכיר יידע מזה. הוא יגיד שכנראה שלא התגברתי עליו כי אני לא מסוגל לראות אותו ליד הדירה שלי, ויתאר לאיזה מצב שפל הגעתי ואיך אני כבר כמה שבועות יושב בתוך הבית ושותה וודקה מול המחשב (שזה, לפחות, דווקא יהיה נכון מאוד). הוא בטח יגיד גם שהשכנים מודאגים לגביי, שכבר פעמיים באה משטרה לבדוק אם היה ניסיון התאבדות בדירה שלי. די, מספיק עם המחשבות האלה, דור. אתה צריך לדעת מתי לעצור אותן. אני נכנס למקלחת כדי להתרענן קצת. בדרך כלל עולים לי רעיונות טובים לראש כשאני מתקלח. לאחר שאני מסיים, מיד עם פתיחת דלת חדר המקלחת, אני שומע קולות של אנשים מהסלון. זה נשמע כמו ההורים שלי. אלוהים, למה נתתי להם מפתח? ככה מתפרצים לדירה בהפתעה? טוב, אני מנסה להרגיע את הכעס, יכול להיות שהם דאגו לי. הם מדברים בקול מאוד גבוה ככה שאני לא יכול שלא לצוטט קצת לשיחה שלהם, אולי הם מדברים על משהו מעניין, ואני לא מאמין למה שאני שומע. הם יושבים שם ומדברים עליי כמו שאף פעם לא שמעתי אותם מדברים. אמא שלי אומרת כמה שהיא מצטערת שהיא בכלל הביאה אותי לעולם. אבא שלי מסכים איתה, אבל אומר שחייבים להיות פרקטיים יותר – לחפש דרכים לשנות אותי באיזשהי דרך. זה לא יכול להיות. למה שההורים שלי יעשו כזה דבר? לפתע כאב חזק תוקף אותי בבטן ואני מרגיש שאני בקושי מסוגל לזוז. אני עומד ככה קפוא במשך כמה דקות עד שהוא חולף. אני מחליט לחזור בשקט מהמקלחת לחדר שלי ולחשוב שם על הצעדים הבאים שלי. אני עושה את זה כמה שיותר לאט ובשקט, כדי שההורים לא ישמעו. אני נכנס לחדר ונדהם לראות שם את החבר הכי טוב שלי שוכב על המיטה שלי. - יואב, מה אתה עושה כאן? אני שואל, והוא לא עונה. אני מתקרב אליו ורואה שהוא ישן. - יואב! יואב! תתעורר! הוא קם בבהלה. - דור? זה אתה? - כן, מי עוד זה יכול להיות? - דור, תשמע לי. אתה חייב למצוא אותם. - למצוא את מי? - האנשים שחשבת שהם ההורים שלך, הם לא... - הם לא מה? - הם לא באמת ההורים שלך. - מזתומרת הם לא באמת ההורים שלי? מה לקחת, יואב? אתה בסדר? אני מתחיל להרגיש מן עקצוצים מוזרים כאלה בבטן שלי באותו איזור שכאב לי מקודם. אבל עכשיו זה משהו שונה, נדמה לי ממש כאילו זז שם. גם יואב מסתכל והוא נראה מודאג מאוד. - מאוחר מדי, הם כבר הצליחו להכניס אותם פנימה. - מי? מה? על מה אתה מדבר? - האנשים שמתחזים להורים שלך. - אוי נו באמת, בדיוק הרגע שמעתי אותם מדברים על זה שהם מצטערים שהם הביאו אותי לעולם. אני לא אמור לבכות עכשיו או משהו? להיות עצוב? למה אני אדיש? בכל מקרה, אין לי ספק שהם ההורים האמיתיים שלי, ועם זה אתמודד. משהו עובר עליך יואב? או שאתה שוב מנסה לעבוד עליי ולא מצליח לך? - ברור, ברור שזה מה שהם יגידו. אתה לא קולט? הם יודעים מתי אתה שומע אותם ומתי לא. חשבתי שאני אוכל לעזור, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, זה בבטן שלך. אני אאלץ לדווח שאיבדנו עוד אחד. - בבטן שלי? מה בבטן שלי? אני מתחיל לחשוב שאולי באמת כדאי שאציע ליואב בהזדמנות לפנות לפסיכולוג שלי לעזרה. בכל מקרה, זה נראה שהוא ממש מאמין בסיפור הזה אז אני מנסה לזרום איתו. - הגן. - גן? - כן, הגן לאהבת