גשם ראשון- חלק א'

[turbulent]

גשם ראשון- חלק א'

הזיכרון הכי חזק שלי מהבית של אמא הוא ריח של גשם מתערבב עם ריחות של נענע ושל פשטידת תפוחים. הרבה יטענו שאי אפשר לזכור ריח, אבל אני זוכרת באמת, זיכרון מוחשי ואמיתי, כזה שגורם לי לחייך בכל פעם שאני עוברת ברחוב הראשי ליד המאפייה החדשה, או ליד השדה הנטוש מאחורי התיכון. ריח של גשם ראשון תמיד תופס אותי בתקופה מבולבלת. או אולי זה התקופה המבולבלת שתופסת את הגשם הראשון, אינני בטוחה. הנענע מוסיפה בדידות לתחושת הבלבול ללא ספק. תה עם נענע תמיד מלווים אצלי בראש תמונות של תנור ספירלה ושמיכת פוך, ומתחתיה פיג'מה עבה עם ציור קטן של פו הדוב. והתכרבלות. נענע וגשם הם מתכון מצוין להתכרבלות. הפעם הראשונה בה טעמתי פשטידת תפוחים הייתה ביום שסבי מת. אמא ביקשה שאבוא איתה לביתו, להיפרד ממנו לפני הטיול, כך קראה לכך, אך אני לא הבנתי לאן הוא הולך וסירבתי. התעקשתי להישאר בבית ולמרות מאמצי השכנוע הרבים הסברתי בצורה הגיונית וברורה, כמו שרק ילדה בת עשר יכולה, שאין שום סיבה הגיונית לנתק אותי מתוכנית הטלוויזיה, ושאפרד ממנו כשישוב מהטיול. אמא נאלצה להסכים איתי וקראה לנאוה השכנה שתשמור עלי בינתיים. נאוה אמרה שאמא תחזור עצובה כי סבא הולך לטיול ארוך מאד ובמקום שהוא הולך אליו אין טלפונים. אני הצעתי לתלות בלונים על הקיר ואולי גם קישוטים שנשארו ממסיבת יום הולדת, כדי לשמח את אמא. נאוה אמרה שאמא לא תרצה בלונים ובכלל אמור לרדת גשם וזה לא זמן למסיבות, אך ביקשה שאעזור לה להכין פשטידת תפוחים במקום זאת, כדי לשמח את אמא. עשרים שנים מאוחר יותר ואותם הריחות מחזירים אותי לאחור. אתמול ירד גשם ראשון, ירה את יריית הפתיחה שמזמינה אותנו לעונת החורף, אולימפיאדה של ריחות, צבעים ומצבי רוח. ריח הגשם עדיין נישא באוויר ואני מחליטה שהפעם התקופה המבולבלת קדמה לגשם. הכבדות החורפית המעיקה שוב מתנחלת בבטני, כמו בכל חורף, ובכל חורף, סיבה שונה. החורף הזה זה בגללה. או אולי בגללנו. ליד הדלת מונחים שני זוגות מגפיים ומטרייה אחת גדולה. כשהייתי בתיכון חלמתי שאני מתעוררת באמצע הלילה, ופותחת חלון בחדר השינה שלי. ריח הגשם המתקרב ממלא את אפי ואת כל גופי. אני נועלת מגפיים ויוצאת עם מטריה לגשם, לדלג בין השלוליות הראשונות ולחפש פטריות. הפטריות בחלום צצות מיד וכולן ענקיות, כאלה שניתן לשבת תחתן ביחד ולהסתתר כשהגשם מתחזק. לפני יומיים היא הסכימה, פשוט שלחה הודעת טקסט, 'תאספי אותי בשמונה'.

 

[white star]

../images/Emo54.gif כתוב יפה! ../images/Emo102.gif

מחכה להמשך

 

[turbulent]

גשם ראשון- חלק ב'

