דובי לא-לא
נועם שלי בת שנתיים, ובזמן האחרון, ה"לא" שולט אצלינו... אוכל: "את רוצה לאכול?", "בואי נאכל מרק/אורז/קציצות...", "נועם רוצה לאכול לבד-לבד בכיסא החדש?" - להכל התשובה היא "לא", לעיתים עוד לפני ששמעה את השאלה עד הסוף. וזהו, יש בכי, צרחות, עצבים, ברור שאין מצב לשחק רגוע - מי יכול לשחק כשהוא רעב?! אבל אוכל? - לא. אז היא מסתובב רעבה וכועסת עד שבערב היא מותשת, עדיין לא מסכימה לאכול (אלא אם כן זה ביסקוויט אבל את זה מקבל רק מי שאכל יפה) ובערב דורשת כמויות סימילק כאלה שהיא משהקת כל הערב... לפעמים אני מציבה בפניה אפשרויות: "את רוצה לשחק בX או בY ואולי תרצי להרכיב פאזל?" - לא. "בואי נלך לגן שעשועים X, או שנלך ברגל לגן שעשועים Y?" - לאאאא! אבל רצה לשים את הסנדלים... "טוב, את עייפה, בואי נשכב לישון עכשיו עם X-צעצוע" - הסטריה -"לא!! לא!!!" ואחרי שתי דקות - ישנה.. שירותים!
"את רוצה לעשות פיפי בישבנון או שאימא תחזיק אותך בשירותים של גדולים?" - לאאאא! הילדה יכולה להתאפק דקות ארוכות, לצרוח שיש לה פיפי ולבכות, אבל מתעקשת שלא לעשות בשירותים. למה? ככה. חשוב לציין שבגן זה לא קורה, שם כמעט אין פספוסים, אולי כי הגננת ממש ערנית. בגן גם יש פחות "לא-לא" באופן כללי, אני לא יודעת למה. אז חשבתי שהיא מנסה אותי ובדקתי אם יש מבט ממזרי, אז לא. הילדה נראת לי סובלת, ולגמרי רצינית עם הבעיה של ה"לא". ואני לא יודעת איך לעזור לה. מה עשיתי לא בסדר? יש תובנות?..
נועם שלי בת שנתיים, ובזמן האחרון, ה"לא" שולט אצלינו... אוכל: "את רוצה לאכול?", "בואי נאכל מרק/אורז/קציצות...", "נועם רוצה לאכול לבד-לבד בכיסא החדש?" - להכל התשובה היא "לא", לעיתים עוד לפני ששמעה את השאלה עד הסוף. וזהו, יש בכי, צרחות, עצבים, ברור שאין מצב לשחק רגוע - מי יכול לשחק כשהוא רעב?! אבל אוכל? - לא. אז היא מסתובב רעבה וכועסת עד שבערב היא מותשת, עדיין לא מסכימה לאכול (אלא אם כן זה ביסקוויט אבל את זה מקבל רק מי שאכל יפה) ובערב דורשת כמויות סימילק כאלה שהיא משהקת כל הערב... לפעמים אני מציבה בפניה אפשרויות: "את רוצה לשחק בX או בY ואולי תרצי להרכיב פאזל?" - לא. "בואי נלך לגן שעשועים X, או שנלך ברגל לגן שעשועים Y?" - לאאאא! אבל רצה לשים את הסנדלים... "טוב, את עייפה, בואי נשכב לישון עכשיו עם X-צעצוע" - הסטריה -"לא!! לא!!!" ואחרי שתי דקות - ישנה.. שירותים!