געגוע

[rigoletto111]

../images/Emo24.gif כתבת נהדר!

 

[נופל חופשי]

את כותבת

מ ד ה י ם

 

[whitewidow]

אני יצאתי מהשער

של המקום שאנשים נורמלים מכנים אותו "בית" לפני 9 שנים ומאז לא ראיתי אותם עוד. לא אותם, לא את בניהם ולא את המישפחה. ואין בי טיפת געגוע. רק כעס על האנשים הזרים הללו שקוראים "משפחה" רק למי שנראה כמותם וחושב כמותם וברגע שהבינו שאני אחרת הקיאו אותי מקרבם. אין בי חרטה או געגוע ואין גם לחצים חברתיים, רק זעם אדיר שאותו איני יודעת לאן להוליך נראה לי שלעולם לא אקים בית

 

[soelistit]

אוי לו לאדם

שעשוי מאטימות לב נוקשה - ואינו חש גלי כיסופין למקום שהיה מחובר אליו במשך שנים - ובנסיבות כאלו או אחרות - נעקר ממנו...... השאיפה של האדם היא לחוש שלם - ולעיתים - בייחוד כשהשבר תופס מקום נכבד בהווה - עולים תמונות מאותם ימים (והיו גם כאלה) שחשנו אחווה, חום, משפחתיות, שייכות והגנה.... והזכרונות הללו לא צריכים להוות מקור איום או חשש או להעיד על משהו מעבר להיותנו בני תמותה......

 

[soelistit]

ושלא תבינו לא נכון

לא שופטת, לא מבקרת ובטח שלא מוכיחה (אני?????? חחחחחחח כאילו - מצאתם לכם מי........

) סתם מזדהה עם אותם אלו שחשים ערגה - שתוקפת אותם לעיתים - למקום שהיו בו פעם...

 

[סלסרו]

למה אוי לו לאדם?

לשיטתך, אוי לי? oh?

 

[נערה יפת עיניים]

לא תמיד זה " אטימות לב נוקשה"

לפעמים אלו הגנות שהלב בונה, אחרת לא יוכל לסבול את החיים. ואני אלך לקיצוניות, למשל, מכירה מאוד מקרוב ניצולת שואה שלא מסוגלת לחזור לחוויות הילדות המתוקות, בגלל מה שקרה אחר כך... אז תאמרי שהיא "עשויה מאטימות לב נוקשה"?! כך גם ביננו יש אנשים שלא רוצים לחזור לשם, לחוויות ההם. ובכלל, כל אדם מתמודד אחרת. אין צורך לחוות דעה כל כך נחרצת "אוי לו"... יש גם כאלה שלא חוו אותם דברים שאת חווית, את יודעת...

 

[whitewidow]

../images/Emo45.gif

כן, החוויות שלי מעורבבות ומתיקות אין. גדלתי במקום יותר מידי קיצוני ותוקפני. הדימוי שלי בד"כ "ילדה שעברה התעללות מינית ולא מתגעגעת לאביה בהתבגרותה" אבל ניצולת שואה זה לא פחות טוב, בכל מיקרה- היא תיקנה את עצמה בהודעה השניה.

 

[עצי היער]

כואב הלב

תשע שנים! אני פוחד שאני גם הולך לעבור דבר כזה. ההורים שלי לא חולמים, על מה שאני רוצה לעשות, ועל המקום שאליו אני רוצה ללכת. יש לי צד גדול שגם הם יגיבו כך.. זו תהיה בשבילם כזו סטירת לחי, שאני לא רוצה לתת להם אותה. אבל זו לא סיבה שאשאר `שם`. מפחיד אותי היום הזה.. אבל כנראה שהוא מתקדם ומתקרב

 

[whitewidow]

אין מה לפחד

אם יזרקו אותך זה בחירה שלהם לא לקבל אותך. אם כבר מישהו מקבל סתירת לחי במקרה כזה זה אתה, לצערנו. בכל מיקרה, מלבד אי אלו משקעים נפשיים- החיים בחוץ הרבה יותר טובים כשמשטרת המחשבות לא רודפת אותי. אני לומדת ועובדת - ונהנית מאד. ויש מעטפת של חברים טובים שנוצרה במהלך השנים, כאלו שהקשר איתם חזק יותר מהכל. כאלה שאני יודעת שאם יידרשו- יחלקו איתי גם את פרוסת לחמם האחרונה.(ולא הגענו למצב כזה לשימחתי, אבל בהרבה משברים ובעיות כלכליות ונפשיות תמיד היה לי לאן ללכת בזכות חברים נהדרים אלו) בקיצור- אני אומנם חשובה כמתה בעיני הוריי,אבל יש חיים אחרי המוות ... ואפילו מהנים...

