הסבר קצת יותרנ מפורט...
גראנג' הוא זרם רוק ותרבות אלטרנטיבית, המהווה תרבות נגד לתרבות "רוק השיער" של שנות ה-80. הגראנג' החל להתפתח באמצע שנות ה-80 בסיאטל, וושינגטון, פרץ לתודעה המרכזית במוזיקה בשנת 1991 וסיים את "תור הזהב" שלו בשנת 1994, עם התאבדותו של קורט קוביין, דמות חשובה מאוד בזרם. מבחינה מוזיקלית, ניתן לומר כי הגראנג' הוא התפתחות ושילוב של אלמנטים ממספר סגנונות שקדמו לו: הבי מטאל, הארד רוק, פאנק, ת'ראש מטאל ורוק אלטרנטיבי. הגראנג' מאופיין בנגינת גיטרה "מלוכלכת", ריפים רבי עוצמה, תיפוף כבד ומילים מלנכוליות, ודכאוניות. מאפיין בולט בגראנג' הוא הנוכחות והבולטות של הזמרים - להקות הגראנג' הבולטות ביותר של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 תמיד הכילו זמר כריזמטי וסוחף. הזמרים של נירוונה, פרל ג'אם, סאונדגארדן, אליס אין צ'יינס, מאדהאני ומאד'ר לאב בון כולם הפכו דמויות לחיקוי לזמרי הרוק הבאים, אפילו כיום. מבחינה תרבותית, הגראנג' היה ההיפך המוחלט של "רוק השיער". תרבות "רוק השיער" כללה אופנה ואורח חיים נוצצים, הגראנג' לעומתו, נתפס כתרבות של "זרוקים" ודחויים. האופנה השלטת בתקופת הגראנג' הייתה חולצות פלאנל משובצות, ג'ינס קרועים, מגפי דוקטור מרטינס או אולסטאר ועוד כהנה וכהנה פרטי לבוש "זרוקים" וזולים בדרך כלל. להקות גראנג' רבות יצאו מסיאטל, עיר שנתפסה כתעשייתית ואפרורית. יש האומרים שהגראנג' לא זכה להיות חלק מתרבות המיינסטרים במשך זמן רב בעיקר בגלל העובדה שהאידיאולוגיות מאחוריו נוגדות את האינטרסים של חברות התקליטים והתקשורת. פרל ג'אם למשל, הסתכסכה עם "טיקט מסטר", חברה למכירת כרטיסי הופעות בארצות הברית, בגלל שהאחרונה דרשה מחירים גבוהים מידי (לדעת הלהקה) על כרטיסים להופעותיה. מלבד זאת, הלהקות לא נענו לבקשת חברות התקליטים לכתוב שירים שיתאימו לקהל הרחב. *נלקח מויקיפדיה*