דברים שאתן כותבות

[DIE kvar]

שוב../images/Emo58.gif

פירורים של אחדות מסודרים בארגזים, ליד הדלת. קופסאות קופסאות של שלום, ותמימות ממוינות בסדר אלפביתי מחליא, מחכות שם בשקט לעיתים מאיים שתבוא. או שבעצם, תחזור.

 

[wasted years]

אמממ

טוב

 

[KranchMe]

פחד.

לאט לאט,מכתב מכתב,היא קורעת אותם. הם העבר שלה,העבר הרחוק והרע שלה. היא רוצה לשכוח,מפחדת לזכור. היא לא רוצה שהוא יחזור. הוא מירר אותה,הפך אותה לבובה. ושלט בה,כי היא פחדה. היא שמעה דפיקה בדלת,יום אחד. זה הוא. הוא בא לאסוף אותה למסיבה. היא הייתה לבושה בשמלה הכי יפה ויקרה שלה. שמלה אדומה נוצצת שהלמה אותה. הם היו צעירים,היא אהבה אותה. היא לא ידעה מה יקרה,היא לא אשמה. היא לא רוצה לזכור,היא מפחדת לשכוח. היא רוצה ללכת,ללכת מכאן. היא רוצה לעוף,לפרוש כנפיים, לבנות לה קן,בלי משפחה,בלי חברים. כי מי שהיא חשבה בתור משפחה וחברים, היום אנשים שרצו לנצל אותה. אבא שלה,שהרביץ לה ונגע בה. ואמא שלה בכלל עזבה. והוא,הוא הרס לה את החיים, והוא,הוא מירר אותה. הוא,הוא שבר אותה. היא הייתה צעירה. היא לא אשמה.. היא לא אשמה...

 

[KranchMe]

חיבוק.

"אח,נו ליאור תפסיק!!" אמרתי לליאור,ידיד שלי שנהנה מלזרוק עליי כריות באותו רגע. "תגידי מתי את מתכוונת להשיג לך חבר?" הוא שאל. הסתכלתי עליו. התחלתי לבכות. הוא ידע שזה בגלל דן. דן,אותו אחד שהרס לי את החיים. "סליחה.." הוא אמר והשפיל את עיניו. ידעתי שהוא מחבב אותי וכך גם אני. אבל הוא לא ידע. "זה בסדר.." עניתי לו. "את רוצה ללכת בחופש לבריכה?" "עם שיר?" "לא." "בסדר." "אממ.. את יודעת ש.. אני.. מחבב אותך.." "כן." אמרתי באדישות גמורה ובניסיון לפתוח את הדיסק עד שקלטתי מה הוא אמר. "אהה..כן" עניתי לו שוב. ואז הוספתי "גם אני מחבבת אותך." "את חושבת שזה.. יילך?"..הוא שאל. האמת,לא חשבתי שזה יילך באמת. "למה לא? אפשר לנסות.. אבל אני חושבת שאנחנו מכירים יותר די טוב. ואנחנו קרובים מדי.." "טוב. אני הולך." הוא הסתובב לדלת,ואני התחלתי לבכות. הוא לא שמע. ואז קמתי מהמיטה העגולה,רצתי אליו וחיבקתי אותו. הוא הלך.

 

[KranchMe]

מקפיצה.

1234567890

 

[כלהשמותתפוסיםכבר]

זיפי די דו דה :[

אתה חי בממתינה של אלוהים, רק כשבא לו הוא עונה. לא אכפת לו אם זה דחוף בשבילו אתה סתם עוד חיל בצבא בני האדם, לא משהו מיוחד, לא מישהו שונה. כשסוף סוף הצלחת להרים ת'חלומות מהרצפה מישהו בא ושבר לך את הקביים מי אתה כבר? אתה גרגר בחוף, באוקיינוס גדול אתה טיפה של מים. אומרים שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, אבל מה קורה אם אתה גר עם אלוהים בבניין? כולם תופסים ממנו, כאילו שטוב לו אבל זה קצת עצוב לחיות לבד על ענן. הכל פה כל כך מתיש, עייפות כבדה כבר רק מלנשום אולי כדאי להפסיק לרגע עדיף מוות ממציאות של היום. תבטיח לי רק דבר אחד, תשמור לי מקום בגן עדן, מצידי אפילו בגיהינום אני אתן לך את החיים שלי במתנה. מישהו אמר פעם שהחיים הם לא פיקניק אני אומרת שהם נראים, יותר, כמו הסעודה האחרונה.

 

[נעמה ע.]

