דוניה רוסה
בחג השארנו את הקטנה למשמרת כדי שנוכל לטייל קצת בטבע, פעילות שלא ממש חביבה עליה. המסלול הארוך של מערת אצבע היה נחמד מאד. בקטגוריה של "מסלול שהוא לא ליד מים" הוא מהמוצלחים יותר. המסלול מתחיל ומסתיים בבית אורן והבחירה הטבעית היתה דוניה רוסה שנמצאת בעין הוד, חמש דקות נסיעה משם.
הבחירה בדוניה רוסה היתה עם חשש מסויים בעקבות ביקורות לא נחמדות על הידרדרות המקום. מצד שני - מעיון מדוקדק יותר בדיווחים התקבל הרושם שעיקר התלונות הוא על מנות שהן לא ב-hard core של המקום (הבשרים) ולכן החלטנו בכל זאת לקחת את הסיכון ולהתמקד בבשר נטו (מה שבדרך כלל בא לנו אחרי טיול...).
לפתיחה הגיע לחם הבית מלווה בטפנד זיתים שגרתי וממרח פלפלים שהיה דווקא מוצלח ומרענן. מלחם הבית לא התרשמתי במיוחד. דחוס מדי ולא כיפי, ולכן העדפתי להתעלם ממנו.
למנה ראשונה הזמנו את אחת משני הספיישלים של אותו יום סלצ'יצ'ה (34) או בעברית נקניקיית בקר פיקנטית מגולגלת ביין אדום ועשבי תיבול. הנקניקיה היתה מצויינת. הצ'מיצ'ורי שהגיע איתה היה מיותר מבחינתי: הטעם שלה היה מספיק מוצלח בשביל לעשות את כל העבודה.
לעיקרית האישה הזמינה פילה בשר לבן (85) שהיה כתוב עליו שהוא מגיע עם צ'ימיצ'ורי ואיכשהו מקריאת התפריט התעורר הרושם שהוא מגיע as is כשבפועל הוא הגיע עם תיבול מתקתק שדווקא שידרג את הטעם של הסטייק, עם כי יכל להיות מעט פחות מתקתק. סך הכל מוצלח למדי למרות שאם הייתי צריך לבחור נתח לבן עדיין הייתי רץ לבסטה בשביל הצלע הלבן שלהם.
אני בחרתי באסאדו (120), מנת הדגל של המקום, שהיה כתוב עליו 800 גרם אבל לא תיארתי לעצמי שאני הולך לקבל מפלצת שכיסתה חצי מהגריל. אמנם חצי מזה זה עצם ועוד חצי שומן, אבל זה היה בהחלט מרשים. כצפוי הוא דרש הרבה עבודה, ממש הרגשתי כמו קצב תוך כדי המאבקים עם הנתח המגודל הזה. עוד כצפוי מנתח בגודל כזה - אי אפשר לצפות לאחידות לכל אורכו. היו חלקים טובים יותר, היו כאלה שמוצלחים קצת פחות, גם מבחינת מרקם וגם מבחינת הצליה.
בסוף המאבק הרגשתי שההנאה היתה יותר מהחוויה מאשר מהטעם כך שהייתי ממליץ על המנה הזו ל"מכורים בלבד" ואני מאמין שבפעם הבאה אקח את אחד מהסטייקים ה"רגילים".
תוספות מגיעות בתוספת תשלום. חלקנו תפוחי אדמה מהגריל (16) שהיו מייעולים.
השירות היה מוצלח מאד וזה פשוט מדהים עד כמה זה מורגש כשמקום נותן תשומת לב על זה ועובד חזק עם המלצרים. זה עושה כל כך הרבה הבדל מאשר סתם לקחת מישהו ולסמוך על האינסטינקטים השירותיים שלו. זה מתחיל מהקראת הספיישלים שמלווה בציון המחיר וממשיך גם לאורך הארוחה בדברים שהם אולי מאד קטנים אבל עושים את ההבדל.
