גשם בתל אביב
המבחן נגמר. יצאתי מהאולם בחינות והלכתי לקפיטריה לקנות קפה. שילמתי על הקפה שלי הסתובבתי וראיתי אותה יושבת שם. גל זכרונות הציף את מוחי, זכרונות מלילות ללא שינה במיטה איתה. איך הייתה מחכה לי שאחזור מהצבא, איך הגעגוע בשבועות הארוכים במוצבים העצים את התשוקה. ניגשתי להגיד שלום, התיישבתי לידה והיא הופתעה נורא. עברה רק חצי שנה, אבל הרגשתי כאילו עבר נצח מאז התראינו בפעם האחרונה. התחלנו לדבר ולהעלות זכרונות כשלפתע היא נזכרה "אתה יודע, שכחת אצלי חולצה שלך... אתה רוצה לקפוץ אלי לקחת אותה?" נכנסנו למכונית והתחלנו בנסיעה הקצרה לביתה, בדרך העלינו זכרונות, בסה"כ מלפני חצי שנה... כנראה שגם לה זה היה נראה כמו יותר. הגענו לביתה ועלינו לדירה. "בוא, החולצה אצלי בחדר" היא אמרה. הייתי תמים. חשבתי שזה מפגש ידידים ותו לא, שבאמת שכחתי חולצה, שהיא עברה הלאה בחייה... הייתי תמים. נכנסו לחדרה, היא סגרה את הדלת מאחוריה, מבחוץ יכולתי לשמוע רעמים רחוקים, מאיימים בגשם על העיר. היא התיישבה על המיטה, על הברכיים, כך שראשה היה מול ראשי והביטה לתוך עיני, ידיה תפסו את מותני "אתה יודע שרזית?"... לא עניתי. "אתה יודע גם שלא שכחת חולצה?"... "אורית" אמרתי באיטיות, "אנחנו לא יכולים לנסות שוב. ניסינו, לא הלך". היא הוציאה לעברי לשון והתחילה להניע את ידיה אל מתחת לחולצה שלי ולתוך המכנסיים "יש לך מושג כמה אני רוצה אותך?" מוחי קפא, חשבתי על האישה בה הספקתי להתאהב. ידעתי שאת הסיכוי המועט שלי איתה אני אאבד אם אתעסק שוב עם החברה לשעבר.... "אורית... אני חייב ללכת". הידיים נסוגו. מבט נעלב. דלת נפתחת ונטרקת מאחורי. יצאתי אל הרחוב. היה קר בחוץ, הידקתי את המעיל והתחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס. באמצע הדרך הגשם התחיל... ואני ללא מטריה התחלתי לרוץ לתחנה רק בכדי להגיע ולגלות שזו תחנה פתוחה, ללא הגנה מהגשם שנהיה כבד לבנתיים. לא נותרה לי ברירה, חיכיתי בגשם לאוטובוס, כולי נרטב. האוטובוס הגיע ועליתי רטוב לחלוטין. התיישבתי מאחור ונתתי למוחי להפליג. יכולתי להיות עכשיו במיטה חמה... נזכרתי באיך נראה גופה העירום, שיער חום גולש, חזה גדול עגול ומפנק עם קעקוע קטן של פרפר שהטריף אותי כל פעם מחדש. בטן שטוחה ורגליים ארוכות מדהימות. היה לה תאבון מיני שלא נגמר, וניסיון עשיר. במוחי הייתי עדיין בחדרה, היא הייתה עדיין עם הלשון מכוונת לעברי ואני תפסתי אותו בשפתי. במוחי התנשקנו, ידיי מלטפות את גופה המשגע, את שיערה, את פניה. היא הורידה ממני את החולצה ונשכבנו על המיטה. העברתי את לשוני על צווארה והורדתי ממנה את החולצה והחזייה כדי לחשוף את הפרפר. לשוני עברה על קווי המתאר של הפרפר הקטנטן, מעבירה בה צמרמורות שיכולתי להרגיש בכל גופה. היא הופכת אותי על גבי ומלקקת את גופי בזמן שידיה פותחות את מכנסי ומורידות אותן מעלי. היא קמה מהמיטה, מתפשטת לחלוטין ומתיישבת על ארבע על המיטה, מציעה לכיווני את אחוריה. אני מתיישב על ברכי, נצמד אליה מאחור. ידיי מלטפות את החזה שלה. תוך שאני מעברי את קצה הלשון על גבה, אני חודר אליה, כולה מתמתחת, ראשה מתרומם מעונג. אני נזכר באנחות, גניחות, שפתיים נשוכות, צמרמורות.... "תחנה מרכזית ראשון" צועק נהג האוטובוס... אני מתעורר מהחלום בהקיץ וקם. הדלת נפתחת, אני יוצא מהאוטובוס לתוך הגשם שלא הפסיק לרדת, לתוך עיר אפורה, לתוך זכרונות שנשטפים במים. קצת ארוך, אני יודע. מעט מדי מין? אולי. אבל סיפור אמיתי.