ערב שביעי של פסח, תשס"ד.

יש דברים שאתה זוכר עוד לפני שקרו. עוד מעט יצלצל הטלפון, ואני אקח את המפתחות וארד לצומת לאסוף אותך, ושוב יזהר אשדות ילווה את הקילומטרים החולפים של חיטה מבשילה וצילו של יום קיץ. איזה קול יש לו, אני אומַר. ואתה תגיד שנכון, וניסע הביתה. אני זוכרת שאֶחשוב שלב השוקולד-מריר שלי מעולם לא ידע ציפיה מתוקה כל כך.

 

[נעמה ע.]

ממעמקים.

שוחה בים השקט שהיה עתה רק שלה, היא הרגישה שוב את התנודות החמקמקות האלה של הגלים הנוגעים-לא-נוגעים בפניה. מוקפת כולה בכחול הזה, הרוגע, המתעתע, לא ידעה אם קר לה או חם, לא זכרה את אור השמש. צללה למעמקים. ידיה חותרות נגד זרם המים, ראשה סחרחר מעט מהלחץ. ומתוך השקט הזה שאפף אותה, השקט המיוחד של הים שלא דמה לשום שקט אחר, דימתה לשמוע את המנגינה ההיא. עולה וצפה מן המצולות, מבקיעה מן המעמקים, עוטפת את כולה בהזיה עמומה, ערפילית. ההזיה ההיא. המנגינה משכה אותה למטה ולעומק, מזכירה לה נשכחות, מציפה את שאולי רצתה לדחוק עמוק עמוק בתוך תהומותיה. ושוב עלתה בה, ברורה וחזקה כמו שלא היתה כל כך הרבה זמן, ההרגשה ההיא. היא נמשכה אל החורים השחורים ההם שנבעו בקרקעית הים, החורים שביום-יום כמו היתה עיוורת מלראות, החורים שכעת היו מוחשיים כל כך ועצומים, ומשכו אותה אל תוכם. היא ידעה את הצל הזה האורב במסתרים לחולשותיה, הלוטף אותה בתנודותיו המשתקות, העוצמתיות, הלופת את נשמתה עד שהיא נאלמת. היא ידעה את הקור המבחיל הכופת את מעמקיה, המושך אותה עמו מטה, מטה, אל המצולות והתהומות, אל השחור שאין ממנו חזרה, אל השחור שפעם פעם אחת הניחה לעצמה לשקוע בו ופעם נוספת לא תהיה. לא תהיה.

 

[נעמה ע.]

הנסיכה על העדשה.

היא: ושוטטתי אז ברחובות סחופי-הגשמים הרוח שוב מצאתי עצמי על סיפך מחפשת לי בית לנוח. ואינני אותה נסיכה שהתּוֹם נגע בעיניה בעיני משתקפים השמים נחושים וקודרים. העולם לא כרע על ברכיו ונשק לידי הצחורות נתיניי קשי-יום היו, נטולי-גינונים ומרים. התזכור? התזמין אותי פנימה, לבלות את לילי בביתך? התיתן לי שנית להקסימה את אחרון חדריו של ליבך? ובמיטה מחופת הכסתות בחדר האורחים הלבן, האשקוט או אתור כל הלילה אחרי האָפוּן למבחן? הוא: אָת אמרת שלשקט זקוקה את חנוקה היית בין זרועותיי ויצאת אז לרדוף את הרוח בלי לומר, בלי לרמוז, עד מתי. כשדפקת על דלתי אז ידעתי כי עברת כל פיתוי בעולם הגדול, המזמין וליבך הפועם כה לחש לך, לא יהיה לך כמוני מבין. ואינני אותו הנסיך שהחום נדף מחזהו בחזי עלה זה לא כבר הכפור לשלטון וספינת-חלומי אל מרחב הימים הפליגה ובלי יד אַמוּנה, מכוונת, עלתה על שרטון. התזכרי? התלכי אחריי אל החום, לבלות לילותייך איתי? ובינות לנטיפי הקרח תזהי את השתקפותי? ובמיטה מחופת הכסתות בחדרי הגדול, המנוכר לא אשקוט, לא אשן כל הלילה אָפוּנֶך לי מתחת לכר.

 

[נעמה ע.]

ואחרון..

