דברים של אמא
מה אומר על בני? שהיה יפה? הרי תמונתו לפניכם. שהיה נעים הליכות? אלה שהכירו אותו אינם זקוקים לעדותי ואלה שלא הכירו ינודו בראשם ויאמרו: וכי מה תאמר אם על בנה שהלך? אלה שהכירוהו יזכרו את עקשנותו ואת הרעיונות המוזרים שהעלה לפרקים... ואת החיוך... ולא יידעו שהמשיכה אל מעבר לקו האופק, מעבר לברור לידוע ולמקובל, הייתה טבועה בנפשו עוד שהיה ילד בן שנתיים, שעה שחיפשתי אותו מלאה בדאגה והוא דידה ברגליו הקטנות במרחב השדות לחפש את אבא. ולא יידעו עד כמה חש תמיד למלא את בקשות אמו, ולא היכירו את הגאווה והדאגה שמילא בהן את לבי. ולא יידעו את רגש החיבה שעוררו בי לובשי המדים הכחולים, ואת רעש כנפי המסוק שהקפיץ אותי החוצה גם בשעת לילה וביום סגריר. עושה את מלאכתו באמונה, בכשרון, תוך גילוי יכולת וסגולות של אדם מחונן ומפקד – אבל תמיד דואג שאין זה מספיק שאינו טוב כפי שהיה רוצה להיות. ואני שאינני מכירה באמת את הצבא ואת החייל ואיני יודעת להעריך את כישורי בני מתמלאת בדאגה: שמא ייכשל? לעתים חשתי להגן על אחיו ואחיותיו מפני קפדנותו, מפני גערותיו(אף שהם לא רצו בכך). ולעתים נדמה היה לי שאינו מראה להם מספיק חיבה, שאינו מסייע להם אולי כפי הראוי והרצוי... אבל משבאו השבתות של שבת האחים אי אפשר היה לטעות ברעות באהבה ובהערכה ששררה ביניהם. וכי כיצד יכולתי לחשוד באהבתו של מי ששפע תמיד אהבה לבני אדם? כאם אני מתבוננת בילדי ומודה על הזכות שנפלה בחלקי, ובאותה שנייה ממש מזדקר בכאב הרבע החסר... בשעה שהלב מתמלא געגועים לילדים והיד נשלחת אל מכשיר הטלפון המאפשר לשמוע את קולם ולדעת את שלומם, מתחמץ הלב על הקול שאי אפשר לשמוע על השלום שאבד...
מה אומר על בני? שהיה יפה? הרי תמונתו לפניכם. שהיה נעים הליכות? אלה שהכירו אותו אינם זקוקים לעדותי ואלה שלא הכירו ינודו בראשם ויאמרו: וכי מה תאמר אם על בנה שהלך? אלה שהכירוהו יזכרו את עקשנותו ואת הרעיונות המוזרים שהעלה לפרקים... ואת החיוך... ולא יידעו שהמשיכה אל מעבר לקו האופק, מעבר לברור לידוע ולמקובל, הייתה טבועה בנפשו עוד שהיה ילד בן שנתיים, שעה שחיפשתי אותו מלאה בדאגה והוא דידה ברגליו הקטנות במרחב השדות לחפש את אבא. ולא יידעו עד כמה חש תמיד למלא את בקשות אמו, ולא היכירו את הגאווה והדאגה שמילא בהן את לבי. ולא יידעו את רגש החיבה שעוררו בי לובשי המדים הכחולים, ואת רעש כנפי המסוק שהקפיץ אותי החוצה גם בשעת לילה וביום סגריר. עושה את מלאכתו באמונה, בכשרון, תוך גילוי יכולת וסגולות של אדם מחונן ומפקד – אבל תמיד דואג שאין זה מספיק שאינו טוב כפי שהיה רוצה להיות. ואני שאינני מכירה באמת את הצבא ואת החייל ואיני יודעת להעריך את כישורי בני מתמלאת בדאגה: שמא ייכשל? לעתים חשתי להגן על אחיו ואחיותיו מפני קפדנותו, מפני גערותיו(אף שהם לא רצו בכך). ולעתים נדמה היה לי שאינו מראה להם מספיק חיבה, שאינו מסייע להם אולי כפי הראוי והרצוי... אבל משבאו השבתות של שבת האחים אי אפשר היה לטעות ברעות באהבה ובהערכה ששררה ביניהם. וכי כיצד יכולתי לחשוד באהבתו של מי ששפע תמיד אהבה לבני אדם? כאם אני מתבוננת בילדי ומודה על הזכות שנפלה בחלקי, ובאותה שנייה ממש מזדקר בכאב הרבע החסר... בשעה שהלב מתמלא געגועים לילדים והיד נשלחת אל מכשיר הטלפון המאפשר לשמוע את קולם ולדעת את שלומם, מתחמץ הלב על הקול שאי אפשר לשמוע על השלום שאבד...