אוו, me me me.
|פאקצה| טוב נדחף ל
פה אחד מהחדשים. כל השאר נמצאים
פה. {הרגע גיליתי שיוצר אחד פחות מעריך אותי, איזה מעליב ועצוב זה.} -----------------------------------------------------------
ג'קי. יום חמישי 20 מאי 2004 זה לא שהעולם כזה גרוע, זו פשוט אני לא ממש מסתדרת
פה. הולכת מ
פה לשם, רצה וקופצת ונעצרת מתי שבא לי, לא מתאימה את עצמי לקצב והזרם של החברה. אמא קראה לי שלי כשנולדתי, שמחה כשנולדה הבת לה יחלה כל כך. אני לא של אף אחד, באמת. לא מסוגלת להתחייב, קופצת מפרח לפרח ושותה מהצוף של כולם, לפעמים גם מהרעל, תלוי מי הבן אדם. שיניתי את השם, עכשיו כולם קוראים לי ג'קי. יותר מתאים לי, משהו יותר חוצלארצי כזה. משהו שלא באמת מ
פה, לא מהמציאות שלי. יש לי גם בעיה עם מסגרות, זה מה זה לא נכון בשבילי. ישבתי בבית ספר עד כיתה ט', ועכשיו אני
פה, בחוץ. יצאתי לעיר הגדולה, המנותקת מהישוב בו חייתי במשך חמש עשרה שנים.
פה בעיר, יש לי הכל. בבית המחסה לילדים שברחו מהבית נותנים לי אוכל, ואם יש מיטה פנויה אז גם מקום לישון. כשאין לי אי
פה לישון אני הולכת לגדי, לישון אצלו בבית, בדרך כלל אשתו בעבודה ויש מקום ריק במיטה. גדי די נחמד, אומר לי מדי פעם שהוא אוהב אותי, וגם מכין לי ארוחות ערב מפוארות אם יש לו מצב רוח טוב, ואני מחזירה לו בטובה. פעם הוא גם היה משלם לי, כשאשתו עוד היתה בהריון והיתה בבית רוב הזמן ולא היה לו איך להחזיר לי. עכשיו כבר לא, עדיף לי איזה גבר בחיים ולא כסף. יש לי כמה, יש גם את דן ועומר, שני חיילים בסדיר, חוזרים כל שבוע הביתה יחד. חברים טובים, היו שכנים מאז שנולדו, הלכו ביחד לגן, משם לתיכון, רבו על אותן בחורות, עישנו ביחד את אותה סיגריה, ושכבו עם אותה אחת, היא אני. ממש כמו בסרטים. עכשיו הם בצבא יחד, חוזרים לאותו בניין. דווקא חוסך לי זמן, לא תמיד יש לי כוח להגיע לכולם, הם באותו מקום ולפעמים אפילו רוצים יחד, כמו שהיו יחד פעם. סבבה, אני פתוחה לרעיונות חדשים תמיד. פעם ישבתי וניסיתי לפתור איזה מבחן בפיזיקה. לא ידעתי כלום, בהיתי בקיר. כשהנחתי את הראש על השולחן המורה באה וצעקה עלי להרים את הראש ולהתחיל להתמודד עם החיים. לפתוח את הראש קצת, בסוף זה יסתדר לי. אז ישבתי ופתרתי הכל, רק הפוך. הראש היה פתוח, אבל קצת עקום. מאז אני תמיד ככה. אני כבר לא בהלם כשבסמטאות החשוכות של דרום העיר מסתובבים הנרקומנים עם מזרק ביד, מחכים לדילר שיביא להם את המנה היומית שלהם, וגם לא מכל הילדות שמסתובבות שם. פעם חשבתי שזו רק אני שם, עם הרעיונות המשוגעים שלי, שאני הבחורה היחידה עם הראש הפתוח והנפש המשוחררת והפרועה, מסתבר שכולן כאלה, רק מעט מהן מקצינות. אני דווקא די מאושרת כאן, אני חושבת. עושה מה שבראש שלי, מקבלת את מה שאני רוצה ומשחקת את המשחק לפי הכללים שלי, לא כמו שם בבית. אבא ניסה להחזיר אותי פעם, בא עם המכונית, עצר ברחוב שם. חשבתי שזה עוד לקוח וכמו תמיד התכופפתי לעבר החלון, לראות אם הוא מעוניין, מסתבר שהוא היה מעוניין לקחת אותי הביתה. תפס אותי בזרוע, משך