אין אושר בעיניים שלה. אני לא יודעת להגדיר מה יש בהן, מין ירוק מבוהל כזה, כהה ונוצץ, והידיים שלה מסדרות את השמלה והשיער בתנועות עצבניות, ואני חושבת לי שהיא בטח מחבקת את עצמה בלילה, בלילות האחרונים שתעשה את זה בעצמה. והיא אמרה פעם שאנשים מתחתנים, ואת לא רואה עליהם שהם מאושרים, וזה מפחיד, איך הם לא מאושרים, הם צריכים להיות הכי מאושרים בעולם. ואין אושר בעיניים שלה. אנחנו יושבות בחדר שלה והיא מראה לנו צורות שונות של קשירות וליפופים, וכובעים ומטפחות וסרטים משווים לה מראה עמוק ונשי כשהם נכרכים בחוסר-מיומנות סביב ראשה. ונועם הוא הכי מדהים שאפשר, היא אומרת, הוא כזה עדין ומתחשב ורגיש, וכתפיה רוטטות כמו תמיד כשהיא כולאת בתוכה התרגשות עצורה. אבל זאת לא ההתרגשות של כלה ערפילית רועדת מציפיה לקראת אהובה, שיגיע היום, שיגיע כבר. היא לא מאמינה שזה כבר, שום דבר לא מוכן עוד, היא אומרת, והשמלה בכלל לא יפה, ואני לא אהיה יפה והאיפור בכלל יהיה נוראי. ואני יודעת שהיא תהיה יפהפיה כמו תמיד, ותיראה כל כך מבוהלת מכל המעמד שאני ארצה כל כך לחבק אותה וללחוש לה שהיא יפה ושהכל יהיה בסדר... נראה לי שנצא במוצאי-שבת, נועם ואני, היא אומרת. אולי נלך לים, אנחנו לא אוהבים לצאת לקניונים או למסעדות, זה לא הסגנון שלנו. ואחר-כך כשרוחה מפוזרת עליה היא מדברת על כמה הם שונים, נועם והיא, שהיא כזאת אשת-העולם-הגדול, ואוהבת לבלות, ולהסתובב במקומות עם אנשים, ושיראו אותה, ושיסתכלו עליה. ונועם אוהב מקומות אינטימיים, לבדיים, שהיא רק שלו והוא רק שלה. ואני תוהה איך היא תישאר היא בלי להתהדר בעטרת השיער הזאת כמו שהיא אוהבת. יפה לה הסומק העמוק הזה כשהיא מדברת על שניהם, עוד לא רגילה לדבר על עצמה בלשון רבים, עליהם, על נועם ועליה. ותיכף הם יהיו איש ואשתו והם ילכו יחד ברחוב, היא מבויישת מעט תחת המעטה הזה של הכיסוי, בלי השיער שלה שמקנה לה ביטחון, והוא מאושר וגאה ונרגש. ומסתכל עליה וגומע אותה במבטים מאוהבים, כי סוף סוף מותר. והיא כל כך רוצה שכבר עכשיו הוא יסתכל, ושעכשיו כבר יאמר לה שהיא יפה, ופעם אחת היא בכתה ושאלה אותו אם הוא יאהב אותה תמיד, והוא לא הבין איך היא בכלל שואלת. וכשהיא אומרת שהם שומרים ונזהרים אני יודעת שהיא מדברת בעיקר עליו, הוא כל כך צדיק, היא אומרת והקול שלה כאילו מלא-פליאה-עדיין מעוצמת הגילוי. אז למה אין אושר בעיניים שלה? בהזמנה שלה, שהיא נותנת לנו כלאחר יד ולא מעיפה בה מבט, כתוב מתחת לשם שלה שהיא בת הרב... הי"ד, ואני נזכרת שכבר לפני שנה וחצי היא סיפרה לנו איך שמעה את ההורים שלה מתלחשים, ואת אבא שלה אומר לאמא שלה את השם שלו. הוא המיועד לה, זה כתוב בשמיים, וגם בצוואה הלא-כתובה שאבא שלה השאיר, והיא נלחמה כל כך הרבה עד שהשיגה אותו, וכל כך הרבה זמן לקח עד שהודתה באוזנינו שזה מתקדם בכיוון רציני. ולא אמרה שהיא אוהבת אותו. אבל עכשיו היא אומרת שברוך ה' שהיה להם את הזמן הזה מאז האירוסין, כי היא לא היתה יכולה להתחתן עם מישהו לפני שיינטע בה הרגש הזה ויכה בה שורשים. והיא מדברת גם על המתח הזה שביניהם כל פעם שהם לבד, והקושי, ואני כל כך מקווה שהחכמה שלה תעזור לה לא להתבלבל. ביום כלולותיה ייצבעו שמורות עיניה זהב ואדום ונוצץ, כמו שהיא אוהבת, אבל לא יותר מידי כי אם זה לא יהיה טבעי נועם לא יאהב. ויותר מהכל היא רוצה שהוא יאהב ויביט בה כאילו לא ראה אישה אחרת מימיו. ומתחת לחופה כשהוא יביט לה בעיניים, אני מקווה כל כך שהוא יראה בהן אושר. רק אושר. --- (יש עוד הרבה, אבל זה מה שהתחשק לי לשים כרגע

. האמת היא שרוב מה שאני כותבת זה שירים, ולא סיפורים / קטעים. אבל ראיתי שזה מה שהרוב כאן שמו..).

