געגוע
- פותח הנושא אליזד
- פורסם בתאריך
ניצוצות של הבנה
New member
לא זה ולא זה. פשוט הכל יחד...
התשובה בחתימה שלך כמו שאמרה תוהה לא נראה לי שזאת הכוסית. נראה לי בלילות את רוקמת. "היא היתה חזקה מהחורף היא היתה חזקה מסופה לצמוח מכלום שהיה לה זה סוד הכח שלה את ליבה היא שמרה בכספת את גופה היא שמרה לעצמה היא רואה או אולי מתעלמת ממה שקורה בגללה מתוך עולמות שבורים היא צומחת לילות שלמים היא רוקמת כל מה שיקרה לה " בהצלחה
התשובה בחתימה שלך כמו שאמרה תוהה לא נראה לי שזאת הכוסית. נראה לי בלילות את רוקמת. "היא היתה חזקה מהחורף היא היתה חזקה מסופה לצמוח מכלום שהיה לה זה סוד הכח שלה את ליבה היא שמרה בכספת את גופה היא שמרה לעצמה היא רואה או אולי מתעלמת ממה שקורה בגללה מתוך עולמות שבורים היא צומחת לילות שלמים היא רוקמת כל מה שיקרה לה " בהצלחה
מיחזור עצמי
כי זה לא שיש משו חכם להגיד על המציאות כשהיא מוצגת ככה, כמו שהיא. אבל אפשר לומר- "אה, כן, אני מכירה את זה ותשמע, אצלי זה הלך לפעמים ככה.." המון דברים השתנו מאז שכתבתי את הקטע הבא. למשל, היציאה בשאלה. וכבר מזמן לא נודדת שנתי על החתן שאביא הביתה, וכבר מזמן ההורים שלי לא מתעמתים איתי. רק אוהבים. וכואבים. ורק השבוע, כשהתחרפנתי מאיזה דיכאון, ובהתקף של חוסר אמון בחברים ובאנשים החלטתי שהפעם אבא יסבול, כי בעיה שלו שהוא הביא אותי. ובאמצע הלילה התקשרתי ממרחק מאה ושבעים קילומטרים ואמרתי לו שיבוא. והוא בא. במיוחד בשבילי. וחיבק אותי וניחם והרגיע. (פעם שניה בחיים שקיבלתי ממנו חיבוק. הפעם הראשונה היתה כשסיפרתי לו שאני לא ממש דתית). וזה לא שממש דיברנו בחודשים האחרונים.. הורים. ככה זה. אז ככה כתבתי את זה פעם כשמישי הטילה על מטלה לכתוב על נושא "יחסי הורים וילדים". ונזכרתי בגלל המארשים והוואלסים שלכם: -------------------- ראדאר מבטים מאותת לי ומרגע זה הכל מסתחרר- גלגלי מוח, אנטנות הקשבה, קוצים שנכרכים פנימה והחוצה ודריכות "אתה רואה?" אמא מסבירה לאבא, "זה בדיוק מה שחששתי ממנו". אבא מהנהן בהסכמה חומרה. עדיין אינני מבינה. יכול ליהיות שאיבדתי את חוש האבחנה לגבי מה שמתאים כאן ומה שלא? כי בלי לשים לב אני ממשיכה בדיוק בזה: "מה כל כך רע בנתן יונתן?" אני תמהה בכנות, "יש לו אפילו שירים כאלה, דתיים". גם בלי לקרוא את הלעג על הפנים שלהם אני יודעת שאמרתי דבר מטופש. לכו תגידו דברים חכמים כשכל כל הרבה פרצופים מהמרים לכם על ההיפך. "בסדר," אני מתקנת "לא דתי. לא משנה הדתיות. יש לו שירים טובים על אהבה ונוף ועצב ויופי ועוד כל מיני. ומה רע בזה?" "ומה טוב בזה? ומה יש לך בכלל משירים מטופשים?". צבי זורח ואני נשברת- "אתה, אתה" ובנהמה הזו אני מביעה את.. כלום. לא ציפיתי שמישהו פה יעמוד לצידי בדיון, אבל גם לא ציפיתי שצבי יצטרף אליהם. וכבר לא אכפת לי מנתן יונתן. לא אכפת לי מכלום. לא אכפת לי ש- "מה יש לי ומה אין לי ובסך הכל מי