דור הולך ועולה?
שלום לכולם, זמן רב רציתי להציג את הנושא הכאוב הזה בפורום, אבל לקח לי קצת זמן עד שהצלחתי לנסח את רעיונותי לתגובה סדורה. כעת אציג בפניכם בעיה הקשורה למחקר ההיסטוריה בן זמננו, בה נתקלתי בצורה בוטה למדי במהלך המחקר ההיסטורי בו עסקתי בארבע השנים האחרונות. ואתחיל בסיפור מעשה- לפני כחודשיים היה לי הכבוד לפגוש במלון שרתון בתל-אביב את ההיסטוריון הגרמני הנודע פרופ´ האנס מומזן, לאחר שהרצה בכנס על ההתנגדות לנאציזם באוניברסיטת תל-אביב. מאחר והמחקר שלי עסק בנושא זה בדיוק, ובתו של אחד מגיבורי ההתנגדות הזאת הרצתה גם היא בכנס, רציתי לראיין אותה במלון ביום שלמחרת. זאת עשיתי, ולאחר מכן סידרתי לי (כבונוס) גם פגישה עם פרופ´ מומזן, על מנת לשאול אותו כמה שאלות על מגמות המחקר בגרמניה ולקבל ממנו חוות דעת על אבסטרקט (מתורגם לאנגלית) שהכנתי בשביל המחקר. פרופ´ מומזן, כפי שציינתי, הוא היסטוריון ותיק ונודע, שיותר מארבעים שנות מחקר בנושא הרייך השלישי, הלאומנות הגרמנית ותנועת העבודה הגרמנית מאחוריו. במיוחד התמקד פרופ´ מומזן בהתנגדות הגרמנית לנאציזם, נושא עליו כתב כבר ספרים ומאמרים רבים מספור. ללא ספק מדובר באדם בעל זכויות ומוניטין רבים מאד. בדיוק מסיבה זאת התאכזבתי כל כך במהלך שיחתי איתו, ואכזבה זאת הלכה וגברה ככל שנמשכה השיחה. אכזבה זאת לא נגרמה בגלל שגיליתי שגישתו של מומזן לנושא שונה מאד משלי, אלא בגלל נטייתו ההולכת וגוברת לפסול כל מחקר עליו הסתמכתי המנוגד לדעתו ולגישתו. ראשית כל, פסל פרופ´ מומזן, בהנף יד, את כל המקורות הקלאסיים משנות החמישים, המהווים חלק ניכר מאסמכתאות המחקר שלי. כאשר הצגתי בפניו את דעתו של פרופ´ צלר (אחד מהכותבים הקלאסיים), אמר מומזן כי "לאחר ארבעים שנות מחקר לא ניתן להסתמך עוד על צלר". באותה צורה פסל כל מקור "ישן", בלא להסתכל כלל על תוכן הטיעונים. בנוסף, כאשר הצגתי בפניו גם מחקרים חדשים המנוגדים לגישתו (מאת היסטוריונים ידועים כמו יואכים פסט), פסל אותם מומזן כ"לא אמינים". הוא הפנה אותי ל"מחקר חדש ומצויין", אותו הזמנתי באמזון לאחר יומיים, ביחד עם ספרו החדש של מומזן. התברר, ממש במקרה, שכותב המחקר הוא תלמידו של מומזן, וששני החוקרים זהים כמעט בגישתם לנושא. בקיצור, ככל שהעמקתי בגישתו של מומזן (בלי להכנס לעומק הנושא) הגעתי למסקנה הבאה- כל מחקר ישן פסול, כל מחקר המנוגד לגישתו "אינו אמין", ורק מחקרים חדשים התואמים לדעתו נחשבים למקורות אמינים. אבל שימוש בטיעונים פסולים כאלו גם אצל היסטוריון ותיק ומכובד כמומזן מצביעים על מגמה הולכת וגוברת במחקר החדש, המדאיגה אותי יותר ויותר ככל שהיא נחשפת בפני. למגמה זאת אני קורא "דור הולך ועולה", כניגוד לעמדה היהודית המסורתית של "דור הולך ופוחת", לפיה הדורות הולכים ומאבדים מכוחם הרוחני, ולכן