... לפני יומיים היא הסכימה, פשוט שלחה הודעת טקסט, 'תאספי אותי בשמונה'. הודעה פשוטה, בלי לציין יום או מקום. ישבתי על הכורסא המרופטת, זו שהיתה של סבי בשנותיו האחרונות, ואחזתי בפלאפון בקלילות כאילו אני אוחזת בידה. התנור והשמיכה בפינת החדר, נמצאים בהיכון, ופיג'מת פו הדוב הוחלפה כבר בפיג'מת פיטר פן (הרי כל אחד צריך להתבגר בשלב מסוים). התלבטתי לרגע ביני לבין עצמי אם תהיה זו בדיחה מצחיקה לאסוף אותה בשמונה בבוקר. אחר כך סיכמתי שלא רק שלא יהיה זה אפילו משעשע קלות, גם אינני רומנטית וספונטנית מספיק בשביל לברוח מיום עבודה מלא ולצאת לדייט בשמונה בבוקר. המחשבה על כך שאינני כזו הטרידה אותי עד שכמעט גמרתי אומר לעשות זאת באמת. מובן שביום למחרת בשמונה בבוקר התייצבתי במשרד, טרודה בעניינים חשובים יותר ופחות, ובעיקר מנסה בכל כוחי להימנע מלחשוב עליה ועל מועד הדייט המתקרב. לקראת השעה שלוש בצהריים קיבלתי ממנה הודעת טקסט נוספת 'אם לא שינית את דעתך במקרה, הייתי רוצה לדעת לאן הולכים'. התלבטתי הרבה ובסוף שלחתי תשובה 'הפתעה'. האמת שלא היה לי עדיין מושג קלוש ושוב הרגשה מעיקה התנחלה. הפעם הרגשה של חוסר מוכנות. החרדה גברה כשהיא שלחה הודעה נוספת בה היא מודיעה שהיא אוהבת הפתעות מצפה לכך בכיליון עיניים. החלטתי להפתיע בבנאליות גמורה, ומצאתי מקום מושלם. יצאתי מהעבודה מוקדם כדי להתארגן. בשעה שמונה בדיוק יצאתי מהאוטו וניגשתי אל הדלת, החלטתי להיות אבירה אמיתית, בדייט ראשון מן הראוי שאפגוש אותה בכניסה לבית ולא אצפור מהמכונית. ליד הדלת תחושה מוכרת אפפה אותי והחזירה אותי שוב לימים אחרים, ימים של חופש ושחרור, ימים של אהבה ללא גבולות וללא כבלים חונקים. ריח של תה עם נענע ופשטידת תפוחים הקיף את בית הוריה וכאילו התנחל מול דלת הכניסה, וזחל ישר אל אפי ומשם אל הזכרונות. ניערתי את ראשי בכבדות, כאילו כדי להזיז מעט את המחשבות, ולתת לציפייה להשתלט. קיוויתי שמישהו ממשפחתה יפתח את הדלת, יאריך מעט את הרגע וייתן לי רק עוד דקה של רוגע, לפני שחיי מתהפכים פעם נוספת. הסערה שתיכנס לחיי בעוד דקה חזקה יותר ומסוכנת יותר מכל סערה והמטריות של החיים שבירות יותר, זאת ידעתי בתוך תוכי, אפילו אם ניסיתי להשתיק את המחשבות הללו. היא פתחה את הדלת בעצמה וחייכה חיוך מדהים, חיוך שהזכיר לי מדוע התאהבתי בה כבר אז כשאמרה לי שלום בפעם הראשונה. לקחתי צעד אחד קטן לתוך הדירה וצעד ענק לתוך החיים שלה ונופפתי לשלום לאביה. שאלתי מה שלום מאיה והיא אמרה שבסדר. היא מלמלה לאביה שלא תחזור מאוחר ושאם קורה משהו הפלאפון איתה ויצאנו. השתיקה המביכה בתחילת הנסיעה התחלפה במהירות בשיחה קולחת ומהירה על אינספור חוויות וסיפורים. שמתי לב שהיא צוחקת מכל הבדיחות שלי, אפילו מאלו שאינן מצחיקות וגם מאלה ששמעה בעבר. לא ידעתי בדיוק איך לפרש את זה אך ניסיתי לא לנתח יתר על המידה את המצב. אחרי חצי שעה של נסיעה היא שאלה פתאום לאן נוסעים. 'מקום בהר' אמרתי. היא שתקה ואני לא רציתי להעיק אז המשכתי לנהוג, לאט יותר, תוהה אם נכון לחזור לשם, איפה שהכל התחיל.

 

[turbulent]

גם ראשון- חלק ג'

