marrypoppins
New member
דודה שלי
שלום, אני בת 22 ורוצה להתייעץ. הייתי שמחה לשמוע מה דעתכם. דודה שלי, ואני לא יודעת למה בדיוק, שונאת אותי עוד מגיל צעיר. היא מעולם לא התחתנה, והיא כבר אישה מבוגרת כיום (יוצאת בקרוב לפנסיה). היא קשורה מאוד לאחיותיה, וגם לאחיינים שלה (בני הדודים שלי), שהם כמעט כמו ילדים שלה. כילדה, אני זוכרת איך הייתה מזמינה את בני הדודים שלי ואת אחי (שהם פחות או יותר בגילי) לבלות אצלה בקיץ (היא גרה בצפון, רחוק מכל המשפחה, ובחופשים הבית שלה היה "אטרקציה"), אך אותי כמעט ולא הזמינה אף פעם. המצב החמיר כשהתבגרתי. היא תמיד מגיעה אלינו בכל יום שישי לארוחה, ובכל פעם משמיעה כלפיי עקיצות מרושעות לפני כולם. בכל פעם שזה קורה, ההורים שלי שותקים ולא אומרים דבר. אני מציינת שהיא מקבלת כבוד רב מאוד מאמא שלי, עקב היותה הבכורה במשפחה (במשפחה שלי אמא שלי תמיד הייתה ההיררכיה הזאת...). בגלל זה אני חושבת שלדבר עם אמא שלי לא יועיל. גם לענות לה יכול להחמיר את המצב- ההורים שלי לא יסלחו לי על כך. ההודעה שלי די קצרה ולא ממצה- המצב מורכב הרבה יותר. תבינו שאני נחשבת ל"חלשה", בדרך כלל אני מתקשה להגן על עצמי כשתוקפים אותי ו"לענות בחזרה". אני פשוט שומרת הכל בפנים, ומשתדלת לשמור כמה שאפשר על שלום בית. כשהייתי מתבגרת הייתי פחות מרסנת את עצמי וצועקת על ההורים שלי ומתנהגת אליהם מגעיל. היום אני מבינה שההתנהגות הזאת פשוט "מיתגה" אותי בעיני ההורים שלי כבעייתית (והנה עוד סיבה למה לא לפתוח את זה איתם לדיון). אני מזכירה לעצמי כל הזמן שגם היא לא מושלמת- היא עצבנית, צועקת על סבתא שלי בעצבים (אישה בת 85), לפעמים לא מתחשבת בכלל באחרים (אפילו אמא שלי קצת קיטרה לי פעם על זה). מצד שני, עם כל הכעס והעלבון שלי ממנה, אני חייבת להגיד לזכותה שלפעמים (לעיתים נדירות, יותר נכון להגיד), היא כן טובה אליי. קיבלתי ממנה כמה ספרים ודי.וי.די במתנה, ולפעמים היא כן מדברת איתי ושואלת מה נשמע. רוב הזמן היא בכלל לא מתייחסת (אתמול, למשל, בכלל לא אמרה לי שלום כשנכנסה אלינו הביתה, או שפשוט סובבה אליי את הכיסא שלה כששמה לב שאני נמצאת בחדר), ואם כן, אז ברוע ובעוקצנות. אתמול מצאתי את עצמי בוכה די הרבה, בגלל משהו שהיא אמרה לי ליד השולחן ומאוד העליב אותי (ובגלל זה בעצם אני כותבת כאן). ניסיתי במשך כמה פעמים "לשבור את הקרח" איתה ולהיות אליה נחמדה (שלום, מה נשמע וכו'). זה עבד- לזמן קצר מאוד. קשה לי להאמין שיש טעם להמשיך בזה. הרי מאז שאני ילדה היא בזה אליי, ומה יועילו עוד כמה אינטראקציות חיוביות איתה? אני גם לא רוצה בכלל לנסות אחרי שאני נזכרת בעלבונות שהיא מטיחה בי.
אני מתלבטת, כי מצד אחד "משפחה זו משפחה", גם אם הם גורמים לי להרגיש הכי רע שאפשר. משפחה זו תמיכה (לפחות באופן תאורטי), ואלה האנשים שיהיו הכי קרובים אליי בחיי. מצד שני, אז מה אם זאת משפחה? הרי כשאני נמצאת איתם, אני מרגישה בודדה מאוד. אני יכולה לחיות שבוע מבודדת מבני אדם, ולא להרגיש בודדה כל כך כמו כשאני נמצאת איתם. אני לא יודעת מה מכאיב לי יותר- ההערות שלה או ההתעלמות של כולם.
