../images/Emo45.gif והרחבה:
בשפות השמיות הקדומות היתה קיימת, לצד נטיית העתיד הרגיל, נטיית "עתיד מחוזק". העתיד המחוזק היא נטיית עתיד עם סופית נו"ן. לעתיד הזה יש משמעות של הדגשה, מעין "אכן אעשה", "אכן אכתוב" וכו'. העתיד המחוזק מופיע גם בערבית קלאסית, ושם הנו"ן שלו מכונה "נון אלמֻאַכִּדַה" - כמו aktubanna במקום aktubu. העתיד המחוזק קיים גם בעברית מקראית, למשל: וַאֲרֹמְמֶנְהוּ (מתוך שירת הים), יְסֹבְבֶנְהוּ, יִצְּרֶנְהוּ (שניהם בדברים לב, י), יברכנהו (תהלים עב טו).בספרי הדקדוק הנו"ן הזאת מכונה "נו"ן אנרגטית" (nun energicus), העניין הוא, שבגוף שני יחיד יש שתי דרכים לעתיד המחוזק: * או שהנו"ן מתקיימת (-ֶנְךָּ) - למשל: אֶתְּקֶנְךָּ (ירמיה כב כד), ואז הדגש הוא דגש קל; * או שהיא נבלעת בכ"ף של הכינוי (-ֶךָּ או -ֶכָּה), ואז הדגש הוא דגש חזק (דגש משלים), שמשקף את הנו"ן שנבלעה. הצורה שאלירן שאל לגביה שייכת לדרך השנייה - יככּה (במקור *יכנְכָּה). שלוש הערות: 1. למיטב ידיעתי (לא בדקתי את זה סטטיסטית) כל צורות העתיד המחוזק הן מלעליות, כלומר צורות הפסק מורפולוגי, אם כי אני לא בטוח שכולן נמצאות גם בהפסק תחבירי. כנראה יש לזה קשר לכך שהן נועדו להעביר מסר של הדגשה. 2. יש צורה אחת לפחות של עבר מחוזק - וּבֵרְכֶךָּ (דברים כד יג). 3. אפשר לראות דיון מעמיק יותר בעניין העתיד המחוזק ב
ספר הדקדוק של גזניוס, §58, פיסקה 4 (עמוד 157-158), ובדקדוק של באואר ליאנדר, עמ' 338-339.