ההערה היחידה בנוגע לשירות היא טיימינג "אמריקאי" מדי עם השאלה של "טעים לכם?". כדי לקבל את התחושה - בנקניקייה המלצרית באה לשאול אם טעים לנו כשרק סיימתי לצלם את המנה ועוד לא הספקתי להכניס ביס אחד לפה... וזה לא שאני מצלם לאט.. זה לוקח לי משהו כמו שלוש ארבע שניות... אז אם אפשר למתן קצת את העניין הזה - ייטב.
עוד נקודה שהיתה לי מוזרה הוא הנחת הסטייקים על הגריל. מילא בנתח אסאדו שדורש המשך חימום כדי שהשומן לא יהפוך לאבן. אבל את הסטייק של האישה היה מקום להביא בצלחת ולא לתת לו להמשיך בצליה על הגריל. קצת מוזר למסעדה שזה אמור להיות תחום ההתמחות שלה.
מהקינוחים בחרנו בקרמה לה בננה. קינוח של בננות חמות עם שכבה דקה של פירורי ביסקייטים והר של קצפת וריבת חלב. בשבילי השכבה של הביסקוויטים היתה דקה מדי והבננות חמות מדי... האישה דווקא אהבה אבל אין לי ספק שאפילו אצלה הברולה בננות של הג'ירף מנצח בנוק אאוט את זה של הדוניה רוסה כבר במערכה הראשונה...
לסיכום למי שלא רוצה להרחיק לחיפה אין יותר מדי אופציות באיזור הזה. קאת בלו מזעזעת, ולמי שמעדיף לא לסתום את הבטן עם פיתות-סלט-חומוס-צ'יפס-שיפודים דוניה רוסה הרגישה לנו אחרי הביקור כאופציה טובה מאד לפחות כל עוד מתמקדים בבשר ולא פוזלים לעבר החלקים האחרים של התפריט. יכול להיות שפעם היה להם מישהו במטבח שהיה אחראי על המנות האלה והשתנו דברים. לא יודע. בכל מקרה כארוחת בשר נטו - היא היתה מוצלחת וכשנהיה שוב באיזור - נשמח לחזור שוב.
בחג השארנו את הקטנה למשמרת כדי שנוכל לטייל קצת בטבע, פעילות שלא ממש חביבה עליה. המסלול הארוך של מערת אצבע היה נחמד מאד. בקטגוריה של "מסלול שהוא לא ליד מים" הוא מהמוצלחים יותר. המסלול מתחיל ומסתיים בבית אורן והבחירה הטבעית היתה דוניה רוסה שנמצאת בעין הוד, חמש דקות נסיעה משם.
הבחירה בדוניה רוסה היתה עם חשש מסויים בעקבות ביקורות לא נחמדות על הידרדרות המקום. מצד שני - מעיון מדוקדק יותר בדיווחים התקבל הרושם שעיקר התלונות הוא על מנות שהן לא ב-hard core של המקום (הבשרים) ולכן החלטנו בכל זאת לקחת את הסיכון ולהתמקד בבשר נטו (מה שבדרך כלל בא לנו אחרי טיול...).
לפתיחה הגיע לחם הבית מלווה בטפנד זיתים שגרתי וממרח פלפלים שהיה דווקא מוצלח ומרענן. מלחם הבית לא התרשמתי במיוחד. דחוס מדי ולא כיפי, ולכן העדפתי להתעלם ממנו.
למנה ראשונה הזמנו את אחת משני הספיישלים של אותו יום סלצ'יצ'ה (34) או בעברית נקניקיית בקר פיקנטית מגולגלת ביין אדום ועשבי תיבול. הנקניקיה היתה מצויינת. הצ'מיצ'ורי שהגיע איתה היה מיותר מבחינתי: הטעם שלה היה מספיק מוצלח בשביל לעשות את כל העבודה.
לעיקרית האישה הזמינה פילה בשר לבן (85) שהיה כתוב עליו שהוא מגיע עם צ'ימיצ'ורי ואיכשהו מקריאת התפריט התעורר הרושם שהוא מגיע as is כשבפועל הוא הגיע עם תיבול מתקתק שדווקא שידרג את הטעם של הסטייק, עם כי יכל להיות מעט פחות מתקתק. סך הכל מוצלח למדי למרות שאם הייתי צריך לבחור נתח לבן עדיין הייתי רץ לבסטה בשביל הצלע הלבן שלהם.