 

[עצי היער]

תקוותי..

 

[מתלבט13]

לפעמים

זה כל כך רע שאין געגוע. אם בועטים בך. אם לא רוצים לדבר איתך. אם יושבים עליך שבעה. ובאמת יותר בריא לשכוח. חז"ל אמרו "חזקה על הלב שישתכח מן הלב לאחר 12 חודש" למה? כי אחורת יתאבלו כל החיים.

 

[אבזץ]

מכיר את הכעס הזה ומבינך היטב.

למעשה, עדיין לא הגעתי לתשע, אך כבר ספרתי עד חמש וכנראה שאגיע למאה עשרים בעזרת השם יתברך שמו... למרות זאת בחרתי שלא לכעוס, ממניעים אגואיסטיים נטו - הכעס הוא רעל המזיק לכועס. אגיטען שבת

 

[Le Fay]

הרשה לי להיות (שוב) המכשפה שאני

ולהזכיר, שגם הדשא של שבת נראה הרבה פחות ירוק בימי חול.

 

[שבתאי צבי]

אליזד המבריק!

נהניתי לקרוא. ובכל זאת קצת צרמה לי העובדה שהבחורה שלך, אהבת חייך, אמורה לעמוד בקריטריונים שלא ממש קשורים באיכויות שלה. הם, בני משפחתך, לא מתאימים את בני הזוג שלהם לעולם שלך. ואתה, למרבה הפלא, מקבל כמובנת מאליה את המגבלה - שהיא תתאים להם. למה מי הם??? אני באמת מאוד מכבד את המשפחה שלי. מאוד מאוד. אוהב את אבי, אמי אחיי ואחיותיי ובכל זאת אני לא רואה בהגבלת החופש הפרטי שלי ביטוי לאהבתי אותם. "הקרבה" שמהותה להיות מי שאני לא היא ניצול ציני מצדם. אינני מכיר אותך די הצורך. עולה אצלי הרושם שבני משפחתך מקבלים אותך יפה שכן מתאפשר לך חופש פעולה בביתם-דבר שרבים מייחלים לו. אבל בכל זאת לדעתי אתה "מכופף את עצמך" מדיי. כיפוף כזה שעושה לך גיבנת שאתה אפילו לא מעלה בדעתך שאפשר בלעדיה. סלח לי על התערבותי שבתאי

 

[stאסתי]

אממ מזדהה ולא מזדהה

לפני קצת זמן (בפסח) כשעשיתי שוב נסיון ללכת לאמא לחג/שבת ולראות אולי הפעם זה יהיה אחרת.. ישבתי בשולחן עם כל המשפחה והאורחים והזוג הצעיר שאמא הזמינה (חברה שלי שהפכה לחברה של אמא והיום רק הן בקשר) והסתכלתי על כולם וניסיתי לדמיין איך זה היה יכול להיות אם הייתי מתחתנת עם איזה בחור ישיבה אמנם פתוח כמנהג הבית של אמא אבל עם כובע וחליפה בשבת הייתי בשישי מדליקה נרות והוא היה עומד לידי ומתרגש הולך לבית הכנסת ואני הייתי נכנסת למיטה ליד אמא כמו שהייתי עושה פעם והיינו מדברות וקוראות את ה8 ימים של שבת הוא היה חוזר מבית הכנסת והיינו מתיישבים לארוחה אחרי האוכל כמובן הטיול המסורתי של שישי בערב (מה עוד יש לעשות ביישוב דתי בשישי בערב?) ואז בשבת אחה"צ לשבת יחד בגינה של אמא כשאני אומרת תהילים בדבקות והוא מסתכל עליי בהערצה טוב בעצם כשחושבים על זה לא בא לי על זה בכלל אם רק יכלתי להישאר מאמינה ושם ולהיות מאושרת עם הבחירה הזאת כמה שקט נפשי היה לאמא שלי עכשיו ואולי גם לי? אבל האמת? עם הסופ"ש המשעמם למדי שהיה לי (בעיקר בהייה בטלוויזיה,שיזוף על הגג ושופינג-שוב נעליים) אני עדיין מעדיפה את המצב שלי כמו שהוא. אני חושבת

 

[בן הצבי]

לא אגיד מה אני חושב.