מקורות עתיקים (כמו התורה) נעלים ותקפים יותר ממקורות חדשים יותר (כמו המשנה והתלמוד). באותה מידה, סבורים רבים מההיסטוריונים בני זמננו כי ככל שהמחקר חדש יותר, כך הוא תקף ואמין יותר. מחקרים היסטוריים, בהם הושקעו זמן ומאמץ רבים, מתיישנים כמו גרבניים ונזרקים לפח, לטובת מחקרים חדשים, שלעיתים קרובות נופלים מהם באיכות וברמה האקדמית. אני, באופן אישי, לא מקבל את התיאוריה הזאת ולא התחשבתי בה במהלך המחקר. לדעתי, על כל מחקר היסטורי להתבסס על כמות מקסימלית של מקורות, ויושן של מקור אינו מצביע על איכות או חוסר איכות. זאת מלבד במקרה בו מציג המקור החדש גם עובדות חדשות, שלא היו ידועות לכותבי המחקרים הישנים. זאת בדיוק הסיבה שחוקר חייב להתעדכן גם במחקרים חדשים. אבל ברוב המקרים, השוני בין מחקרים ישנים וחדשים הוא רק בפרספקטיבה או בפרשנות ולא בעובדות המוצגות. לכן, אין שום יתרון למחקר חדש על מחקר ישן. בנושא שלי, למשל, הגעתי למסקנה כי המקורות הקלאסיים משנות החמישים והשישים מוצלחים ואיכותיים הרבה יותר ממחקרים שנכתבו בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים. הייתי מאד רוצה לשמוע את דעתכם בנושא, ובמיוחד את דעת החוקרים שבינכם (הייסטינגס, האייל הקורא ואחרים). האם גם בתחומים שלכם ישנה גישה כזאת? האם אתם מהססים להשתמש במחקרים ישנים כאסמכתאות, גם במידה והם מוצלחים יותר מהחדשים? שלכם, קוכולין
שלום לכולם, זמן רב רציתי להציג את הנושא הכאוב הזה בפורום, אבל לקח לי קצת זמן עד שהצלחתי לנסח את רעיונותי לתגובה סדורה. כעת אציג בפניכם בעיה הקשורה למחקר ההיסטוריה בן זמננו, בה נתקלתי בצורה בוטה למדי במהלך המחקר ההיסטורי בו עסקתי בארבע השנים האחרונות. ואתחיל בסיפור מעשה- לפני כחודשיים היה לי הכבוד לפגוש במלון שרתון בתל-אביב את ההיסטוריון הגרמני הנודע פרופ´ האנס מומזן, לאחר שהרצה בכנס על ההתנגדות לנאציזם באוניברסיטת תל-אביב. מאחר והמחקר שלי עסק בנושא זה בדיוק, ובתו של אחד מגיבורי ההתנגדות הזאת הרצתה גם היא בכנס, רציתי לראיין אותה במלון ביום שלמחרת. זאת עשיתי, ולאחר מכן סידרתי לי (כבונוס) גם פגישה עם פרופ´ מומזן, על מנת לשאול אותו כמה שאלות על מגמות המחקר בגרמניה ולקבל ממנו חוות דעת על אבסטרקט (מתורגם לאנגלית) שהכנתי בשביל המחקר. פרופ´ מומזן, כפי שציינתי, הוא היסטוריון ותיק ונודע, שיותר מארבעים שנות מחקר בנושא הרייך השלישי, הלאומנות הגרמנית ותנועת העבודה הגרמנית מאחוריו. במיוחד התמקד פרופ´ מומזן בהתנגדות הגרמנית לנאציזם, נושא עליו כתב כבר ספרים ומאמרים רבים מספור. ללא ספק מדובר באדם בעל זכויות ומוניטין רבים מאד. בדיוק מסיבה זאת התאכזבתי כל כך במהלך שיחתי איתו, ואכזבה זאת הלכה וגברה ככל שנמשכה השיחה. אכזבה זאת לא נגרמה בגלל שגיליתי שגישתו של מומזן לנושא שונה