אני בחרתי באסאדו (120), מנת הדגל של המקום, שהיה כתוב עליו 800 גרם אבל לא תיארתי לעצמי שאני הולך לקבל מפלצת שכיסתה חצי מהגריל. אמנם חצי מזה זה עצם ועוד חצי שומן, אבל זה היה בהחלט מרשים. כצפוי הוא דרש הרבה עבודה, ממש הרגשתי כמו קצב תוך כדי המאבקים עם הנתח המגודל הזה. עוד כצפוי מנתח בגודל כזה - אי אפשר לצפות לאחידות לכל אורכו. היו חלקים טובים יותר, היו כאלה שמוצלחים קצת פחות, גם מבחינת מרקם וגם מבחינת הצליה.
בסוף המאבק הרגשתי שההנאה היתה יותר מהחוויה מאשר מהטעם כך שהייתי ממליץ על המנה הזו ל"מכורים בלבד" ואני מאמין שבפעם הבאה אקח את אחד מהסטייקים ה"רגילים".
תוספות מגיעות בתוספת תשלום. חלקנו תפוחי אדמה מהגריל (16) שהיו מייעולים.
השירות היה מוצלח מאד וזה פשוט מדהים עד כמה זה מורגש כשמקום נותן תשומת לב על זה ועובד חזק עם המלצרים. זה עושה כל כך הרבה הבדל מאשר סתם לקחת מישהו ולסמוך על האינסטינקטים השירותיים שלו. זה מתחיל מהקראת הספיישלים שמלווה בציון המחיר וממשיך גם לאורך הארוחה בדברים שהם אולי מאד קטנים אבל עושים את ההבדל.
ההערה היחידה בנוגע לשירות היא טיימינג "אמריקאי" מדי עם השאלה של "טעים לכם?". כדי לקבל את התחושה - בנקניקייה המלצרית באה לשאול אם טעים לנו כשרק סיימתי לצלם את המנה ועוד לא הספקתי להכניס ביס אחד לפה... וזה לא שאני מצלם לאט.. זה לוקח לי משהו כמו שלוש ארבע שניות... אז אם אפשר למתן קצת את העניין הזה - ייטב.
עוד נקודה שהיתה לי מוזרה הוא הנחת הסטייקים על הגריל. מילא בנתח אסאדו שדורש המשך חימום כדי שהשומן לא יהפוך לאבן. אבל את הסטייק של האישה היה מקום להביא בצלחת ולא לתת לו להמשיך בצליה על הגריל. קצת מוזר למסעדה שזה אמור להיות תחום ההתמחות שלה.
מהקינוחים בחרנו בקרמה לה בננה. קינוח של בננות חמות עם שכבה דקה של פירורי ביסקייטים והר של קצפת וריבת חלב. בשבילי השכבה של הביסקוויטים היתה דקה מדי והבננות חמות מדי... האישה דווקא אהבה אבל אין לי ספק שאפילו אצלה הברולה בננות של הג'ירף מנצח בנוק אאוט את זה של הדוניה רוסה כבר במערכה הראשונה...
לסיכום למי שלא רוצה להרחיק לחיפה אין יותר מדי אופציות באיזור הזה. קאת בלו מזעזעת, ולמי שמעדיף לא לסתום את הבטן עם פיתות-סלט-חומוס-צ'יפס-שיפודים דוניה רוסה הרגישה לנו אחרי הביקור כאופציה טובה מאד לפחות כל עוד מתמקדים בבשר ולא פוזלים לעבר החלקים האחרים של התפריט. יכול להיות שפעם היה להם מישהו במטבח שהיה אחראי על המנות האלה והשתנו דברים. לא יודע. בכל מקרה כארוחת בשר נטו - היא היתה מוצלחת וכשנהיה שוב באיזור - נשמח לחזור שוב.
