רינתוש היחידה
New member
דברי פתיחה
נכנסתי לאתר לפני כחודש, מאוד נהנת לקרוא,התחברתי לפרגון שלכן זו בזו.אני חייבת לציין שהכתיבה של יעל משכה אותי בעיקר, קראתי את כל הקטעים שלך, ולא יכולתי שלא לראות אותי שם בין המילים,מרגש, אמיתי, נוגע ללב. משאיר חיוך,משאיר הרבה חומר למחשבה,לדמיון, לזיכרון. לבחורה בת ה-16 עם הקשיים בבית אני חייבת לומר: אל תוותרי עלייך!!! זה קשה אני יודעת, אבל הרבה יותר קשה לוותר עלייך, מנסיון!. ואפתח דווקא בקטע אמיתי, בשבילך ילדתי: סתמתי אבן על הגולל, התחתנתי,חשבתי לתומי שכך אפתור את הבעיה,ארצה את אמי,וגם את עצמי "אחזור למוטב", השארתי מאחור את אהבת חיי שנטשה אותי, את כל ההתאהביות שליוו אותי מגיל 16 והתחתנתי...בעיה עם בנים לא זכורה לי תמיד היו לי מחזרים, וניסיתי להאמין שבעצם העובדה שאתחתן אחזק את הצד "הנורמלי" שלי,ברחתי מעצמי, פחדתי להסתכל במראה,עייפתי מבנות ומהחיזורים אחריהן, רציתי שקט,רציתי בית לעצמי, רציתי לצאת את בית הוריי, לא יכולתי להסתכל לאמא שלי בעניים יותר,ובעודי משתחררת מהצבא באוגוסט מצאתי עצמי תחת החופה בנובמבר, לא הבנתי מה אני רוצה,המוסכמות החברה המשפחה, אפילו חלק גדול בי זעקו "חיזרי למוטב".עזבתי את אהובת חיי עם הכאב שריסק אותי,והתחלתי בתהליך ארוך ומייגע להיגמל ממנה, ומכל אותן נשים שהכאיבו, מאותו מקום מפחיד, מאיים,וכואב. ואכן בניתי בית עם בעל אוהב שיודע עליי,ילדתי ילדים,למדתי עבדתי, והשנים חלפו, ומשהו בי מת! הנשמה שלי דעכה בתוכי ובתוך כל המולת החיים הרגשתי שאני מתה. לא היו לי את הכוחות שיש לי היום, לא היתה את הלגיטמציה שיש היום, בקיצור הייתי שפנה, לא היה לי אומץ לצאת את בית הוריי ולקום על הרגליים לבדי, נערה מתוקה בת 20 משוחחרת מהצבא, נטושה, כואבת, שבורה, עומדת בפני פרשת הדרכים הגדולה בחייה, ובנקודה זו מוסרת את נפשה, את גופה. בניתי מגן חומה שתגן עליי מפני אותן נשים המאיימות על ליבי, אבל בעצם החומה הזו קברה אותי חיה תחתיה,כריתי לי קבר במו ידיי, ביטלתי את צרכיי את רצונותיי, כלומר ויתרתי עליי, אל תעשי זאת, אל תוותרי עלייך!
נכנסתי לאתר לפני כחודש, מאוד נהנת לקרוא,התחברתי לפרגון שלכן זו בזו.אני חייבת לציין שהכתיבה של יעל משכה אותי בעיקר, קראתי את כל הקטעים שלך, ולא יכולתי שלא לראות אותי שם בין המילים,מרגש, אמיתי, נוגע ללב. משאיר חיוך,משאיר הרבה חומר למחשבה,לדמיון, לזיכרון. לבחורה בת ה-16 עם הקשיים בבית אני חייבת לומר: אל תוותרי עלייך!!! זה קשה אני יודעת, אבל הרבה יותר קשה לוותר עלייך, מנסיון!. ואפתח דווקא בקטע אמיתי, בשבילך ילדתי: סתמתי אבן על הגולל, התחתנתי,חשבתי לתומי שכך אפתור את הבעיה,ארצה את אמי,וגם את עצמי "אחזור למוטב", השארתי מאחור את אהבת חיי שנטשה אותי, את כל ההתאהביות שליוו אותי מגיל 16 והתחתנתי...בעיה עם בנים לא זכורה לי תמיד היו לי מחזרים, וניסיתי להאמין שבעצם העובדה שאתחתן אחזק את הצד "הנורמלי" שלי,ברחתי מעצמי, פחדתי להסתכל במראה,עייפתי מבנות ומהחיזורים אחריהן, רציתי שקט,רציתי בית לעצמי, רציתי לצאת את בית הוריי, לא יכולתי להסתכל לאמא שלי בעניים יותר,ובעודי משתחררת מהצבא באוגוסט מצאתי עצמי תחת החופה בנובמבר, לא הבנתי מה אני רוצה,המוסכמות החברה המשפחה, אפילו חלק גדול בי זעקו "חיזרי למוטב".עזבתי את אהובת חיי עם הכאב שריסק אותי,והתחלתי בתהליך ארוך ומייגע להיגמל ממנה, ומכל אותן נשים שהכאיבו, מאותו מקום מפחיד, מאיים,וכואב. ואכן בניתי בית עם בעל אוהב שיודע עליי,ילדתי ילדים,למדתי עבדתי, והשנים חלפו, ומשהו בי מת! הנשמה שלי דעכה בתוכי ובתוך כל המולת החיים הרגשתי שאני מתה. לא היו לי את הכוחות שיש לי היום, לא היתה את הלגיטמציה שיש היום, בקיצור הייתי שפנה, לא היה לי אומץ לצאת את בית הוריי ולקום על הרגליים לבדי, נערה מתוקה בת 20 משוחחרת מהצבא, נטושה, כואבת, שבורה, עומדת בפני פרשת הדרכים הגדולה בחייה, ובנקודה זו מוסרת את נפשה, את גופה. בניתי מגן חומה שתגן עליי מפני אותן נשים המאיימות על ליבי, אבל בעצם החומה הזו קברה אותי חיה תחתיה,כריתי לי קבר במו ידיי, ביטלתי את צרכיי את רצונותיי, כלומר ויתרתי עליי, אל תעשי זאת, אל תוותרי עלייך!