 

[לוּבּה]

אממ..

יכול להיות ששמתי אתזה כאן פעם.. אבל אנלא זוכרת.. בכל מקרה.. 30.1.04 הלכת בלי לומר שלום בלי שום התראה מוקדמת שום אזהרה. בבוקר יום שבת הודיע לי שהלכת. אולי הלכת למקום טוב יותר. אולי. אני לא יכולה לדעת ואני גם לא רוצה ללכת לשם כדי לברר אין פה מישהו שיש לו חיים מושלמים וכמו שאתה נהגת לומר- בחיים לפעמים עולים ואני הייתי משלימה אותך- ולפעמים יורדים. כנראה מאז שהלכת, אני נשארתי לבד עם ה"לפעמים יורדים" ואתה עלית, עלית למעלה אני מקווה שיותר טוב לך למעלה עם המלאכים המלאכים ששומרים עליך המלאך שלי אתה לא איתי יותר אתה לא בעולם הזה יותר אולי הלכת למקום טוב יותר. אולי. אבל אני, אני נשארתי פה להתמודד עם הצרות, עם הדאגות ועם הגעגועים וזה לא עובר עם הזמן אני אוהבת אותך אני מעריצה אותך לימדת אותי המון דברים הייתי עושה הכל כדי שתחזור הכל אבל עכשיו-כבר מאוחר מדי אני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה אני יודעת שאתה שומר עליי שם למעלה ושתדע-שבלעדיך לא הייתי איפה שאני עכשיו

 

[greeneye]

דוד שלך?

באמת שתמיד רציתי לשאול אבל לא היה לי נעים... מה...איך הוא מת?

 

[כלהשמותתפוסיםכבר]

לפי מה שהבנתי, פיגוע :/

 

[Mooa-Numi]

איכס, לכתוב זה להומואים.

(אולי מחר)

 

[Mooa-Numi]

בעצם, רק אחד-

לשון הצפרדע: לבד, הכי לבד. או אולי כמעט, הכי לבד. לשבת ולהיות לבד. בחוץ. על המשקוף בין הבית לעולם הפתוח. לשבת לבד על הגבול בין פנים לחוץ, לרעוד, ולהיות לבד. לקרוא לתשומת לב מתוקה שתבוא לנחם אותך, תלטף את הלחי, תרווה את צמאונך. לבכות. לבכות, ולחכות. והטרף הקל מריח את המלח המתוק מרחוק, את הפתיון שרקמת לבדך וגורלו ידוע מראש. זבוב בדרך אחרונה אל חום משרפה. והוא יוצא, ויושב לידך במשקוף בין שמיים לארץ, ואולי בעצם ליד. קרוב. ואתם מדברים, והוא מראה אהדה, את מראה צניעות, מסתורין, שום דבר לא קרה, תקופה רעה. סקרנות, חיוך קל, צביעות. לשון מלקקת קצה של שפה. ואולי אתם הולכים משם, למקום אחר, קרוב למקומות רחוקים. אולי סתם הולכים. ויושבים איפשהו וצוחקים, והוא מראה סימנים של חיות, שמחה לדבר הבא, ואת שותקת בחיוך מעושה. זבוב במעופה אחרונה, ריחוף נהפך לפרפור. ואולי אתם באוטו, חוקרים המשכים דרכים חשוכות בשיחה גוועת, הוא לשמשה ועיניך לחלון, ושקועים במחשבות, ומתכננים את החוסר וודאות. ואולי הוא עצר בצד הכביש וישבתם בשקט או לקול טפטופי אצבעות על הגה, ביחד או לחוד, ואת מנסה להתחבא מאחורי חושך זכוכית. ואולי הוא רכן לנשק אותך, ואמר שהוא מצטער והיה חייב. ואולי את שתקת מאחורי חושך שקוף, ואולי החזרת נשיקה על שפתיים, והעברת ציפורן על פטמה חשופה, קעקעת את עצמך בעורו ובאצבעות רועדות שלפת את ליבו. ושוב את לבד, הכי לבד. לשבת על משקוף בין פנטזיה לדמיון, וקוראת לתשומת לב ובוכה. מוחה דמעה בצומת בין לחי לעין, מלקקת טיפת דם מקצה שפה, ומחכה. [14.5.04. ואולי כדאי לוותר על הפסקה הראשונה ולהתחיל ישר מה'והוא יוצא ויושב?' נו, שיהיה]

 

[Shusho]

לאאאאאא לאאאא לאאאאא

ההתחלה עושה את זה מה שזה עכשיו. אל תורידי את זה.