... אחרי חצי שעה של נסיעה היא שאלה פתאום לאן נוסעים. 'מקום בהר' אמרתי. היא שתקה ואני לא רציתי להעיק אז המשכתי לנהוג, לאט יותר, תוהה אם נכון להגיע לשם, איפה שהכל התחיל. עשרים דקות נוספות עברו והיינו כבר קרובות. ניסיתי לפצוח בשיחה על החופש והגשם, אפילו על עבודות בכביש אך היא לא שיתפה פעולה. ראשה היה מסובב כלפי חוץ והיא בהתה בנקודת אבק על החלון. הגענו. התיישבנו בצד המזרחי, בדיוק כמו אז לפני תשע שנים. אז היינו צעירות יותר ואולי גם יפות יותר, ומה שבטוח נבוכות יותר. אני זוכרת ששמחתי מאד כשבחרה לשבת אז בצד המזרחי, כיוון שדיברנו כל כך הרבה שהלילה עבר וכשנגמרו המילים השמש עלתה מול פנינו. הפעם אין לי מושג מה יהיה בבוקר ואיפה נהיה כשהשמש תזרח. להפתעתי היא התחילה לדבר, בהתחלה בשקט ואחר כך בקול עולה, מתגבר. זוויות עיניה התעקלו כלפי מעלה כמו גם שפתיה. היא דיברה על העבר וכמה שהשתנינו מאז, כמה שהמקום נשאר מקסים וכמה יפים הפרחים שעל השולחן. הסתכלתי על תנועות השפתיים שלה ובכלל לא הקשבתי למילים, רק רציתי ללטף אותה, לגעת בה שוב. צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיי, חייכתי חיוך מתנצל, חיוך שהיא הורגלה כבר לראות ועניתי למספר חסום. ניסיתי להמשיך להתרכז בשפתיים שלה תוך כדי השיחה אבל המילים שבקעו מהאפרכסת הפריעו לי לחשוב בבהירות, הבוס שלי כרגיל יודע בדיוק מתי הזמן הכי לא נוח בשבילי ודווקא אז הוא מתקשר. ראיתי שהיא מאבדת קצת את הסבלנות לכן לחשתי כמה תשובות לקוניות לתוך הפלאפון וניתקתי. מיד כשניתקתי היא לקחה ממני את הפלאפון ואמרה שמעתה היא מסננת עבורי שיחות, בדיוק כמו בימים קודמים. הספקתי לפלוט "אני מתגעגעת אלייך" רגע לפני כשהמלצר הגיע עם תפריט ולא הייתי בטוחה שהיא שמעה אותי. היא ביקשה סלט פטריות גדול ולביבות תפו"א, וכמובן מים מינרלים לשתינו. אני מצידי רק ביקשתי להשאיר תפריט אחד על השולחן. "על מי את עובדת, בשביל מה ביקשת תפריט, הרי אני יודעת בדיוק מה תזמיני, את כל כך צפויה" הקול שלה היה לעגני אך העיניים שידרו משהו אחר. היא ראתה לתוכי, כאילו הציצה פנימה לתוך קרביי אבל לא נבהלה, ובחרה להישאר איתי בכל זאת. אמרתי לה שאני עוד אפתיע אותה יום אחד ועברתי נושא. משם השיחה התגלגלה, דיברנו על מליון ואחת דברים ובעצם לא דיברנו על כלום. המילים לא היו חשובות, רק היא, ואני. פתאום באמצע שיחה על שלג ומחליקיים היא אמרה שגם היא מתגעגעת אליי. חצי שנה לפני כן כבר יומיים שאני מתהלכת בבית בחוסר מעש. לקחתי כמה ימי חופש מהעבודה כדי להתמודד. אחרי שש שנים פתאום אני לבד והשקט הזה מפחיד אותי מדי. היא הלכה ולקחה את מאיה איתה. הספקנו לריב פעמיים לפני שהיא החליטה שנמאס לה. בעצם לא ממש רבנו. היא צעקה קצת ובכתה הרבה, ואני בעיקר שתקתי. מדי פעם מלמלתי שאני מצטערת, שלא התכוונתי, שזו היתה טעות, שפשוט התרחקנו ושאי אפשר להאשים אותי בלבד. היא מצידה אמרה שהאשמה על שתינו אבל שמי שבגדה היא זו שאשמה יותר, ואני ידעתי שהיא צודקת, גם אם לא רציתי להודות בכך בפני אחרים. היא חזרה לגור אצל ההורים שלה ולא ענתה לי לטלפונים, החברות שלה אמרו שהרסתי אותה ושהיא לא מוכנה לראות אותי. הן הקפידו שלא להשאיר אותה לבד, ובמיוחד דאגו שמישהו תמיד יהיה איתה בבית כשבאתי לאסוף את מאיה, הבת שלנו. מאיה מקסימה, תינוקת בת שמונה חודשים, עם מעט שעיר בהיר, כמו של אמא שלה, ורגליים שמנות וחמודות של תינוקות, מהסוג שכיף לצבוט. תמיד ידעתי שמאיה תצטרך להתמודד עם הרבה קשיים ושבגן ובכיתה היא תהיה תמיד שונה, בת לשתי אמהות ובלי אבא. יהיה לה סבא אחד וסבתא אחת מצד אמא שלה, וזהו. לי אין משפחה, ההורים מתו מזמן ואחים אין לי. אבל מאיה תהיה מוקפת בהמון דודים ודודות חברים וחברות, ותמיד תרגיש שהיא אהובה, מוגנת ובטוחה. ועכשיו אני חוששת. החיים שלי התנפצו לרסיסים בגלל לילה אחד טיפשי ומיותר, לילה שנסחפתי אליו בלי לדעת מה יהיו תוצאותיו. יותר מהכל כעסתי על עצמי על שהוספתי למאיה קשיים. אם ניפרד מאיה תצטרך להתמודד גם עם העובדה שהאמהות שלה גרושות. ואולי מאיה היא רק תירוץ לא לקחת אחריות על הבגידה שלי. אולי אני מנסה להדחיק את העובדה שפגעתי גם בעצמי, גם בנו. בערכים של המשפחה שלנו. הכנתי לי תה עם נענע, למרות שעוד לא הגיע החורף. התה תמיד עוזר לחשוב בבהירות, והנענע מזכירה לי את אמא, אולי קצת מהחוכמה שלה תיתן לי השראה לגבי מה שאני אמורה לעשות. ואם לא, העצבות שלי מתאימה לחורף גשום וקודר, חורף של תה ונענע.

