דבר תורה לתשעה באב
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה".
"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות וחולות בכרמים".
מובן מדוע יו"כ נחשב כיום שמח, כיוון שהוא יום סליחה וכפרה, יום בו ניתנו לוחות שניים. ובכן על מה השמחה הגדולה בט"ו באב?
הגמרא בבא בתרא מביאה מספר תשובות לשאלה זו:
1. יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה.
2. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל לאחר מעשה פילגש בגבעה.
3. יום שכלו בו מתי מדבר.
4. יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות (שומרים) שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל.
5. יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה
6. יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה.
אם נשים לב, ט"ו באב הוא בעצם תיקון לכל הדברים שארעו לאבותינו בי"ז בתמוז ובט' באב:
מחולות בנות ירושלים כנגד המחולות שעשו ישראל סביב העגל אשר בעקבותן נשתברו הלוחות.
במקום מחולות של עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, דיסקוטקים וכו', מחולות למען בניית בית בעם ישראל בקדושה.
וכן ביטול הפרדסאות וסיום מצוות איסוף עצי המערכה כנגד ביטול העבודה בבית המקדש וחורבנו.
כלו מתי מדבר כנגד נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ.
ניתן לקבור את הרוגי ביתר כנגד נלכדה ביתר.
בזכות המחולות ובעקבות התרת השבטים לבוא זה בזה וכן התרת שבט בנימין לבוא בקהל, הפך יום ט"ו באב ליום החתונות, הבונות את עם ישראל וממשיכות אותו, כנגד היאוש הגדול שנוצר בעקבות החורבן. וכך אכן מנחם ירמיהו בשם ה' את עם ישראל בעיצומו של החורבן "עוד ישמע במקום הזה… בהרי יהודה ובחוצות ירושלים… קול ששון וקול שמחה, קול חתן קול כלה"
כמובן שהתיקון הסופי הוא בניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו, אולם קיים קשר עמוק בין בית המקדש לחתונה (כידוע, פעמים רבות נמשל הקשר בין ישראל לקב"ה לקשר בין איש לאישתו).
כפי שמסתיימת המשנה העוסקת ביום ט"ו באב: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן"
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה".
"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות וחולות בכרמים".
מובן מדוע יו"כ נחשב כיום שמח, כיוון שהוא יום סליחה וכפרה, יום בו ניתנו לוחות שניים. ובכן על מה השמחה הגדולה בט"ו באב?
הגמרא בבא בתרא מביאה מספר תשובות לשאלה זו:
1. יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה.
2. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל לאחר מעשה פילגש בגבעה.
3. יום שכלו בו מתי מדבר.
4. יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות (שומרים) שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל.
5. יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה
6. יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה.
אם נשים לב, ט"ו באב הוא בעצם תיקון לכל הדברים שארעו לאבותינו בי"ז בתמוז ובט' באב:
מחולות בנות ירושלים כנגד המחולות שעשו ישראל סביב העגל אשר בעקבותן נשתברו הלוחות.
במקום מחולות של עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, דיסקוטקים וכו', מחולות למען בניית בית בעם ישראל בקדושה.
וכן ביטול הפרדסאות וסיום מצוות איסוף עצי המערכה כנגד ביטול העבודה בבית המקדש וחורבנו.
כלו מתי מדבר כנגד נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ.
ניתן לקבור את הרוגי ביתר כנגד נלכדה ביתר.
בזכות המחולות ובעקבות התרת השבטים לבוא זה בזה וכן התרת שבט בנימין לבוא בקהל, הפך יום ט"ו באב ליום החתונות, הבונות את עם ישראל וממשיכות אותו, כנגד היאוש הגדול שנוצר בעקבות החורבן. וכך אכן מנחם ירמיהו בשם ה' את עם ישראל בעיצומו של החורבן "עוד ישמע במקום הזה… בהרי יהודה ובחוצות ירושלים… קול ששון וקול שמחה, קול חתן קול כלה"
כמובן שהתיקון הסופי הוא בניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו, אולם קיים קשר עמוק בין בית המקדש לחתונה (כידוע, פעמים רבות נמשל הקשר בין ישראל לקב"ה לקשר בין איש לאישתו).
כפי שמסתיימת המשנה העוסקת ביום ט"ו באב: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן"
:"תניא אמר ר' ישמעאל בן אלישע מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצות ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן ואמרי לה לישוע הבן דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו". הביטוי ש"ראוי שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים", הוא ביטוי שכמעט אינו מותיר מקום למצב החיים היום כפי שהם.