 

[clubsolutly]

כלואה...

כלואה בין הורים, בין אחים, וחברים כלואה בין שמחה לכאב, בין ההגיון והלב כלואה בין העתיד לעבר בין היום למחר, לא קשורה לשום דבר, עדיין לא מאוחר. צאי תראי עולם- תעופי למרום לפני כ-ו-ל-ם תסיטי את מסך הווילון הגדול תראי הכל בורוד... וכחול.... לא הצגה אך גם לא מציאות תיצרי אשלייה, תראי התגשמות. תפרצי גבולות- אל השמיים תעופי אל על- תפרשי כנפיים תעופי הרחק, הרחק מה-כ-ל שבי על כוכב, עגול וגדול תקטפי לך מזל, תראי כוכבים, צפי בעוברי אורח- עוברים ושבים וכשהשמש תעלה, תרדי מהכוכב, קחי לך ענן ותיצרי לב רחב שיהיה לך מזכרת מיום שלם שלא כאב.

 

[ילדע]

שלי

משהו מאוד ראשוני, די הדבר הראשון שכתבתי, אמרו לי שזה קצת חוזר על עצמו, אבל זה כי הייתי ביותר מדי שיעורי תנ"ך, ולמדתי שלחזור על משהו זו דרך להדגיש

אבל בעיקר בגלל שכתבתי בלי לשים לב בכלל. עיניים קטנות ובהירות. כל כך עצובות ותמימות. כאילו מעולם לא ראו משהו רע. מסתכלות על העולם במבט של עצב. כאילו אומרות שהן לא מסוגלות יותר. כי העיניים האלה, העיניים הקטנות והתמימות האלה, ראו כל כך הרבה. כל כך הרבה רוע, כל כך הרבה עצב, כל כך הרבה בכי, כל כך הרבה דם. והעיניים האלה מסתכלות על העולם במבט תמים ועצוב, ולא מבינות. לא מבינות מה קורה, כי רק עיניים קטנות הן. הן תמימות. ועצובות. מסתכלות על העולם במבט של אכזבה. לא מבינות למה זה ככה. ופתאום, מרוב כאב, מרוב עצב, זולגת מן העיניים דמעה אחת. רק אחת. דמעה של עצב, של כעס, של כאב. אבל לא דמעה של תמימות. כי התמימות נגזלה מן העיניים האלה, מן העיניים הקטנות והעצובות האלה. העיניים האלה ראו יותר מדי.

 

[שמוצה]

תחנה מרכזית.

לעיתים צריך להכנס אל תוך האש בכדי להבין באמת את מה שמתחולל בה. לעיתים צריך להתעורר, להסיר את קורי השינה שנטוו היטב מעל עיניך העייפות, בכדי לראות את האמת. צריך לקום ללכת לרוץ לברוח להסתתר לבלוע להבלע רחוק מפה. אומרים שהדרך הטובה ביותר להעלם היא לקחת אוטובוס מהתחנה המרכזית, ולרדת בתחנת שום מקום. ולעיתים כשאני הולכת, מאוחר בלילה, אני מפחדת. ומה אם שוב לא אעז לקחת את קו מס 0? גם אותי תלו עם פתק החלפה. אבל אפילו לא קנו אותי. שקל להשתין. שערוריה. אני נכנסת לשירותים של הבנים, הקוקסינל כבר מכיר אותי. לפעמים אני יושבת ומדברת איתו, ואנחנו חולקים סיגריה. לפעמים אנחנו סתם בוהים אחד בשני. אני מתאפרת. עיפרון שחור ומסקרה, וליפסטיק אדום. אם לא ידעתי הייתי יכולה לטעות ולחשוב שאני זונה. תארו את זה. יושבת רחוק בצללים, כולם כבר הלכו הביתה. אני ישנה, מתעוררת לעוד בוקר בעקיצה, השוטר שוב מעיף אותי הביתה. אני חושבת שהוא קצת מרחם עלי. קצת.