אותי אליו. כמעט והצליח לדחוף אותי פנימה, למכונית, ולנסוע כל עוד נפשו בו משם, אולם נעצתי את ציפורני החדות שבידי השניה בידו והוא שחרר את זרועי בהפתעה, צועק. הבין שלא יוכל להוציא אותי משם יותר ונסע. עכשיו אני קצת מתחרטת, אולי הייתי צריכה לחזור הביתה, שם לפחות היו קונים לי מה שאני צריכה, ולא הייתי צריכה לסחוב מחנויות או להוציא מהפח. נשמע די מושלם, העולם הזה. יש לי את גדי, שהוא חבר שלי, אבל קצת חסר לי מישהו אמיתי בחיים שלי, שיהיה איתי באמת ולא עם אשתו שהולכת ושוכבת עם גברים אחרים והוא נוקם בה באמצעותי. דן ועומר אמנם חבר'ה טובים, אבל חוץ מכסף ולפעמים קצת הנאה לא יוצא לי מהם כלום. הלקוחות לא מעונינים אפילו לשמוע מה שאני אומרת. עולה למכונית, יורדת, וכשנגמר הסיפור הם מעיפים אותי מהר משם, כמו מצורעת ומלוכלכת, עם שטר של חמישים שקלים ביד. כמו באמריקה הגדולה, כמו ברומנים ישנים. כשגדלתי במושב, הייתי קוראת המון. ספרים על גבי ספרים. הכי הייתי אוהבת לקרוא מחזות. לשחק אותם בראש, לדעת אי
פה עומד כל אחד בדיוק ולשמוע את קולות הרקע, גם אם הם מצוינים רק במילים. עכשיו די מתאים לי לשחק הכל בראש, כאילו שהכל אמיתי שם בחוץ. אני באמת גרה בארמון מלכותי, בו מפקדת הנאצים היתה פעם, ועכשיו כל מה שנשאר הם חפצים עתיקים, עצים ישנים וחריטות החיילים על הגילוף הצרפתי והיקר. אני שם, יושבת, מחכה לסוף שלא בא. עשירה, עם שום דבר בחיים. דווקא מתאים לי, לשחק ככה. אני משחקת תמיד מול כולם. לפעמים כשבא לי להשאר בסמטה ולישון, או במיטה בבית המחסה, מישהו כבר דוחף אותי משם ומזכיר לי שאני צריכה לצאת ולעבוד שם בחוץ, לשחק את משחק החיים. אמא היתה צוחקת עלי תמיד, כשהייתי שוכחת מעצמי ויושבת בחוץ על הדשא, קוראת ספרים ולא שמה לב למה שקורה מסביבי. פעם גם צעקו לי שהממטרות יפעלו בעוד מספר דקות ולא קמתי, וכשחזרתי הביתה היו צריכים לנגב אותי מרגל ועד ראש.
פה אף אחד לא מנגב אותי כשיורד גשם, ואף אחד לא מכבס לי. אבל טוב לי עם זה, אני לא מסוגלת להיכלא במקום אחד. אולי קצת חסר לי האוכל של אמא, וחיבוק מאחי הגדול. מעניין אם אמא עוד חושבת עלי בכלל. האם היא מצטערת בכלל? אולי שכחה ממני כבר, ואולי חלתה מרוב צער. אבל אנשים לא מתים מצער, הם רק נסדקים. קראתי את זה פעם באיזה מחזה. אבל היא בטח כבר שכחה, ואף אחד לא מחכה לי שם בבית. זה לא שבאמת גרוע
פה, זו רק אני שרואה הכל עקום, ולא מסוגלת ליישר את החיים. ממציאה לעצמי עולמות, על גדי, עומר ודן, על העיר הגדולה והחיים הטובים. כשסיפרתי את סיפור החיים שלי ליועצת בית הספר, בפגישה השבועית שלי איתה, מצאתי את עצמי מסתחררת במערבולת שאי אפשר לצאת ממנה. עכשיו כבר אי אפשר לצאת מ
פה, ואני מספרת לקירות את הסיפור. לפחות הם, והרופאים שנכנסים ל
פה התרגלו לקרוא לי ג'קי. זה לא שהעולם כזה גרוע, דווקא טוב לי
פה. שקט, מביאים לי אוכל על מגש כסף, עם מזלג מפלסטיק כדי שלא אצליח לפגוע בעצמי או לצאת מ
פה. זה לא שהעולם כזה גרוע, זו פשוט אני לא ממש מסתדרת
פה.
../images/Emo28.gif