הכי קל להאשים מישהו אחר.
הכי קשה זה לעמוד מול המציאות ולהודות בחלקנו בתסבוכת הנקלענו אליה. אצלי, אחרי שנים (הרבה) שהוא העביר אותי מסלול ייסורים אלים, כשהבין שלא משנה מה יעשה, אני רוצה לסיים את הקשר, פתאום החליט שהוא חוזר בתשובה ורוצה לתקן את כל הנזק שנוצר. בשלב הזה, אני כבר ידעתי שאין מה לתקן, פשוט לא נשאר שם כלום. וכשאמרתי את זה, הוא כעס מאד (מאד! מאד! מאד!) לקח את הדברים שלו ועזב את הבית. אז הסיפור שלו הוא "הייתי איתה בסדר כל השנים, אבל היא התרחקה ממני. אפילו בסוף, הייתי מוכן לסלוח על הכל ולנסות לתקן, אבל היא לא נתנה לזה צ'אנס לכן החלטתי לעזוב הכל וללכת". מה הקשר בין זה לבין המציאות? מעט מאד. ובכל זאת, זה הסיפור שלו. מה אני רוצה לומר? שתניח לה. אל תכעס עליה, אל תקשיב לסיפור שלה. לך עם האמת שלך. קראתי כמה תגובות שלך פה, ואתה עדיין כועס, עדיין עסוק בקודמת. אם מה שאתה כותב הוא נכון, ופגשת אשה חדשה ואתם בונים משהו חדש יחד, הנח לעבר לחלוטין, אל תתעסק בו בכלל. לא בכעס ולא בסליחה. תתמקד רק בטוב וביפה. תהיה אב מושלם לילדך ואל תתן לגרושה לנהל עדיין את חייך. (למשוך אותך למריבות ומלחמות)