לאונרדו יודע
New member
דור מזוין (סיפור)
טוב את הסיפור הזה כתבתי לפני כמה זמן.. והיה נראה לי שהוא הולך לכמה כיוונים ושאולי צריך לערוך אותו קצת.. או אולי להאריך אותו ולהוסיף רקע לדמויות? אשמח לשמוע הערות וביקורות
, מיכאל דור מזוין יום שלישי היום, לא ראשון, אז אולי זה לא רעיון כלכך טוב להתחיל לכתוב את היומן עכשיו. אני לא יודע איך להסביר, אבל נראה לי שזה פוגע בשלמות של העניין. אם כבר החלטתי שאני שופך כאן שבוע מהחיים המשעממים שלי בתקווה שהם יעניינו מישהו, אז שיהיה שבוע מלא וכמו שצריך – מראשון עד שבת. מצד שני, יש בזה משהו יפה. אני מורד במוסכמות ומתחיל את השבוע שלי ביום שלישי. סתם ככה, כי בא לי. בטח מישהו יחשוב שזה מיוחד בהוצאה לאור שתקרא את זה. שזה מעיד על משהו. על אורח החיים שלי ועל תבונה עמוקה כלשהי. אני עוזב את המקלדת, מפסיק לכתוב, חייב לקבל קצת שקט, קצת זמן של הפסקה מטרטורם של עובדי הבניין שעובדים צמוד לחלון שלי. כבר כמה שבועות שהם שם, אם אני לא טועה. הייתי כבר מזמן מעיף אותם, אם אחד מהם לא היה במקרה גם מישהו שיצאתי איתו פעם. לא שהבנזונה הזה מעניין אותי במיוחד. אבל אם אני אעיף אותם, הפה הגדול שלו בטח יעשה את העבודה וכל הקהילה תדע. הוא יגיד שלא התגברתי עליו, ויתאר לאיזה מצב שפל הגעתי ואיך אני כבר כמה שבועות יושב בתוך הבית ושותה וודקה מול המחשב. שהשכנים מודאגים לגביי. שכבר פעמיים באה משטרה לבדוק אם היה ניסיון התאבדות בדירה שלי. די, מספיק עם המחשבות האלה, דור. אתה צריך לדעת מתי לעצור את עצמך. אני נכנס למקלחת. פושט ממני את הבגדים ומצחצח שיניים ערום מול המראה (יש לי ריח נוראי של בצל מהפה שאני פשוט חייב להיפטר ממנו). יש לי טקסים קבועים כשאני עושה את זה. תמיד אני מסתכל קצת על הבטן שלי ומנסה להיזכר איך היא הייתה אתמול. האם היום אני יותר רזה או יותר שמן? אח"כ אני בוחן את עצמי בפרופיל. אם אני לא מרוצה ממה שאני רואה אני מפסיק בשלב הזה ופשוט ממשיך בהתארגנויות שלי. כי אם אני שמן, מה כל השאר חשוב בכלל בעצם? אם נראה לי שהיום הבטן שלי נראית קצת יותר נורמלית, אז אני מרוצה מעצמי, וזה המצב היום. אני מתקרב למראה ועושה פרצופים. כשאני מסיים לצחצח שיניים אני שוטף את הפנים כמה פעמים במים ומדמיין שאני באיזה וידאו קליפ ב- MTV, בתור איזה בחור רומנטי ומיוסר. בסוף הקליפ כמובן שאני מחובק ביחד עם מישהו. אחרי שאני מסיים להתקלח, מיד עם פתיחת דלת חדר המקלחת אני שומע קולות של אנשים מהסלון. זה נשמע כמו ההורים שלי. אלוהים, למה נתתי להם מפתח? ככה מתפרצים לדירה בלי להגיד כלום? טוב, מצד שני, יכול להיות שהם דאגו לי. כמו תמיד, אני מנסה לצוטט להם קצת, אולי הם מדברים על משהו מעניין, ואני לא מאמין למה שאני שומע. הם יושבים שם ומדברים עליי. אמא שלי אומרת כמה שהיא מצטערת שהיא בכלל הביאה אותי לעולם. אבא שלי מסכים איתה, ואומר שפשוט צריך להיות פרקטיים יותר. לחפש דרכים לשנות אותי באיזשהי דרך. זה לא יכול להיות. למה שההורים שלי יעשו כזה דבר. אני מסתכל על הבטן שלי ופתאום היא שוב נראית לי גדולה מתמיד. כאב חזק