אני ומה אני. מה מה מה" יחזקאל וצבי בוחנים עכשיו זה את זה על הקטע ההוא מהגששים. בערך "זה שיר," אני משלימה אותם "הצהרת און. או חוסר אונים". חוסר אונים. אני רוצה לברר אם הגששים מספיק חרדי בשבילם? וממתי שירה היא "תרבות שלא שייכת אלינו" ומהם שירי ריה"ל ושאר הפייטנים בשבילים, ולצטט לאחותי שירים של ה. תראל וא. מרגלית. היא בטח עדיין זוכרת בעל פה את השיר ההוא "העלים הפתאים שנשרו" והדיונים הסוערים על תופעת הנושרים והיציאה מן הדרך שליוו אותו. והיא אהבה את השירים, לפחות כמוני. ובמקום כל זה אני נושכת את השפתיים חזק חזק ומתייקת בחדות את נושא השירה בתוך רשימת הנושאים השחורה, הנושאים עליהם אסור לי להגיב בבית הזה למען השלום והבריאות. ולא אכפת לי כבר ממקודם, אבל קצת חבל לי בשביל אמא שפעם פעם, לפני הפחד והחשדנות היתה נהנית לחזור איתי לימים בהם הספרות היתה חלק בלתי נפרד ממנה. ובקור רוח הזה של הלא_אכפת_לי אני עושה חישובים שקשורים למספר נושאי השיחה האפשריים ולתוך הריק שקיבלתי בסוף החישוב מתחילים לפלוש לי הקולות הישנים ואבא מטיח בי לפני כולם "את אפילו לא שמה לב כמה שאת מדברת נגד. ואת יכולה לחשוב כמה שמתחשק לך על האחים המסכנים שלך שלא יודעים שום דבר כי ההורים שלהם מונעים מהם. אבל תחסכי מאיתנו את המחשבות האלו.." ואפילו בהדים של ההתפרצות הזו שומעים את השקט של כל האחרים, הוא כל כך דחוס ואני כבר לא יכולה להיות שם, אז אני אוספת את הכלים המלוכלכים מן השולחן ורק אחותי הצדקנית שקמה לעזור לי מונעת ממני להתחרות בזרם המים שבכיור. יופי, שתאסוף היא את האכפתיות שהתנפצה שם עם הכוס מרוב שדחסתי בה אדישות. מסוכן לטפל ברסיסים ברגליים יחפות אז אני חוזרת לשולחן ועוקבת אחרי רגלי הרוקדות בקצב הזה ששולט כאן. דווקא האצבעות, תחת השולחן, מבצעות להן עיבוד ייחודי משלהן, ככה, בצורה חשופה. בין נעלי העור וגרבי הניילון ארבעים הדנייר. אני בוהה בהן כמעט כל המשך הסעודה כשאינני מוסיפה לומר דבר- כך בטוח יותר. וכלל שאני מוסיפה לבהות ברגלי מתעוררת בי הכרה מודה על זה שיש בי משהו שהו שלי, ושיש לי מקום נוסף, מקום שבו אני שולטת על מה שנעשה ונאמר מתוכי. ושעכשיו, עד שאגיע לשם שוב, כדאי שאנסה לקבל את מה שהמקום הזה מסוגל לתת לי: לספוג אהבה, לנשום נוסטלגיה ולשקם ולבסס את קשרי הדם על השורשים המשפחתיים. ופתאום המשימה אפילו לא נראית קשה! כולנו שרים את הסדרה הרגילה של סעודה שלישית והחושך מן הגנרטור המרוקן של שבת מחבר אותנו לגוש שחור אחד ואני נסחפת עם כולם בהצהרה נרגשת שאילו רקהיה לי כח הייתי יוצאת לשוק והייתי מכריזה ואומרת. כן, הייתי מוכנה לצאת איתם. הייתי מוכנה לצאת יחד איתם כאילו לא נפרדתי מהם בכח מחשבתי, כאילו לא אמר לי אבא מעולם "את לא הבת שלנו יותר". הייתי עושה הכל כדי שייתנו לי להכריז ולומר משפחה היא משפחה ודם הוא לא מים. וככה בדיוק אנחנו ממשיכים לפזם, שככה זכות אבות תגן עלינו