זה בדרך כלל לא קורה לי בו-זמנית
דה פרסונליזציה היא תופעה שאני חווה מגיל תשע וזוכרת גם את הפעם הראשונה שזה קרה לי וכמובן לא ידעתי להסביר וכמובן ידעתי שאם אספר לא יאמינו לי ויחשבו שהשתגעתי, וזה היה אשכרה מפחיד. זה קורה לי המון עד שזה נהיה לפעמים המצב הרגיל ויש מדי פעם הבלחות של תפיסה רגילה של העצמי. כשזה קורה אני מודעת לכל דבר סביבי, אבל לא מרגישה את עצמי. אני מרגישה כמו זבוב על הקיר - שומעת את עצמי מדברת, רואה את עצמי מדברת או עושה משהו, אבל זו לא אני. אני מחוץ לעצמי. אני מסוגלת לנהל שיחה ומתמצאת היטב במקום ובזמן, ומי שלא מכיר אותי לא יכול לדעת שמשהו לא בסדר באותו רגע, אבל מי שמכיר לפעמים מרגיש שאני 'לא אתו', שאני לא מרוכזת, שאני 'במקום אחר' ושאני נהיית יותר אטית מבדרך כלל. קשה לי לקיים קשר עין במצב הזה, ואני יכולה להצביע במדויק על רגע ההתנתקות. אם השיחה נמשכת אני עשויה לחזור לתוכי ולצאת מתוכי עוד כמה פעמים, תלוי בעוצמת הרגש שעולה בשיחה, וגם אם לא מדובר בשיחה אלא בסתם מצב שלי עם עצמי (זה בדרך כלל קורה לי בסביבת אנשים, כולל בכתיבה בפורומים אבל הרבה יותר במציאות האמיתית החיצונית) זה בא והולך.
 
למדתי להרגיע את עצמי עם הזמן בכך שאני אומרת לעצמי שזה בסדר, שאין מה לפחד, ושזה תכף יחלוף, וכך אכן קורה. אני משכנעת את עצמי שזה חלק ממני ושאין מה לעשות חוץ מלתת לזה זמן לעבור. זו ההתמודדות הכי טובה שלי עם הסיפור.
 
אגב, יש לעברי לידר שיר שנקרא 'מכונית יפנית חדשה' ובה יש שורה "אני שומע מבחוץ את הפה שלי אומר, מה הפה שלי אומר". זה תיאור מתומצת להפליא של דה-פרסונליזציה.
 
יש למצב הזה גם ייתרון בעיניי, כי הוא מאפשר לי להיות אמיצה יותר עם עצמי ועם אנשים. זה כמו שאנשים מסוימים לוקחים סמים או שותים אלכוהול ואז הם פחות פוחדים מאנשים וקל להם יותר לבקש בקשות ולקבל דחיות, כי אני ממילא לא אני, אז לא יכולים לפגוע בי באמת, אז אני אקח סיכון ואבקש או אומר משהו למישהו, שבמצב תודעה רגיל לא הייתי מעזה.
 
לגבי דה-ראליזציה, זה הגיע אליי בגיל מאוחר יותר, אני חושבת. המצב הזה מפחיד אותי בהרבה וגם קורה לי בתדירות נמוכה יותר. אני מרגישה ששום דבר לא אמיתי. שאני מרחפת על ענן. לא זוכרת אם דיברתי עם הסביבה על נושא מסוים או שרק נדמה לי, אז אני אומרת שוב ואומרים לי שכבר אמרתי. ואני לא בטוחה, ואני לא יציבה, ואני לא פוחדת למות כי ממילא אני לא קיימת ושום דבר אחר גם לא קיים, וכל אינטראקציה ביני לבין אנשים גם היא לא קיימת, ויש מיסוך אדיר בתודעה שלי. אני עדיין מודעת למציאות והשיפוט שלי תקין, אבל התחושה כל כך מנוכרת וכל כך לא אמיתית, והיא לא כוללת רק אותי, אלא נדמה לי שכולם ככה, שאני מוקפת בכלום, שהכול כל כך מבלבל, שהכול מסתובב ונע בממד של ענן צמר גפן. זה לא שאני הוזה או רואה גופים מרחפים או משהו, אבל אני מרגישה ככה. באחת הפעמים שזה קרה לי הייתי במקום מסוים ופתאום מצאתי את עצמי ברחוב ליד בלי שזכרתי שיצאתי מהמקום ההוא בכלל, ואז רק הבחנתי שיש רמזור אדום להולכי רגל כי המכוניות צפצפו וזה מה שהחזיר אותי ל'מציאות'. זו דוגמה מאוד קיצונית ונדירה, קרה לי אולי פעם או פעמיים בחיים.
 
שתי התופעות הללו, בצורה מאוד מאוד מוקצנת עד כדי חוסר שיווי משקל פיזי וגם נפשי נוראי, בכי בלתי פוסק וממש תחושות של זרמים חשמליים במוח ואדרנלין רב בגוף, היוו סימפטומים קשים מאוד אצלי של גמילה מוואיפקס. אילו ידעתי מה עומד לקרות לי כתוצאה מהגמילה, בחיים לא הייתי לוקחת את התרופה מלכתחילה (גם ככה לא עזרה לי, אבל התופעות האלה היו פשוט מזוויעות. כאילו כל הימים בלי הפסקה אתה במצב תודעה מנותק לגמרי מעצמך, פשוט בלי הפסקה, וכל הזמן עומד ליפול).
 