תוקף אותי לפתע בבטן התחתונה ואני מרגיש שאני בקושי מסוגל לזוז. אני עומד ככה קפוא במשך כמה דקות עד שהכאב חולף. אני מחליט לחזור בשקט מהמקלחת לחדר שלי ולחשוב שם על הצעדים הבאים שלי. אני עושה זאת לאט לאט, כדי שהוריי לא ישמעו. אני נכנס לחדר ונדהם לראות שם את החבר הכי טוב שלי שוכב על המיטה שלי עם הפנים אל הקיר. - יואב, מה אתה עושה כאן? אני שואל, והוא לא עונה. אני מתקרב אליו ורואה שהוא ישן. - יואב! יואב! תתעורר! הוא קם בבהלה. - דור? זה אתה? - כן, מי עוד זה יכול להיות? - דור, תשמע לי. אתה חייב למצוא אותם. - למצוא את מי? - האנשים שחשבת שהם ההורים שלך, הם לא... - הם לא מה? - הם לא באמת ההורים שלך. - מזתומרת הם לא באמת ההורים שלי? מה אתה מנסה להגיד? אני מתחיל להרגיש מן עקצוצים מוזרים כאלה בבטן שלי באותו איזור שכאב לי מקודם. אבל עכשיו זה משהו שונה, נדמה לי ממש כאילו זז שם. גם יואב מסתכל והוא נראה מודאג מאוד. - מאוחר מדי, הם כבר הצליחו להכניס אותם פנימה. - מי? - האנשים שמתחזים להורים שלך. - אבל זה לא יכול להיות... בדיוק הרגע שמעתי אותם מדברים על זה שהם מצטערים שהם הביאו אותי לעולם. נראה לי שמשהו עובר עליך. - ברור, ברור שזה מה שהם יגידו. הם יודעים מתי אתה שומע אותם ומתי לא. חשבתי שאני אוכל לעזור, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, זה בבטן שלך. אני אאלץ לדווח שאיבדנו עוד אחד. - מה בבטן שלי? - הגן. - גן? - כן, הגן לאהבת נשים. כלומר, לא הגן עצמו. זה משהו שאמור לגרום לשינוי ברצף הגנטי בכל התאים בגוף שלך, בהרבה גנים למעשה ובצורת ההתבטאות שלהם. אני לא מבין בזה יותר מדי. זה גם לא ממש קיים עדיין אצלנו בכדוה"א. כמעט ופיתחו משהו כזה לפני כמה שנים, קראתי על זה במגזין Nature 2300, אבל הולנד הטילה וטו וזה נדחה. אבל מסתבר שיש יצורים שכבר הבינו איך עושים את זה. - אבל מה זה משנה להם? - אני לא יודע. אף אחד לא יודע. כנראה שמעורבים כאן עוד הרבה גורמים. ממינים אחרים וגם בני-אדם. אבל מה שאני כן יודע, זה שמשהו מתרחש בתוך הבטן שלך, ואתה הולך להשתנות. - אולי זה לטובה בעצם, לא? - לטובה?! - כן, שתוכל להיות לי משפחה רגילה. הדגם המקובל. - אני לא רוצה שתשתנה. - מה זה משנה לך? - זה משנה. - אתה יודע שאני תמיד אוהב אותך ותמיד נהיה חברים הכי טובים, נכון? - כן אה, חברים הכי טובים. - כן, הכי טובים. אתה לא תהיה חבר שלי אם אני אהפוך לנורמלי? - נורמלי? זה מה שאתה חושב? שלהיות הומו זה לא נורמלי? - לא... סליחה, אני מצטער, זה לא מה שהתכוונתי. פשוט, זה חיים יותר קלים. - כן, אני מבין. - די, יואב, לא... אל תבכה. דקה, אני אביא לך משהו לקנח את האף. אני קם והולך לשירותים, תופס גליל נייר טואלט. משום מה אני כבר לא שומע את ההורים שלי יותר מהסלון, כנראה שהם הלכו. בטח דימיינתי את הכל. היום הזה הוא אחד מהימים המוזרים ביותר שהיו לי. אני צועק ליואב מהשירותים: - תגיד יואבי! אני רוצה לנסות לשפר לך קצת את המצברוח... מה יעודד אותך?" - אם יהיה לי אותך (יואב לוחש) - מה? מה אמרת? - גלידה. גלידה תמיד מעודדת אותי.