ואבא מעל כולם ב"ל-נ-צא-ח לנצח" ואחרי שכולנו נותנים לו את הכבוד הזה יוצאים אברהם ויצחק בגיל ורנן ואני ויעקב נחים בו. מנוחת אהבה. מנוחת נדבה. ובשלוות הנפש הזו נובע הסיכום- כולנו פה אחד בקבלה כי "לולי תורתך.." ומהנקודה הזו מבקשים שאלוקים יסעדנו ברכה ממעונינו ובכול משלח ידינו. ואז סבא שולח את ידו לאות שהגיע הזמן ומתחיל בוואלס והמארשים המסורתיים שלנו, אלו שאביו לימד אותו עוד בטארנוב. הוא מתחיל ב"טרהטטה טרהטטה טה טרירה" ובגאווה המעידה על שייכות מוחלטת אנו עונים לו באות השפה "טירה טם טיטהטטה" וסבא חוזר ונכדיו משיבים לו תרועה בקול ראשון ושני וזה שרודף אחריו ואני לא מפגרת אחריהם ומתלכדת באחדות המתנגנת ונופלות כל המחיצות ונשכח הכל ואני מתרוממת ומתרוממת בקולי ומתרוממת מעבר למה שמותר לי - - ראדאר מבטים מאותת לי בפראות ומרגע זה אני רוצה אחריו בנסיון נואש לעצור את גלגלי המוח, להנמיך את האנטנות שלא יקלטו את הלחישה הרועמת לי ב"ששש.. שקט" וקול באישה המאוס עלי, ולתלוש את קוצים שמקיפים אותי בקצב מסתחרר , חלקם כבר נורו לתוכי עמוק. אבל אין לי שליטה על המערכת. טייס אוטומטי בפעולה ואני חוזה במנגנון המשומן העושה את פעולתו בחוסר אונים והשלמה. הכל אבוד ממילא. -----------------------------------
כי זה לא שיש משו חכם להגיד על המציאות כשהיא מוצגת ככה, כמו שהיא. אבל אפשר לומר- "אה, כן, אני מכירה את זה ותשמע, אצלי זה הלך לפעמים ככה.." המון דברים השתנו מאז שכתבתי את הקטע הבא. למשל, היציאה בשאלה. וכבר מזמן לא נודדת שנתי על החתן שאביא הביתה, וכבר מזמן ההורים שלי לא מתעמתים איתי. רק אוהבים. וכואבים. ורק השבוע, כשהתחרפנתי מאיזה דיכאון, ובהתקף של חוסר אמון בחברים ובאנשים החלטתי שהפעם אבא יסבול, כי בעיה שלו שהוא הביא אותי. ובאמצע הלילה התקשרתי ממרחק מאה ושבעים קילומטרים ואמרתי לו שיבוא. והוא בא. במיוחד בשבילי. וחיבק אותי וניחם והרגיע. (פעם שניה בחיים שקיבלתי ממנו חיבוק. הפעם הראשונה היתה כשסיפרתי לו שאני לא ממש דתית). וזה לא שממש דיברנו בחודשים האחרונים.. הורים. ככה זה. אז ככה כתבתי את זה פעם כשמישי הטילה על מטלה לכתוב על נושא "יחסי הורים וילדים". ונזכרתי בגלל המארשים והוואלסים שלכם: -------------------- ראדאר מבטים מאותת לי ומרגע זה הכל מסתחרר- גלגלי מוח, אנטנות הקשבה, קוצים שנכרכים פנימה והחוצה ודריכות "אתה רואה?" אמא מסבירה לאבא, "זה בדיוק מה שחששתי ממנו". אבא מהנהן בהסכמה חומרה. עדיין אינני מבינה. יכול ליהיות שאיבדתי את חוש האבחנה לגבי מה שמתאים כאן ומה שלא? כי בלי לשים לב אני ממשיכה בדיוק בזה: "מה כל כך רע בנתן יונתן?" אני תמהה בכנות, "יש לו אפילו שירים כאלה, דתיים". גם בלי לקרוא את הלעג על הפנים שלהם אני יודעת שאמרתי דבר מטופש. לכו תגידו דברים חכמים כשכל כל הרבה פרצופים מהמרים לכם על ההיפך. "בסדר," אני מתקנת "לא דתי. לא משנה הדתיות. יש לו שירים