דבר תורה לשמחת תורה
ישנה מצוה המוטלת על כל אחד ואחד לכתוב לעצמו ספר תורה. וכך נאמר בפרשת וילך: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. להלכה נפסק, שבקניית ספרי קודש יוצאים ידי חובת מצות כתיבת ספר תורה. המכנה המשותף לכתיבת ולקניית ספרים הוא, ששניהם מהווים "הכשר מצוה" ללימוד, שהרי ללא ספרים לא יהיה ניתן ללימוד
אין דרכה של התורה לצוות באופן מיוחד על "הכשר מצוה" אלא רק על מעשה המצוות. לפי מרבית השיטות, אין מצוה לבנות סוכה אלא רק לשבת בה.
הבנייה היא אמצעי לישיבה, וברור מאליו שמי שאין לו סוכה נדרש לבנותה. וא"כ, מדוע חרגה התורה ממנהגה דווקא בהקשר של לימוד התורה ולא הסתפקה בציווי על עצם הלימוד אלא צוותה באופן מיוחד גם על מכשירי המצוה כתיבת ספרים וקנייתם?
טענתנו המרכזית היא: הקשר של היהודי לתורה אינו עובר רק דרך המסנן השכלי-הכרתי אלא עובר דרך ערוצים נוספים וכלליים יותר של האישיות.
א. ישנה מצוה לקרוא בתורה שבכתב גם ללא הבנת המלים. בחג הסוכות לאחר שנת השמיטה מעלים לירושלים את כל המשפחות, כולל הטף חסרי הדעת, לשמוע קריאת התורה מפי המלך . עפ"י "שולחן ערוך הרב", בתורה שבכתב יש מצות קריאה ללא הבנה מעבר למצות הלימוד הזוקקת השתדלות להבין את הנלמד, ואילו בתורה שבעל פה אין קיום מצוה בקריאת המלים בלבד. חידוש זה של מצות הקריאה לא קיים באף תחום ידע אחר. בכול מקצועות החול אין שום טעם והיגיון לקרוא בהם מבלי הניסיון להבינם. קריאת ספר היסטוריה לשם קריאה בלבד לא תעניק לו שום התקדמות. ההבנה השכלית אינה תנאי במצות עסק התורה.
המהר"ל מזהה את המילה "לעסוק" הנאמרת בברכת התורה במשמעות של "מתעסק בעלמא" פעולה ללא מודעות וכוונה.
ב. התורה קרויה "שירה" והשר שיר אינו "מתעמק" במילות השיר אלא שר אותם בפשטות ובתמימות מתוך רגשי שמחה והתחדשות מתמדת . חיבור כוחות הרגש לתורה "אין אדם שר אלא מתוך שמחה" השיר מהווה ביטוי ספונטאני וזורם לרגשות השמחה המצווים בנפשו, ואחד מתכונות השמחה: "שמחה פורצת גדר" השמחה פורצת את המחסום שבין המחשבה הנעלמת לדיבור הגלוי, ועל כן החפץ לשיר אינו מסתפק בהרהור בעלמא אלא מעוניין לשיר בפיו ובקול. ישנם רבים הלומדים תורה בניגון מיוחד, המעורר את הרגש בזמן הלימוד.
התורה נקנית ע"י חזרות מרובות. הלומד צריך לשמוח אף בחזרה על תכנים ידועים ומוכרים, כשם שהשר שיר חוזר על השיר פעמים רבות מתוך שמחה מתמדת.
ג. בחג שמיני עצרת, חג שמחת תורה, רוקדים עם ספרי התורה סגורים וחתומים מבלי ללמוד בהם
ישראל. בעת הריקוד, הגוף כולו מתעלה ומתנתק קמעה מהשעבוד לתאוות הגוף הארציות. לימוד חכמה אנושית אינה מסוגלת לרומם את האדם מהשעבוד לתאוותיו הבהמיים הנמוכים. ההקפות עם
ספרי התורה מבליטים את עובדת התורה מקיפה ומעצבת את כול אורחות חיינו, מאוויינו ורצונותינו. השמחה מציינת רגש נסתר ומופנם בתוך הלב, בעוד שהריקוד מסמל את התפרצות השמחה
והתגלותה במישור החיצוני הנראה לעין.
ד. ישנה מצוה לכתוב ספר תורה גם ללא הבנת המלים שכותב. בשעת הכתיבה, הריכוז והקשב מוּפנים לעיצוב הגראפי של האותיות ולא לעיון במשמעותם ובתוכנם הפנימי [קשר של הכוחות
היצירתיים-ציוריים לתורה]. גם לחוש המישוש ה"ממשי" יש מקום בעולמה הקסום של התורה. בשעת הכתיבה, האדם יוצר בחוש המימוש את אותיות התורה, החלים עליהם קדושה מיוחדת.
ה. ישנה מצוה לקנות ספרי קודש גם אם בפועל לא למד בהם, והספרים נשארו חתומים אצלו בבית. קניית הספרים יוצרת קשר בין הממון והרכושנות של האדם לתורה. ההשקעה הכספית בקניית הספרים
מקשרת ומחברת את הקונה לתורה. התורה אינה דבר זול הגורם לזלזול אלא דבר יקר שצריך להשקיע ולהתמסר בשביל השגתו. הקונה ספרי קודש בכספו חש שייכות עמוקה יותר לתורה מאדם שקיבל במתנה ספרים "אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה" חפץ שהוּשג בקלות פחות מוּערך ונחשב בעיניו. לכן ארץ ישראל, תורה, ועולם הבא נקנים בייסורים ובעמל
ישנה מצוה המוטלת על כל אחד ואחד לכתוב לעצמו ספר תורה. וכך נאמר בפרשת וילך: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. להלכה נפסק, שבקניית ספרי קודש יוצאים ידי חובת מצות כתיבת ספר תורה. המכנה המשותף לכתיבת ולקניית ספרים הוא, ששניהם מהווים "הכשר מצוה" ללימוד, שהרי ללא ספרים לא יהיה ניתן ללימוד
אין דרכה של התורה לצוות באופן מיוחד על "הכשר מצוה" אלא רק על מעשה המצוות. לפי מרבית השיטות, אין מצוה לבנות סוכה אלא רק לשבת בה.