זה מה שאני חושב, גולש הרבה מעבר למילים סתם. רק אומר שקראתי כל מילה.

 

[מאי הקטנה 17]

שני החברים\קשרים הקודמים שלי

היו עם בנים דתיים, למרות שאני לא הייתי דתיה. השני היה מאוד דתי, ומהר מאוד גילינו שזה פשוט לא ילך (היינו בכלל שונים אידיאולוגית. לא רק בדת). לרוב, זה די נידון לכישלון. כתיבה יפה ומאוד נוגעת. געגוע זה דבר חולף... ובעצם אם לדייק, הוא בא בגלים. מקווה שהגל הנוכחי חלף.

 

[מחממנוע]

בוכה אל הקירות (מניח שאתה מכיר תשיר

ביצוע: דיויד ברוזה מילים: לא ידוע לחן: דיויד ברוזה תרגום: אלונה קמחי, יענקל'ה רוטבליט שמיים של עצב עלי, והלילה נוטף לאיטו כמו חלב הנר חרמש הירח קר - מלמעלה אומר לי לך הלאה ואל תשבר רכבת הלילה מלאה געגוע ואני ברציף מחכה כמו לנס מעיל של בדידות לי - קרוע אומר לי לנוע ועוד לחפש ושוב געגוע פגוע נגוע ברעל זכרונות גופי בלי גופך שוב גווע, שוקע שוקע שוקע כאן לבד בין הקירות Y LLORO ,Y LLORO וצועק אל הקירות השמש זורחת בעיר הזרה לי לא יודע לאן מוליכים הרחובות רק זה שאליך הולך - הוא יקרא לי תראי איך יקרא לי יגיד לי לבוא ללכת שנית לאיבוד בעינייך לחבק אותך שוב, לחבקך שוב אלי עקבות לא השארת שאלך אחרייך השארת את פנייך צרובות בעיני ושוב געגוע פגוע נגוע ברעל זכרונות גופי בלי גופך שוב גווע, שוקע שוקע שוקע כאן לבד בין הקירות Y LLORO ,Y LLORO ובוכה אל הקירות

 

[ח א נ צ]

אליזד, כתבת כ"כ יפה...

מתחילה להבין את הפרגון שאתה זוכה לו בפורום הזה (זה על השרשור של השדרוג)... כשאני חושבת על זה, אז לא ממש יצא לי לברך את הפורום המדהים הזה, לפני שהגבתי כאן לראשונה... אבל אף פעם לא מאוחר (מה גם שהתגובה הנוכחית שלי תהיה ממש בסוף, ככה שיש מצב שאף אחד לא באמת יקרא אותה- מה שיחסוך ממני להסמיק בשל ההשתפכות). אבל אם כבר התחלתי-אז ככה; אני קוראת (רוב הזמן בדממה) כבר לא מעט זמן את הדיונים, ושאר ירקות, בפורום הקדוש הזה... לעתים תוך הבנה, לעתים תוך כדי גיחוך, לרוב תוך הזדהות- מופתעת (באמת שאין לי מושג למה) כל פעם מחדש, עד כמה הדברים שעולים פה אקטואלים לגבי עולמי... הנה לדוגמא עכשיו, עם כל הקטע הזה של הגעגוע אל המשהו הלא ברור הזה... או התהיות בדבר הנחלת המורשת... ושאר תסביכים לא פתורים... המשיכה האמביוולנטית אל חלקים מהעולם ההוא, וההבנה החוזרת ונשנית שזה לא באמת יקרה... שאין במשיכה הזאת כדי להכריע את הכף... אני חושבת שאעצור פה, גם ככה לא באמת כתבתי כאן דברים של ממש... אבל בהחלט אנצל את ההזדמנות לאמור שלום- הפעם כמו בנאדם...