טובים על אהבה ונוף ועצב ויופי ועוד כל מיני. ומה רע בזה?" "ומה טוב בזה? ומה יש לך בכלל משירים מטופשים?". צבי זורח ואני נשברת- "אתה, אתה" ובנהמה הזו אני מביעה את.. כלום. לא ציפיתי שמישהו פה יעמוד לצידי בדיון, אבל גם לא ציפיתי שצבי יצטרף אליהם. וכבר לא אכפת לי מנתן יונתן. לא אכפת לי מכלום. לא אכפת לי ש- "מה יש לי ומה אין לי ובסך הכל מי אני ומה אני. מה מה מה" יחזקאל וצבי בוחנים עכשיו זה את זה על הקטע ההוא מהגששים. בערך "זה שיר," אני משלימה אותם "הצהרת און. או חוסר אונים". חוסר אונים. אני רוצה לברר אם הגששים מספיק חרדי בשבילם? וממתי שירה היא "תרבות שלא שייכת אלינו" ומהם שירי ריה"ל ושאר הפייטנים בשבילים, ולצטט לאחותי שירים של ה. תראל וא. מרגלית. היא בטח עדיין זוכרת בעל פה את השיר ההוא "העלים הפתאים שנשרו" והדיונים הסוערים על תופעת הנושרים והיציאה מן הדרך שליוו אותו. והיא אהבה את השירים, לפחות כמוני. ובמקום כל זה אני נושכת את השפתיים חזק חזק ומתייקת בחדות את נושא השירה בתוך רשימת הנושאים השחורה, הנושאים עליהם אסור לי להגיב בבית הזה למען השלום והבריאות. ולא אכפת לי כבר ממקודם, אבל קצת חבל לי בשביל אמא שפעם פעם, לפני הפחד והחשדנות היתה נהנית לחזור איתי לימים בהם הספרות היתה חלק בלתי נפרד ממנה. ובקור רוח הזה של הלא_אכפת_לי אני עושה חישובים שקשורים למספר נושאי השיחה האפשריים ולתוך הריק שקיבלתי בסוף החישוב מתחילים לפלוש לי הקולות הישנים ואבא מטיח בי לפני כולם "את אפילו לא שמה לב כמה שאת מדברת נגד. ואת יכולה לחשוב כמה שמתחשק לך על האחים המסכנים שלך שלא יודעים שום דבר כי ההורים שלהם מונעים מהם. אבל תחסכי מאיתנו את המחשבות האלו.." ואפילו בהדים של ההתפרצות הזו שומעים את השקט של כל האחרים, הוא כל כך דחוס ואני כבר לא יכולה להיות שם, אז אני אוספת את הכלים המלוכלכים מן השולחן ורק אחותי הצדקנית שקמה לעזור לי מונעת ממני להתחרות בזרם המים שבכיור. יופי, שתאסוף היא את האכפתיות שהתנפצה שם עם הכוס מרוב שדחסתי בה אדישות. מסוכן לטפל ברסיסים ברגליים יחפות אז אני חוזרת לשולחן ועוקבת אחרי רגלי הרוקדות בקצב הזה ששולט כאן. דווקא האצבעות, תחת השולחן, מבצעות להן עיבוד ייחודי משלהן, ככה, בצורה חשופה. בין נעלי העור וגרבי הניילון ארבעים הדנייר. אני בוהה בהן כמעט כל המשך הסעודה כשאינני מוסיפה לומר דבר- כך בטוח יותר. וכלל שאני מוסיפה לבהות ברגלי מתעוררת בי הכרה מודה על זה שיש בי משהו שהו שלי, ושיש לי מקום נוסף, מקום שבו אני שולטת על מה שנעשה ונאמר מתוכי. ושעכשיו, עד שאגיע לשם שוב, כדאי שאנסה לקבל את מה שהמקום הזה מסוגל לתת לי: לספוג אהבה, לנשום נוסטלגיה ולשקם ולבסס את קשרי הדם על השורשים המשפחתיים. ופתאום המשימה אפילו לא נראית קשה! כולנו שרים את הסדרה הרגילה של סעודה שלישית והחושך מן הגנרטור המרוקן של שבת מחבר אותנו לגוש שחור אחד ואני נסחפת עם כולם