בכיתי היום המון, והייתי צריכה לפרוק קצת.
שלום, אני בת 22 ורוצה להתייעץ. הייתי שמחה לשמוע מה דעתכם. דודה שלי, ואני לא יודעת למה בדיוק, שונאת אותי עוד מגיל צעיר. היא מעולם לא התחתנה, והיא כבר אישה מבוגרת כיום (יוצאת בקרוב לפנסיה). היא קשורה מאוד לאחיותיה, וגם לאחיינים שלה (בני הדודים שלי), שהם כמעט כמו ילדים שלה. כילדה, אני זוכרת איך הייתה מזמינה את בני הדודים שלי ואת אחי (שהם פחות או יותר בגילי) לבלות אצלה בקיץ (היא גרה בצפון, רחוק מכל המשפחה, ובחופשים הבית שלה היה "אטרקציה"), אך אותי כמעט ולא הזמינה אף פעם. המצב החמיר כשהתבגרתי. היא תמיד מגיעה אלינו בכל יום שישי לארוחה, ובכל פעם משמיעה כלפיי עקיצות מרושעות לפני כולם. בכל פעם שזה קורה, ההורים שלי שותקים ולא אומרים דבר. אני מציינת שהיא מקבלת כבוד רב מאוד מאמא שלי, עקב היותה הבכורה במשפחה (במשפחה שלי אמא שלי תמיד הייתה ההיררכיה הזאת...). בגלל זה אני חושבת שלדבר עם אמא שלי לא יועיל. גם לענות לה יכול להחמיר את המצב- ההורים שלי לא יסלחו לי על כך. ההודעה שלי די קצרה ולא ממצה- המצב מורכב הרבה יותר. תבינו שאני נחשבת ל"חלשה", בדרך כלל אני מתקשה להגן על עצמי כשתוקפים אותי ו"לענות בחזרה". אני פשוט שומרת הכל בפנים, ומשתדלת לשמור כמה שאפשר על שלום בית. כשהייתי מתבגרת הייתי פחות מרסנת את עצמי וצועקת על ההורים שלי ומתנהגת אליהם מגעיל. היום אני מבינה שההתנהגות הזאת פשוט "מיתגה" אותי בעיני ההורים שלי כבעייתית (והנה עוד סיבה למה לא לפתוח את זה איתם לדיון). אני מזכירה לעצמי כל הזמן שגם היא לא מושלמת- היא עצבנית, צועקת על סבתא שלי בעצבים (אישה בת 85), לפעמים לא מתחשבת בכלל באחרים (אפילו אמא שלי קצת קיטרה לי פעם על זה). מצד שני, עם כל הכעס והעלבון שלי ממנה, אני חייבת להגיד לזכותה שלפעמים (לעיתים נדירות, יותר נכון להגיד), היא כן טובה אליי. קיבלתי ממנה כמה ספרים ודי.וי.די במתנה, ולפעמים היא כן מדברת איתי ושואלת מה נשמע. רוב הזמן היא בכלל לא מתייחסת (אתמול, למשל, בכלל לא אמרה לי שלום כשנכנסה אלינו הביתה, או שפשוט סובבה אליי את הכיסא שלה כששמה לב שאני נמצאת בחדר), ואם כן, אז ברוע ובעוקצנות. אתמול מצאתי את עצמי בוכה די הרבה, בגלל משהו שהיא אמרה לי ליד השולחן ומאוד העליב אותי (ובגלל זה בעצם אני כותבת כאן). ניסיתי במשך כמה פעמים "לשבור את הקרח" איתה ולהיות אליה נחמדה (שלום, מה נשמע וכו'). זה עבד- לזמן קצר מאוד. קשה לי להאמין שיש טעם להמשיך בזה. הרי מאז שאני ילדה היא בזה אליי, ומה יועילו עוד כמה אינטראקציות חיוביות איתה? אני גם לא רוצה בכלל לנסות אחרי שאני נזכרת בעלבונות שהיא מטיחה בי.