 

[turbulent]

גשם ראשון- חלק ד' ואחרון

... חצי שנה אחרי כן, "מקום בהר" בשעה שתיים לפנות בוקר ראיתי שהיא מציצה בשעון. כבר מאוחר, קבעתי עובדה שהיא בעצם תחינה שאולי עוד לא מאוחר, לא הערב ולא בכלל. הראש שלה היה נתון למחשבות אחרות, ידעתי זאת היטב. תמיד כשהיא מהרהרת צומחים לה קמטים על המצח. שני קמטים פירושם שהיא שכחה דבר חשוב או שהיא מודאגת. שלושה קמטים פירושם שהיא יודעת שהיא לא יכולה להתמודד עם המצב שהיא נתונה בו ושעליה להתחמק ממנו בכל דרך אפשרית. בחודשיים הראשונים אחרי שנפרדנו, בכל פעם שראיתי אותה היו לה שלושה קמטים על המצח. כעת ספרתי רק שני קמטים במצחה. היא עטפה את ידי בשתי ידיה . "אני רוצה להישאר לראות את הזריחה איתך" היא משכה את סוף המשפט מדי וידעתי שהיא לא סיימה להגיד מה שרצתה. היא הסתכלה שוב על השעון וחזרה להביט החוצה לכיוון מזרח, לכיוון הזריחה מחודשת שלנו. כל אותו זמן לא עזבה את ידי, ושמתי לב שהשעון מסובב כלפי מטה, אולי כדאי שלא תוכל לראות אותו בכל רגע נתון. "את חושבת על מאיה?" היא המשיכה לשתוק ואני הבנתי שהערב נגמר. לפני שנכנסו למכונית היא נישקה אותי קלות ואמרה שהיא רוצה שנמשיך, "מאיה היא חלק מהעניין אמנם אבל אני חושבת גם על עצמי, עליי ועלייך". הנסיעה חזרה היא היתה חלקה למדי, כמעט ללא תנועה על הכביש. הרמזורים היו לטובתי וכמעט ולא עצרנו. מפעם לפעם התחככו אצבעותיה בכף ידי כשהיא העבירה תחנות ברדיו ואני העמדתי פנים שאין לכך כלל השפעה עלי. כשהגענו בחזרה לביתה היא שאלה אם אני רוצה להיכנס לישון בבית הוריה כי כבר מאוחר. סירבתי למרות שרציתי מאד לישון לצידה, להרגיש את גופה לצידי, לנשום את מגעה, את ריחה ואת חלומותיה. ליוויתי אותה פנימה וכשהגענו לחדר השינה נישקתי את מצחה. היא חיבקה אותי ואחזה בחוזקה בידי. משכתי אותה אליי לנשיקה ארוכה, אמיתית. נשיקה עם ריח של גשם ועלי נענע, ועם שמיכת פוך והתכרבלות על הספה שלנו. בעריסה קטנה ישנה מאיה, פני מלאך בהירות, לבושה בפיג'מת פו הדוב. עטפתי אותה בשמיכה ונישקתי נשיקה קטנה על אפה. "את בטוחה שאת הולכת?" היא שאלה כמעט ללא קול ואני עניתי שכן. "תאספי אותנו בשמונה? אני מתכוונת לשמונה בבוקר כמובן. יש לנו הרבה ציוד לקחת הביתה, כדאי שנתחיל מוקדם" היא נישקה אותי נשיקה נוספת, קצרה יותר, נשיקת לילה טוב ואני ידעתי שמעכשיו הכל יהיה בסדר.

 

[מחפשת את האומץ]

מקסים! קראתי כל מילה בשקיקה!

 

[צעיף לבן]

../images/Emo183.gif

איזה סיפור יפה! ואת כותבת נפלא. היה לי כיף לקרוא

 

[bi4]

../images/Emo140.gif../images/Emo24.gif