בהצהרה נרגשת שאילו רקהיה לי כח הייתי יוצאת לשוק והייתי מכריזה ואומרת. כן, הייתי מוכנה לצאת איתם. הייתי מוכנה לצאת יחד איתם כאילו לא נפרדתי מהם בכח מחשבתי, כאילו לא אמר לי אבא מעולם "את לא הבת שלנו יותר". הייתי עושה הכל כדי שייתנו לי להכריז ולומר משפחה היא משפחה ודם הוא לא מים. וככה בדיוק אנחנו ממשיכים לפזם, שככה זכות אבות תגן עלינו ואבא מעל כולם ב"ל-נ-צא-ח לנצח" ואחרי שכולנו נותנים לו את הכבוד הזה יוצאים אברהם ויצחק בגיל ורנן ואני ויעקב נחים בו. מנוחת אהבה. מנוחת נדבה. ובשלוות הנפש הזו נובע הסיכום- כולנו פה אחד בקבלה כי "לולי תורתך.." ומהנקודה הזו מבקשים שאלוקים יסעדנו ברכה ממעונינו ובכול משלח ידינו. ואז סבא שולח את ידו לאות שהגיע הזמן ומתחיל בוואלס והמארשים המסורתיים שלנו, אלו שאביו לימד אותו עוד בטארנוב. הוא מתחיל ב"טרהטטה טרהטטה טה טרירה" ובגאווה המעידה על שייכות מוחלטת אנו עונים לו באות השפה "טירה טם טיטהטטה" וסבא חוזר ונכדיו משיבים לו תרועה בקול ראשון ושני וזה שרודף אחריו ואני לא מפגרת אחריהם ומתלכדת באחדות המתנגנת ונופלות כל המחיצות ונשכח הכל ואני מתרוממת ומתרוממת בקולי ומתרוממת מעבר למה שמותר לי - - ראדאר מבטים מאותת לי בפראות ומרגע זה אני רוצה אחריו בנסיון נואש לעצור את גלגלי המוח, להנמיך את האנטנות שלא יקלטו את הלחישה הרועמת לי ב"ששש.. שקט" וקול באישה המאוס עלי, ולתלוש את קוצים שמקיפים אותי בקצב מסתחרר , חלקם כבר נורו לתוכי עמוק. אבל אין לי שליטה על המערכת. טייס אוטומטי בפעולה ואני חוזה במנגנון המשומן העושה את פעולתו בחוסר אונים והשלמה. הכל אבוד ממילא. -----------------------------------
מעולה!
קטע מקסים. מכיר ומזדהה עם כל מילה. למרות שהכל מסקים, אהבתי במיוחד את "יופי, שתאסוף היא את האכפתיות שהתנפצה שם עם הכוס מרוב שדחסתי בה אדישות". והי! יש לך בחתימה אחד השירים האהובים עלי, של משה אופיר! חשבתי שאני ה"פריק" היחיד שמכיר ומצטט את זה! וחשבתי שרק לי זה נחרט בזיכרון בגלל המנגינה המיוחדת שבה הוא מקריא את זה. אבל לא! ויש עוד מישהו... איזה כיף... (-:
קטע מקסים. מכיר ומזדהה עם כל מילה. למרות שהכל מסקים, אהבתי במיוחד את "יופי, שתאסוף היא את האכפתיות שהתנפצה שם עם הכוס מרוב שדחסתי בה אדישות". והי! יש לך בחתימה אחד השירים האהובים עלי, של משה אופיר! חשבתי שאני ה"פריק" היחיד שמכיר ומצטט את זה! וחשבתי שרק לי זה נחרט בזיכרון בגלל המנגינה המיוחדת שבה הוא מקריא את זה. אבל לא! ויש עוד מישהו... איזה כיף... (-:
מה את נותנת לי?
מה את נונת לי אם אני מסדר לך הקראה אישית? אני רציני. יודעת מה? מוותר על תמורה. אם תרצי אסדר לך הקראה אישית. חוויה מקסימה. אני בכל מקרה, זוכר את השירים האלה עוד לפני שיצאו בספר. ואת משה מקריא אותם בהתרגשות ובהטעמה. אין מה לומר, הבחור מקריא שירים יותר טוב ממה שהוא כותב אותם... (-: רק דברי איתי ויש לך...