טוב את הסיפור הזה כתבתי לפני כמה זמן.. והיה נראה לי שהוא הולך לכמה כיוונים ושאולי צריך לערוך אותו קצת.. או אולי להאריך אותו ולהוסיף רקע לדמויות? אשמח לשמוע הערות וביקורות
, מיכאל דור מזוין יום שלישי היום, לא ראשון, אז אולי זה לא רעיון כלכך טוב להתחיל לכתוב את היומן עכשיו. אני לא יודע איך להסביר, אבל נראה לי שזה פוגע בשלמות של העניין. אם כבר החלטתי שאני שופך כאן שבוע מהחיים המשעממים שלי בתקווה שהם יעניינו מישהו, אז שיהיה שבוע מלא וכמו שצריך – מראשון עד שבת. מצד שני, יש בזה משהו יפה. אני מורד במוסכמות ומתחיל את השבוע שלי ביום שלישי. סתם ככה, כי בא לי. בטח מישהו יחשוב שזה מיוחד בהוצאה לאור שתקרא את זה. שזה מעיד על משהו. על אורח החיים שלי ועל תבונה עמוקה כלשהי. אני עוזב את המקלדת, מפסיק לכתוב, חייב לקבל קצת שקט, קצת זמן של הפסקה מטרטורם של עובדי הבניין שעובדים צמוד לחלון שלי. כבר כמה שבועות שהם שם, אם אני לא טועה. הייתי כבר מזמן מעיף אותם, אם אחד מהם לא היה במקרה גם מישהו שיצאתי איתו פעם. לא שהבנזונה הזה מעניין אותי במיוחד. אבל אם אני אעיף אותם, הפה הגדול שלו בטח יעשה את העבודה וכל הקהילה תדע. הוא יגיד שלא התגברתי עליו, ויתאר לאיזה מצב שפל הגעתי ואיך אני כבר כמה שבועות יושב בתוך הבית ושותה וודקה מול המחשב. שהשכנים מודאגים לגביי. שכבר פעמיים באה משטרה לבדוק אם היה ניסיון התאבדות בדירה שלי. די, מספיק עם המחשבות האלה, דור. אתה צריך לדעת מתי לעצור את עצמך. אני נכנס למקלחת. פושט ממני את הבגדים ומצחצח שיניים ערום מול המראה (יש לי ריח נוראי של בצל מהפה שאני פשוט חייב להיפטר ממנו). יש לי טקסים קבועים כשאני עושה את זה. תמיד אני מסתכל קצת על הבטן שלי ומנסה להיזכר איך היא הייתה אתמול. האם היום אני יותר רזה או יותר שמן? אח"כ אני בוחן את עצמי בפרופיל. אם אני לא מרוצה ממה שאני רואה אני מפסיק בשלב הזה ופשוט ממשיך בהתארגנויות שלי. כי אם אני שמן, מה כל השאר חשוב בכלל בעצם? אם נראה לי שהיום הבטן שלי נראית קצת יותר נורמלית, אז אני מרוצה מעצמי, וזה המצב היום. אני מתקרב למראה ועושה פרצופים. כשאני מסיים לצחצח שיניים אני שוטף את הפנים כמה פעמים במים ומדמיין שאני באיזה וידאו קליפ ב- MTV, בתור איזה בחור רומנטי ומיוסר. בסוף הקליפ כמובן שאני מחובק ביחד עם מישהו. אחרי שאני מסיים להתקלח, מיד עם פתיחת דלת חדר המקלחת אני שומע קולות של אנשים מהסלון. זה נשמע כמו ההורים שלי. אלוהים, למה נתתי להם מפתח? ככה מתפרצים לדירה בלי להגיד כלום? טוב, מצד שני, יכול להיות שהם דאגו לי. כמו תמיד, אני מנסה לצוטט להם קצת, אולי הם מדברים על משהו מעניין, ואני לא מאמין למה שאני שומע. הם יושבים שם ומדברים עליי. אמא שלי אומרת כמה שהיא מצטערת שהיא בכלל הביאה אותי לעולם. אבא שלי מסכים איתה, ואומר שפשוט צריך להיות פרקטיים יותר. לחפש דרכים לשנות אותי באיזשהי דרך. זה לא יכול להיות. למה שההורים שלי יעשו כזה דבר. אני מסתכל על הבטן שלי ופתאום היא שוב נראית לי גדולה מתמיד. כאב חזק תוקף אותי לפתע בבטן