מאד משלי, אלא בגלל נטייתו ההולכת וגוברת לפסול כל מחקר עליו הסתמכתי המנוגד לדעתו ולגישתו. ראשית כל, פסל פרופ´ מומזן, בהנף יד, את כל המקורות הקלאסיים משנות החמישים, המהווים חלק ניכר מאסמכתאות המחקר שלי. כאשר הצגתי בפניו את דעתו של פרופ´ צלר (אחד מהכותבים הקלאסיים), אמר מומזן כי "לאחר ארבעים שנות מחקר לא ניתן להסתמך עוד על צלר". באותה צורה פסל כל מקור "ישן", בלא להסתכל כלל על תוכן הטיעונים. בנוסף, כאשר הצגתי בפניו גם מחקרים חדשים המנוגדים לגישתו (מאת היסטוריונים ידועים כמו יואכים פסט), פסל אותם מומזן כ"לא אמינים". הוא הפנה אותי ל"מחקר חדש ומצויין", אותו הזמנתי באמזון לאחר יומיים, ביחד עם ספרו החדש של מומזן. התברר, ממש במקרה, שכותב המחקר הוא תלמידו של מומזן, וששני החוקרים זהים כמעט בגישתם לנושא. בקיצור, ככל שהעמקתי בגישתו של מומזן (בלי להכנס לעומק הנושא) הגעתי למסקנה הבאה- כל מחקר ישן פסול, כל מחקר המנוגד לגישתו "אינו אמין", ורק מחקרים חדשים התואמים לדעתו נחשבים למקורות אמינים. אבל שימוש בטיעונים פסולים כאלו גם אצל היסטוריון ותיק ומכובד כמומזן מצביעים על מגמה הולכת וגוברת במחקר החדש, המדאיגה אותי יותר ויותר ככל שהיא נחשפת בפני. למגמה זאת אני קורא "דור הולך ועולה", כניגוד לעמדה היהודית המסורתית של "דור הולך ופוחת", לפיה הדורות הולכים ומאבדים מכוחם הרוחני, ולכן מקורות עתיקים (כמו התורה) נעלים ותקפים יותר ממקורות חדשים יותר (כמו המשנה והתלמוד). באותה מידה, סבורים רבים מההיסטוריונים בני זמננו כי ככל שהמחקר חדש יותר, כך הוא תקף ואמין יותר. מחקרים היסטוריים, בהם הושקעו זמן ומאמץ רבים, מתיישנים כמו גרבניים ונזרקים לפח, לטובת מחקרים חדשים, שלעיתים קרובות נופלים מהם באיכות וברמה האקדמית. אני, באופן אישי, לא מקבל את התיאוריה הזאת ולא התחשבתי בה במהלך המחקר. לדעתי, על כל מחקר היסטורי להתבסס על כמות מקסימלית של מקורות, ויושן של מקור אינו מצביע על איכות או חוסר איכות. זאת מלבד במקרה בו מציג המקור החדש גם עובדות חדשות, שלא היו ידועות לכותבי המחקרים הישנים. זאת בדיוק הסיבה שחוקר חייב להתעדכן גם במחקרים חדשים. אבל ברוב המקרים, השוני בין מחקרים ישנים וחדשים הוא רק בפרספקטיבה או בפרשנות ולא בעובדות המוצגות. לכן, אין שום יתרון למחקר חדש על מחקר ישן. בנושא שלי, למשל, הגעתי למסקנה כי המקורות הקלאסיים משנות החמישים והשישים מוצלחים ואיכותיים הרבה יותר ממחקרים שנכתבו בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים. הייתי מאד רוצה לשמוע את דעתכם בנושא, ובמיוחד את דעת החוקרים שבינכם (הייסטינגס, האייל הקורא ואחרים). האם גם בתחומים שלכם ישנה גישה כזאת? האם אתם מהססים להשתמש במחקרים ישנים כאסמכתאות, גם במידה והם מוצלחים יותר מהחדשים? שלכם, קוכולין
