מאיר שלו כתב גם על חמור
מעשה בחמור- מאיר שלו בשבוע שעבר ביקרתי במוזיאון לתולדות הישוב בקבוץ יפעת. פגשתי שם את האחים אלי ורמי שבילי, בניו של סרג´נט שבילי איש רב-פעלים ובעל-זכויות. סרג´נט שבילי היה, בין היתר, מפקד משטרת נהלל בימי המנדט. לא זכיתי להכירו, אבל הדודים שלי סיפרו לי עליו ניסים ונפלאות. עתה, כשפגשתי את בניו, שמעתי מהם עוד אי-אילו סיפרוים, ואחד מהם ברצוני לפרסם כאן, על אף שאינו על סרג´נט שבילי עצמו אלא על החמור שסרג´נט שבילי קנה לאלי, בנו בכורו. בימים ההם התגוררה משפחת שבילי בבניין המנדטורי של משטרת נהלל, על דרך חיפה-נצרת. אלי היה אז כבן שמונה שנים ולמד בבית הספר של המושב. לצורך זה קנה לו אביו חמור. "חמור מן הזן המצרי", אמר, ונצנוץ עיניו הבהיר לי, שבקרב יודעי דבר, החמור מן הזן המצרי הוא חמור מבוקש ונחשב. בכל בוקר חבש אלי את חמורו ורכב לבית הספר. אלא שהחמורחש שנער קטון נוהג בו, והיטיב לנצל את הדבר: התנהל לאטו, התעכב, כדרך החמורים, להרהר ביפי הבריאה, ביקר אתונות בכפר הסמוך, ליחך עשבים, וכיוצא באלו עיסוקים בטלים שחמורים, אם אין נותנים בהם דעה ומשמעת, כרוכים אחריהם מאד. בצר לו פנה אלי לבדואי אחד משבט המזאריב, שהיה יוצא ובא בבית אביו. אמר לו הבדואי שחמור כזה אין לו תקנה זולתי מקל שבקצהו מסמר מחודד, מה שבעברית מקראית קרוי "מלמד-הבקר". משעה שטועם החמור את טעמו הצורב של המלמד, הבטיח הבדואי לאלי, מיד הוא מבין את סדרי היקום מחדש, ודי לו בדקירה קלה אחת, וכבר הוא מחיש את פעמיו לאשר יידרש, והוא קל ברגליו כאחד הצביים אשר בשדה. התקין לו שבילי הנער מסמר בקצהו של מקל, ואכן – ויהי בנסוע החמור, שיווה טלפיו כאיילות. אלא שסרג´נט שבילי האב, שעינו החדה פקוחה היתה לא רק על המתרחש בעמק אלא גם על ביתו שלו – העיר לבנו שצער-בעלי-חיים דבר פסול ומגונה הוא, ואף ציטט לו "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" ואת "למען ינוח שורך וחמורך" וגו´. בקיצור – המקל עם המסמר הושלך, החמור שב לסורו ולזחילתו, והילד רוכב על גבו, נדכה ונואש, ודעתו זחוחה עליו כבשעת הלוויית המת. כיוון שכך, דרש אלי מאביו פתרון אחר. נתן סרג´נט שבילי לבנו קופסת-פח ריקה של "פליירס" – אותן סיגריות וירג´יניה אנגליות שנפוצו אז בארץ – הניח בה כמה אבני חצץ, ויעץ לו שבעת הרכיבה, כל אימת שיאט החמור את מצעדו, יקשקש לו בקופסה סמוך לאוזנו. עשה אלי שבילי כמצוות אביו, והצלחתו היתה שלמה. בשמוע החמור את קרקוש האיסתרא בלגינא הלזה, שילח את רגליו, רהט כמוץ לפני רוח וכגלגל סופה. דא עקא, לא יצא שבוע וכבר נתרגלו אזניו בשאון, ושב והזחיל את ארכובותיו בניחותא, עקב בצד אגודל, הלך לאטו ולא בא בעיתו. שמע אלוהים את שוועת הילד, ושלח לבית משפחת שבילי אורח נכבד וחשוב: סייס ערבי זקן מן הכפר עילוט, רגיל בסוסים ובחמורים, בקי בפרידות ובפרדים, מומחה לרמכים ולסייחים, אשר ידו רב לו באתונות צחורות, באוכפים ובעיירים. שמע הסייס ואמר: "צא לך, יא-אלי, אל השדה, וכרות לך ראש של סינאריה (סוג של קוץ). והיה בעלותך על חמורך, והנחת את הקוץ תחת זנבו". והוסיף אזהרה – שאת כל זאת יעשה רק אחרי שכבר התיישב על גב החמור והתחזק היטב על מושבו, שאם לא כן, יישמט ארצה, ויתקיימו בו הכתובים: "הלכה חמורך", ו"יפול רוכבו אחור". הלך הילד אלי לשדה, כרת לו ראש של חוח, התיישב על חמורו, נתן את הקוץ תחת זנבו ושם בשם את מבטחו. נהק החמור נהיקה מרה וגדולה, וכמו נורה מקנה תותח רץ במרוצת פראים, קל כנשר, מהיר כברק, רעמתו סומרת, נחרתו אימה ופרסותיו מעלות אבק. "סבור הייתי שירים את זנבו וישחרר את הקוץ", אמר אלי, "אך לא! החמור הידק את זנבו לעכוזו, וככל שעצמו ייסוריו, כך הידק והחיש את מרוצתו". בסופו של דבר הצליח אלי לשלוח ידו אחורנית ולהרים את זנב החמור בעצמו. הקוץ נפל, החמור נרגע, ואלי לא שב לנקוט אותה שיטה. "אבל דבר אחד הטריד אותי מאד", חתם את סיפורו, "מדוע הידק החמור את זנבו, במקום להרימו ולהניח לקוץ שישמט? אלא שלימים, עת גדלתי ובאתי בין הבריות, מצאתי שלא רק חמורים הם כאלה. יש גם בני אדם שקוץ תקוע להם באחוריהם. מכאיב להם ומייסרם, ובמקום לשלוף אותו, הם מהדקים אותו עמוק יותר לבשרם". עד כאן המעשה בחמור ובקוץ, ואת הלקח יפיק לו כל קורא בעצמו, כאשר יצוונו לבו ויאלפנו רוכבו ויורוהו אחוריו וזנבו. פורסם בידיעות אחרונות 29/03/02