הבנייה היא אמצעי לישיבה, וברור מאליו שמי שאין לו סוכה נדרש לבנותה. וא"כ, מדוע חרגה התורה ממנהגה דווקא בהקשר של לימוד התורה ולא הסתפקה בציווי על עצם הלימוד אלא צוותה באופן מיוחד גם על מכשירי המצוה כתיבת ספרים וקנייתם?
טענתנו המרכזית היא: הקשר של היהודי לתורה אינו עובר רק דרך המסנן השכלי-הכרתי אלא עובר דרך ערוצים נוספים וכלליים יותר של האישיות.
א. ישנה מצוה לקרוא בתורה שבכתב גם ללא הבנת המלים. בחג הסוכות לאחר שנת השמיטה מעלים לירושלים את כל המשפחות, כולל הטף חסרי הדעת, לשמוע קריאת התורה מפי המלך . עפ"י "שולחן ערוך הרב", בתורה שבכתב יש מצות קריאה ללא הבנה מעבר למצות הלימוד הזוקקת השתדלות להבין את הנלמד, ואילו בתורה שבעל פה אין קיום מצוה בקריאת המלים בלבד. חידוש זה של מצות הקריאה לא קיים באף תחום ידע אחר. בכול מקצועות החול אין שום טעם והיגיון לקרוא בהם מבלי הניסיון להבינם. קריאת ספר היסטוריה לשם קריאה בלבד לא תעניק לו שום התקדמות. ההבנה השכלית אינה תנאי במצות עסק התורה.
המהר"ל מזהה את המילה "לעסוק" הנאמרת בברכת התורה במשמעות של "מתעסק בעלמא" פעולה ללא מודעות וכוונה.
ב. התורה קרויה "שירה" והשר שיר אינו "מתעמק" במילות השיר אלא שר אותם בפשטות ובתמימות מתוך רגשי שמחה והתחדשות מתמדת . חיבור כוחות הרגש לתורה "אין אדם שר אלא מתוך שמחה" השיר מהווה ביטוי ספונטאני וזורם לרגשות השמחה המצווים בנפשו, ואחד מתכונות השמחה: "שמחה פורצת גדר" השמחה פורצת את המחסום שבין המחשבה הנעלמת לדיבור הגלוי, ועל כן החפץ לשיר אינו מסתפק בהרהור בעלמא אלא מעוניין לשיר בפיו ובקול. ישנם רבים הלומדים תורה בניגון מיוחד, המעורר את הרגש בזמן הלימוד.
התורה נקנית ע"י חזרות מרובות. הלומד צריך לשמוח אף בחזרה על תכנים ידועים ומוכרים, כשם שהשר שיר חוזר על השיר פעמים רבות מתוך שמחה מתמדת.
ג. בחג שמיני עצרת, חג שמחת תורה, רוקדים עם ספרי התורה סגורים וחתומים מבלי ללמוד בהם
ישראל. בעת הריקוד, הגוף כולו מתעלה ומתנתק קמעה מהשעבוד לתאוות הגוף הארציות. לימוד חכמה אנושית אינה מסוגלת לרומם את האדם מהשעבוד לתאוותיו הבהמיים הנמוכים. ההקפות עם
ספרי התורה מבליטים את עובדת התורה מקיפה ומעצבת את כול אורחות חיינו, מאוויינו ורצונותינו. השמחה מציינת רגש נסתר ומופנם בתוך הלב, בעוד שהריקוד מסמל את התפרצות השמחה
והתגלותה במישור החיצוני הנראה לעין.
ד. ישנה מצוה לכתוב ספר תורה גם ללא הבנת המלים שכותב. בשעת הכתיבה, הריכוז והקשב מוּפנים לעיצוב הגראפי של האותיות ולא לעיון במשמעותם ובתוכנם הפנימי [קשר של הכוחות
היצירתיים-ציוריים לתורה]. גם לחוש המישוש ה"ממשי" יש מקום בעולמה הקסום של התורה. בשעת הכתיבה, האדם יוצר בחוש המימוש את אותיות התורה, החלים עליהם קדושה מיוחדת.
ה. ישנה מצוה לקנות ספרי קודש גם אם בפועל לא למד בהם, והספרים נשארו חתומים אצלו בבית. קניית הספרים יוצרת קשר בין הממון והרכושנות של האדם לתורה. ההשקעה הכספית בקניית הספרים
מקשרת ומחברת את הקונה לתורה. התורה אינה דבר זול הגורם לזלזול אלא דבר יקר שצריך להשקיע ולהתמסר בשביל השגתו. הקונה ספרי קודש בכספו חש שייכות עמוקה יותר לתורה מאדם שקיבל במתנה ספרים "אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה" חפץ שהוּשג בקלות פחות מוּערך ונחשב בעיניו. לכן ארץ ישראל, תורה, ועולם הבא נקנים בייסורים ובעמל