התחתונה ואני מרגיש שאני בקושי מסוגל לזוז. אני עומד ככה קפוא במשך כמה דקות עד שהכאב חולף. אני מחליט לחזור בשקט מהמקלחת לחדר שלי ולחשוב שם על הצעדים הבאים שלי. אני עושה זאת לאט לאט, כדי שהוריי לא ישמעו. אני נכנס לחדר ונדהם לראות שם את החבר הכי טוב שלי שוכב על המיטה שלי עם הפנים אל הקיר. - יואב, מה אתה עושה כאן? אני שואל, והוא לא עונה. אני מתקרב אליו ורואה שהוא ישן. - יואב! יואב! תתעורר! הוא קם בבהלה. - דור? זה אתה? - כן, מי עוד זה יכול להיות? - דור, תשמע לי. אתה חייב למצוא אותם. - למצוא את מי? - האנשים שחשבת שהם ההורים שלך, הם לא... - הם לא מה? - הם לא באמת ההורים שלך. - מזתומרת הם לא באמת ההורים שלי? מה אתה מנסה להגיד? אני מתחיל להרגיש מן עקצוצים מוזרים כאלה בבטן שלי באותו איזור שכאב לי מקודם. אבל עכשיו זה משהו שונה, נדמה לי ממש כאילו זז שם. גם יואב מסתכל והוא נראה מודאג מאוד. - מאוחר מדי, הם כבר הצליחו להכניס אותם פנימה. - מי? - האנשים שמתחזים להורים שלך. - אבל זה לא יכול להיות... בדיוק הרגע שמעתי אותם מדברים על זה שהם מצטערים שהם הביאו אותי לעולם. נראה לי שמשהו עובר עליך. - ברור, ברור שזה מה שהם יגידו. הם יודעים מתי אתה שומע אותם ומתי לא. חשבתי שאני אוכל לעזור, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, זה בבטן שלך. אני אאלץ לדווח שאיבדנו עוד אחד. - מה בבטן שלי? - הגן. - גן? - כן, הגן לאהבת נשים. כלומר, לא הגן עצמו. זה משהו שאמור לגרום לשינוי ברצף הגנטי בכל התאים בגוף שלך, בהרבה גנים למעשה ובצורת ההתבטאות שלהם. אני לא מבין בזה יותר מדי. זה גם לא ממש קיים עדיין אצלנו בכדוה"א. כמעט ופיתחו משהו כזה לפני כמה שנים, קראתי על זה במגזין Nature 2300, אבל הולנד הטילה וטו וזה נדחה. אבל מסתבר שיש יצורים שכבר הבינו איך עושים את זה. - אבל מה זה משנה להם? - אני לא יודע. אף אחד לא יודע. כנראה שמעורבים כאן עוד הרבה גורמים. ממינים אחרים וגם בני-אדם. אבל מה שאני כן יודע, זה שמשהו מתרחש בתוך הבטן שלך, ואתה הולך להשתנות. - אולי זה לטובה בעצם, לא? - לטובה?! - כן, שתוכל להיות לי משפחה רגילה. הדגם המקובל. - אני לא רוצה שתשתנה. - מה זה משנה לך? - זה משנה. - אתה יודע שאני תמיד אוהב אותך ותמיד נהיה חברים הכי טובים, נכון? - כן אה, חברים הכי טובים. - כן, הכי טובים. אתה לא תהיה חבר שלי אם אני אהפוך לנורמלי? - נורמלי? זה מה שאתה חושב? שלהיות הומו זה לא נורמלי? - לא... סליחה, אני מצטער, זה לא מה שהתכוונתי. פשוט, זה חיים יותר קלים. - כן, אני מבין. - די, יואב, לא... אל תבכה. דקה, אני אביא לך משהו לקנח את האף. אני קם והולך לשירותים, תופס גליל נייר טואלט. משום מה אני כבר לא שומע את ההורים שלי יותר מהסלון, כנראה שהם הלכו. בטח דימיינתי את הכל. היום הזה הוא אחד מהימים המוזרים ביותר שהיו לי. אני צועק ליואב מהשירותים: - תגיד יואבי! אני רוצה לנסות לשפר לך קצת את המצברוח... מה יעודד אותך?" - אם יהיה לי אותך (יואב לוחש) - מה? מה אמרת? - גלידה. גלידה תמיד מעודדת אותי.