נשים. כלומר, לא הגן עצמו. זה משהו שאמור לגרום לשינוי ברצף הגנטי בכל התאים בגוף שלך כולל המוח, ולהפוך אותך בסופו של דבר מהומו לסטרייט. יצורים יותר מתוחכמים מאיתנו בכוכבים רחוקים כבר למדו איך לפתח כזה דבר, בזמן שאנחנו פה עסוקים במלחמות וצפייה בכוכב נולד. - אבל מה איכפת ליצורים מכוכב אחר ממני, דור הקטן והמזוין בקצה השני של העולם? - אני לא יודע. אולי אתה חשוב יותר ממה שנדמה לך. אבל מה שאני כן יודע, זה שמשהו מתרחש בתוך הבטן שלך, ואתה הולך להשתנות בקרוב. - אולי זה לטובה בעצם, לא? - לטובה?! - כן, למשל שתוכל להיות לי משפחה רגילה. הדגם המקובל. שאני לא אצטרך לפחד להחזיק ידיים במקומות מסויימים או להרגיש שונה מהשאר. - אני לא רוצה שתשתנה. נראה שמשהו בעיניים של יואב משתנה פתאום, שהוא יצא מההזייה שהיה בה ושהוא מתחיל לדבר בצורה שפויה יותר ומחוברת למציאות. תודה לאל, כבר התחלתי לדאוג. קיבלתי את יואבי שלי בחזרה, לבינתיים. - מה זה משנה לך? - זה משנה. - אתה יודע שאני תמיד אוהב אותך ותמיד נהיה חברים הכי טובים, נכון? - כן אה, חברים הכי טובים. - כן, הכי טובים. אתה לא תהיה חבר שלי אם אני אהפוך לנורמלי? - נורמלי? זה מה שאתה חושב? שלהיות הומו זה לא נורמלי? - לא... סליחה, אני מצטער, זה לא מה שהתכוונתי. פשוט, זה חיים יותר קלים. - כן, אני מבין. - די, יואב, לא... אל תבכה. אני מצטער, לא התכוונתי. דקה, חכה פה, אני אביא טישו. אני קם והולך לשירותים, תופס גליל נייר טואלט. משום מה אני כבר לא שומע את ההורים שלי יותר מהסלון. אולי דימיינתי את הכל? ומה עם הדברים שיואב אמר? הוא היה נשמע כל-כך משוכנע שזה נכון. נראה לי שהיום הזה הוא אחד מהימים המוזרים ביותר שהיו לי אי פעם. מזל שהתחלתי לכתוב היום את היומן שלי ולא באיזה יום ראשון משעמם. אני צועק ליואב מהשירותים: - תגיד יואבי, מה יעודד אותך? נדמה שהוא לוחש משהו אבל אני לא שומע מה הוא אומר. - מה? מה אמרת? - גלידה. גלידה תמיד מעודדת אותי. בערך שעה אחרי כל הבלאגן הזה, יואב כבר עמוק בתוך מנת הגלידת "תות ועוד משהו" הקבועה שלו (כששואלים אותו הוא אוהב לספר שהוא תמיד מזמין תות כי הוא פשוט מכור לזה ועוד טעם אחר שהוא כל פעם מחליף, כדי שיהיה בכל זאת קצת גיוון). אני, לעומתו, נמצא עדיין עמוק בתוך המחשבות על היום שהיה, מתלבט אם לשאול אותו. אני לא רוצה שנריב שוב או לגרום לו להיות עצוב. ואז, שוב חושב על ההורים שלי. מעניין אם הם באמת היו שם או לא. ואם כן, אולי כל הדברים האלה שיואב אמר דווקא נכונים? מצד שני, אם דמיינתי שההורים שלי באו אז הכל אפשרי, אולי גם את השיחה עם יואב דימיינתי או חלמתי? ואם אכן השיחה הזאת מעולם לא התקיימה, הוא יחשוב שאני מאבד את השפיות שלי. כנראה שמישהו מאיתנו התחרפן, אבל אני לא יודע מי. - אתה יודע מה? אני פונה ליואב. - מה? - לא הייתי רוצה להיות סטרייט, כי אז לא הייתי זוכה להכיר אותך. כנראה שזה הצחיק אותו או שהוא לקח ביס ממש גדול של גלידה קרה, כי כשאמרתי את זה יואב כמעט נחנק. אחרכך אמר שגם הוא שמח שהכיר אותי, שהוא קצת עייף וששנינו צריכים לקום מחר מוקדם אז אולי כדאי שניסע הבייתה.