מה את נונת לי אם אני מסדר לך הקראה אישית? אני רציני. יודעת מה? מוותר על תמורה. אם תרצי אסדר לך הקראה אישית. חוויה מקסימה. אני בכל מקרה, זוכר את השירים האלה עוד לפני שיצאו בספר. ואת משה מקריא אותם בהתרגשות ובהטעמה. אין מה לומר, הבחור מקריא שירים יותר טוב ממה שהוא כותב אותם... (-: רק דברי איתי ויש לך...
רוכבת על גלים
גלי הצלחה, ריגוש, רגש ושאר הגלים שמניעים אותנו. ושם התכוונתי לגלים מכניים סיבוביים- אלו שיש להם מאפיינים של תדירות ונמדדים בהרצים ואורכי גל וזמני מחזור ושאלות זהות של חלקיק או גל וכל הדואליות הזותי של הקוונטית והקלאסית ועוד צדדים של הפרעות אורכיות או רוחביות (ופתרונות בפלוטון), ותכניס את ההקשרים לגרר והחיכוך מהאווירונאוטיקה וכח הצמיגות ותנע ומהירות הסיבוב ושימור אנרגיה ומצבי צבירה ונקודות שבירה ושינויים עם לחץ האויר ומסה קריטית וכבידה ועוד מליון חוקים קשורים-- בקיצור אופניים. (ואני חושבת שסוגיות אופניים נוסחו אצלינו בהרצאות בעיקר בהדגמת כוחות צנטריפוגליים. אה, וגם סטטיים כמו בהיעדר חיכוך במדרון, ואה, וגם וגם ואינרציה ותאוצה קווית ותנע זויתי ושיקולי מומנטים ורק שזה תמיד היה באנגלית וקשה לי למצוא את המקבילות המדויקות.) ישלי מלאן על מה לחשוב בדרך. וגם על השאלה האגבית שלך שהיא מתכון להסתבכות ובסיס נפלא לתחרות של מי אומלל ומי מסכן ממי. לאישה יותר קשה, כשהיא תיזום היא תהיה מידי קלה להשגה, ומחפשת חתנים וזולה וכל מה שגורם לחלק מציבור הגברים לברוח, וכשהיא פוחדת ופגיעה ומתגוננת וכשהיא משחקת אותה רחוק וגורמת לכל מיני ליאוש התחלתי, וכשהיא, וכשהוא, וכשהיא --\ אבל כל זה לא קשור אלי. [טון דרמטי] אני יכולה הכל יותר מכולם, אם רק ארצה באמת משהו אי פעם. אני (נו, טוב, כמו כל אחד אחר) יודעת שאני צריכה רק להינעל עד הסוף על מטרה. [סטון דרמטי] רק בשבוע שעבר ישבנו [אהממ.. סיפור לדוגמא] בקונטיינר המטבח שלנו כשאחנו בוהים בעכברים שחוצים אותו (לא עכברי השדה שאתה בטח מכיר מהמרכז) ודנו בדרכי הטבח המועדפות. וערן שהורג לי מיכסה של 50 זבובים ליום (והעדיף דבק ואני העדפתי מלכודת ולא כאן המקום לכל השיקולים) ובסוף הוא לקח חתיכה מהעצים לבנייה שלנו וזרק ופיספס וזרק ופיספס. כי הוא רצה לקלוע אבל גם לא רצה לראות חתיכות של בשר ודם בכל פינה. וזבובי הבקר האלו שהיו מציקים לי בשנת הצהרים [עוד סיפור לדוגמא] ומעולם לא הצלחתי לתפוס, רק למחוץ בנעל, כי הגעיל אותי התחושה בכף היד. וזה למרות שניסיתי המון ואם תרגיש פעם את העקיצות שלהם תבין למה. ושלא תחטוף מזה שושנת יריחו. וכשאני צריכה לבודד עשר עיזים [עוד סיפור אחד ודי] ומבחינה באחת בתוך שאר השמונים ומתחילה את המרדף (כשהסתכלתי עליה היא כבר ידעה, המניאקית.תופעה מדהימה) ומהשלב הזה, גם אם תעבור לידי אחת נוספת כל כך כל כך זמינה ונתפסת, לא אתפתה אליה כי אפספס את שתיהן. ומכל הגברים שלעולם לא אדע לבחור, [אבל זה כבר סיפור ללא סוף.] ורגע, רגע, אם באמת ההתמקדות היא כל מה שנדרש- הרי הגברים נולדו ציידים והנשים הן המלקטות. אז בכל זאת יש לכם יתרון התחלתי, לא כך?