המבחן נגמר. יצאתי מהאולם בחינות והלכתי לקפיטריה לקנות קפה. שילמתי על הקפה שלי הסתובבתי וראיתי אותה יושבת שם. גל זכרונות הציף את מוחי, זכרונות מלילות ללא שינה במיטה איתה. איך הייתה מחכה לי שאחזור מהצבא, איך הגעגוע בשבועות הארוכים במוצבים העצים את התשוקה. ניגשתי להגיד שלום, התיישבתי לידה והיא הופתעה נורא. עברה רק חצי שנה, אבל הרגשתי כאילו עבר נצח מאז התראינו בפעם האחרונה. התחלנו לדבר ולהעלות זכרונות כשלפתע היא נזכרה "אתה יודע, שכחת אצלי חולצה שלך... אתה רוצה לקפוץ אלי לקחת אותה?" נכנסנו למכונית והתחלנו בנסיעה הקצרה לביתה, בדרך העלינו זכרונות, בסה"כ מלפני חצי שנה... כנראה שגם לה זה היה נראה כמו יותר. הגענו לביתה ועלינו לדירה. "בוא, החולצה אצלי בחדר" היא אמרה. הייתי תמים. חשבתי שזה מפגש ידידים ותו לא, שבאמת שכחתי חולצה, שהיא עברה הלאה בחייה... הייתי תמים. נכנסו לחדרה, היא סגרה את הדלת מאחוריה, מבחוץ יכולתי לשמוע רעמים רחוקים, מאיימים בגשם על העיר. היא התיישבה על המיטה, על הברכיים, כך שראשה היה מול ראשי והביטה לתוך עיני, ידיה תפסו את מותני "אתה יודע שרזית?"... לא עניתי. "אתה יודע גם שלא שכחת חולצה?"... "אורית" אמרתי באיטיות, "אנחנו לא יכולים לנסות שוב. ניסינו, לא הלך". היא הוציאה לעברי לשון והתחילה להניע את ידיה אל מתחת לחולצה שלי ולתוך המכנסיים "יש לך מושג כמה אני רוצה אותך?" מוחי קפא, חשבתי על האישה בה הספקתי להתאהב. ידעתי שאת הסיכוי המועט שלי איתה אני אאבד אם אתעסק שוב עם החברה לשעבר.... "אורית... אני חייב ללכת". הידיים נסוגו. מבט נעלב. דלת נפתחת ונטרקת מאחורי. יצאתי אל הרחוב. היה קר בחוץ, הידקתי את המעיל והתחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס. באמצע הדרך הגשם התחיל... ואני ללא מטריה התחלתי לרוץ לתחנה רק בכדי להגיע ולגלות שזו תחנה פתוחה, ללא הגנה מהגשם שנהיה כבד לבנתיים. לא נותרה לי ברירה, חיכיתי בגשם לאוטובוס, כולי נרטב. האוטובוס הגיע ועליתי רטוב לחלוטין. התיישבתי מאחור ונתתי למוחי להפליג. יכולתי להיות עכשיו במיטה חמה... נזכרתי באיך נראה גופה העירום, שיער חום גולש, חזה גדול עגול ומפנק עם קעקוע קטן של פרפר שהטריף אותי כל פעם מחדש. בטן שטוחה ורגליים ארוכות מדהימות. היה לה תאבון מיני שלא נגמר, וניסיון עשיר. במוחי הייתי עדיין בחדרה, היא הייתה עדיין עם הלשון מכוונת לעברי ואני תפסתי אותו בשפתי. במוחי התנשקנו, ידיי מלטפות את גופה המשגע, את שיערה, את פניה. היא הורידה ממני את החולצה ונשכבנו על המיטה. העברתי את לשוני על צווארה והורדתי ממנה את החולצה והחזייה כדי לחשוף את הפרפר. לשוני עברה על קווי המתאר של הפרפר הקטנטן, מעבירה בה צמרמורות שיכולתי להרגיש בכל גופה. היא הופכת אותי על גבי ומלקקת את גופי בזמן שידיה פותחות את מכנסי ומורידות אותן מעלי. היא קמה מהמיטה, מתפשטת לחלוטין ומתיישבת על ארבע על המיטה, מציעה לכיווני את אחוריה. אני מתיישב על ברכי, נצמד אליה מאחור. ידיי מלטפות את החזה שלה. תוך שאני מעברי את קצה הלשון על גבה, אני חודר אליה, כולה מתמתחת, ראשה מתרומם מעונג. אני נזכר באנחות, גניחות, שפתיים נשוכות, צמרמורות.... "תחנה מרכזית ראשון" צועק נהג האוטובוס... אני מתעורר מהחלום בהקיץ וקם. הדלת נפתחת, אני יוצא מהאוטובוס לתוך הגשם שלא הפסיק לרדת, לתוך עיר אפורה, לתוך זכרונות שנשטפים במים. קצת ארוך, אני יודע. מעט מדי מין? אולי. אבל סיפור אמיתי.