דגון שלי
בגיל 8 בערך, היה לי ולאחי כלב שמאד אהבנו שקראנו לו "דגון". תמיד כשחזרנו מבית הספר הוא רץ לקראתנו בשמחה, ואהבנו אותו בצורה לא רגילה. אני בן מושב, ובתקופה ההיא יצאנו לשדה שאחרי הבית עם סוס ועגלה ומילינו את העגלה בהר של ירק עבור בעלי החיים שאבא גידל, וכשבאנו מהשדה, ניראה כאילו הר גדול ירוק מתקרב לבית. "דגון" אהב מאד לשבת איתנו על ראש ה"הר" הזה וכשכש בזנבו בשמחה, ונהנה מהנסיעה איתנו בעגלה. הוא אהב להשתעש איתנו, וכיוון שהיישוב היה דתי היינו עם כיפה על הראש, ו"דגון" אהב לתפוס הזדמנות כשישבנו על האדמה בחצר ולא שמנו לב, ואז הוא חטף את הכיפה מהראש של אחד מאיתנו וברח, וממש כמו אדם, השתעשע במשחק ה"תופסת", שהיה נפוץ אז, וחיכה לנו כשהוא אוחז את קצה הכיפה עד שנתקרב לקחתו ו,,,הופ ברח איתו, ושוב התקרב כדי שננסה לתפוס אותו, עד שנמאס לנו וצעקנו עליו ואז הוא כאילו הבין שהוא מגזים, התקרב ,הניח את הכיפה, וישב לידינו בכשכוש זנב, כאילו אומר "טוב, רק השתעשעתי איתכם קצת". כך הוא גרם לזה שנאהב אותו מאד. יום אחד נהיה חולה וזה נמשך מספר ימים. פעם באנו מבית הספר ו"דגון" לא היה שם. אבא סיפר לנו ש"דגון" מת. היה לנו צער קשה.לא יכולנו לשכוח אותו והתגעגענו אליו מאד, ורצינו לראות אותו שוב , לא עזרו דברי אבא ש"דגון כבר בשמיים ואי אפשר לראות אותו יותר " בסוף אבא פתר את הבעיה: הוא סיכם איתנו שנלך לראות איפה "דגון קבור". אבא לקח אותנו לאזור ביישוב בו כיסו בעלי חיים שמתו והראה על מקום מסויים ואמר ש"כאן נמצא דגון והוא ישן כאן לתמיד" העניין הזה הרגיע אותנו קצת אבל עד היום הייתי מוכן לראות שוב את "דגון". מה עם סיפור נוסטלגי שלכם על בעל חיים ?
בגיל 8 בערך, היה לי ולאחי כלב שמאד אהבנו שקראנו לו "דגון". תמיד כשחזרנו מבית הספר הוא רץ לקראתנו בשמחה, ואהבנו אותו בצורה לא רגילה. אני בן מושב, ובתקופה ההיא יצאנו לשדה שאחרי הבית עם סוס ועגלה ומילינו את העגלה בהר של ירק עבור בעלי החיים שאבא גידל, וכשבאנו מהשדה, ניראה כאילו הר גדול ירוק מתקרב לבית. "דגון" אהב מאד לשבת איתנו על ראש ה"הר" הזה וכשכש בזנבו בשמחה, ונהנה מהנסיעה איתנו בעגלה. הוא אהב להשתעש איתנו, וכיוון שהיישוב היה דתי היינו עם כיפה על הראש, ו"דגון" אהב לתפוס הזדמנות כשישבנו על האדמה בחצר ולא שמנו לב, ואז הוא חטף את הכיפה מהראש של אחד מאיתנו וברח, וממש כמו אדם, השתעשע במשחק ה"תופסת", שהיה נפוץ אז, וחיכה לנו כשהוא אוחז את קצה הכיפה עד שנתקרב לקחתו ו,,,הופ ברח איתו, ושוב התקרב כדי שננסה לתפוס אותו, עד שנמאס לנו וצעקנו עליו ואז הוא כאילו הבין שהוא מגזים, התקרב ,הניח את הכיפה, וישב לידינו בכשכוש זנב, כאילו אומר "טוב, רק השתעשעתי איתכם קצת". כך הוא גרם לזה שנאהב אותו מאד. יום אחד נהיה חולה וזה נמשך מספר ימים. פעם באנו מבית הספר ו"דגון" לא היה שם. אבא סיפר לנו ש"דגון" מת. היה לנו צער קשה.לא יכולנו לשכוח אותו והתגעגענו אליו מאד, ורצינו לראות אותו שוב , לא עזרו דברי אבא ש"דגון כבר בשמיים ואי אפשר לראות אותו יותר " בסוף אבא פתר את הבעיה: הוא סיכם איתנו שנלך לראות איפה "דגון קבור". אבא לקח אותנו לאזור ביישוב בו כיסו בעלי חיים שמתו והראה על מקום מסויים ואמר ש"כאן נמצא דגון והוא ישן כאן לתמיד" העניין הזה הרגיע אותנו קצת אבל עד היום הייתי מוכן לראות שוב את "דגון". מה עם סיפור נוסטלגי שלכם על בעל חיים ?