גלי הצלחה, ריגוש, רגש ושאר הגלים שמניעים אותנו. ושם התכוונתי לגלים מכניים סיבוביים- אלו שיש להם מאפיינים של תדירות ונמדדים בהרצים ואורכי גל וזמני מחזור ושאלות זהות של חלקיק או גל וכל הדואליות הזותי של הקוונטית והקלאסית ועוד צדדים של הפרעות אורכיות או רוחביות (ופתרונות בפלוטון), ותכניס את ההקשרים לגרר והחיכוך מהאווירונאוטיקה וכח הצמיגות ותנע ומהירות הסיבוב ושימור אנרגיה ומצבי צבירה ונקודות שבירה ושינויים עם לחץ האויר ומסה קריטית וכבידה ועוד מליון חוקים קשורים-- בקיצור אופניים. (ואני חושבת שסוגיות אופניים נוסחו אצלינו בהרצאות בעיקר בהדגמת כוחות צנטריפוגליים. אה, וגם סטטיים כמו בהיעדר חיכוך במדרון, ואה, וגם וגם ואינרציה ותאוצה קווית ותנע זויתי ושיקולי מומנטים ורק שזה תמיד היה באנגלית וקשה לי למצוא את המקבילות המדויקות.) ישלי מלאן על מה לחשוב בדרך. וגם על השאלה האגבית שלך שהיא מתכון להסתבכות ובסיס נפלא לתחרות של מי אומלל ומי מסכן ממי. לאישה יותר קשה, כשהיא תיזום היא תהיה מידי קלה להשגה, ומחפשת חתנים וזולה וכל מה שגורם לחלק מציבור הגברים לברוח, וכשהיא פוחדת ופגיעה ומתגוננת וכשהיא משחקת אותה רחוק וגורמת לכל מיני ליאוש התחלתי, וכשהיא, וכשהוא, וכשהיא --\ אבל כל זה לא קשור אלי. [טון דרמטי] אני יכולה הכל יותר מכולם, אם רק ארצה באמת משהו אי פעם. אני (נו, טוב, כמו כל אחד אחר) יודעת שאני צריכה רק להינעל עד הסוף על מטרה. [סטון דרמטי] רק בשבוע שעבר ישבנו [אהממ.. סיפור לדוגמא] בקונטיינר המטבח שלנו כשאחנו בוהים בעכברים שחוצים אותו (לא עכברי השדה שאתה בטח מכיר מהמרכז) ודנו בדרכי הטבח המועדפות. וערן שהורג לי מיכסה של 50 זבובים ליום (והעדיף דבק ואני העדפתי מלכודת ולא כאן המקום לכל השיקולים) ובסוף הוא לקח חתיכה מהעצים לבנייה שלנו וזרק ופיספס וזרק ופיספס. כי הוא רצה לקלוע אבל גם לא רצה לראות חתיכות של בשר ודם בכל פינה. וזבובי הבקר האלו שהיו מציקים לי בשנת הצהרים [עוד סיפור לדוגמא] ומעולם לא הצלחתי לתפוס, רק למחוץ בנעל, כי הגעיל אותי התחושה בכף היד. וזה למרות שניסיתי המון ואם תרגיש פעם את העקיצות שלהם תבין למה. ושלא תחטוף מזה שושנת יריחו. וכשאני צריכה לבודד עשר עיזים [עוד סיפור אחד ודי] ומבחינה באחת בתוך שאר השמונים ומתחילה את המרדף (כשהסתכלתי עליה היא כבר ידעה, המניאקית.תופעה מדהימה) ומהשלב הזה, גם אם תעבור לידי אחת נוספת כל כך כל כך זמינה ונתפסת, לא אתפתה אליה כי אפספס את שתיהן. ומכל הגברים שלעולם לא אדע לבחור, [אבל זה כבר סיפור ללא סוף.] ורגע, רגע, אם באמת ההתמקדות היא כל מה שנדרש- הרי הגברים נולדו ציידים והנשים הן המלקטות. אז בכל זאת יש לכם יתרון התחלתי, לא כך?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.