געגוע
אכלתי היום אצל ההורים. קצת מוזר לשמוע את המשפט הזה ממני, במיוחד לאור העובדה שאני גר שם... אבל מה לעשות? בדרך כלל אני לא אוכל שם. ולא מטעמי כשרות. אני פשוט חוסך ככה את הצורך לדבר. על דא, ועל הא, ועל מה יהיה, ולצער אותם בכל משפט שני, ולחטוף מהם את הג'ננה בכל משפט שלישי. אבל היום, כמחווה לסבתא שלי שתחיה, אכלתי שם סעודת שבת. ישבנו, שרנו זמירות. די הרבה. אנחנו משפחה די מוסיקלית. ולמרות שאבא שלי זייפן משהו, אבל הוא זוכר עשרות "מארשים" ו"וואלסים" והצליח ללמד אותנו כמות הסטרית של ניגונים חסידיים אינסופיים (מי אמר "קדיש תשנ"ו"?) וכמו "גירסא דיינקותא" אני זוכר את רובם. (חשבתי, זה השריד היחיד לאינטמיות במשפחה המפוררת שלנו. ומה אני אלמד את הילדים שלי? מתי אני אצליח להעביר להם את המורשת שלי? ומהי בכלל? אני אשיר להם שלמה ארצי? אשב איתם שעות ואשיר להם "אתה יודע שאני זה בשבילך, אבל אתמול בערב נישקתי בחורה?") ולרגע אחד היינו משפחה "אמיתית". והיתה לי השלווה לדמיין את עצמי קצת אחרת. ומשום מה, וסליחה על הווידוי המביך, הראש שלי שם בכסא שלידי בחורה. "כלה" "כלתו של". כן חברים דמיינתי את עצמי נשוי לאישה חרדית, או לייתר דיוק מגיע עם אישה חרדית צעירה וצוחקת לשולחן שבת בבית של ההורים. כי ככה זה. כשהראש חוזר אחורה הוא חוזר לאותו מקום של מודעות, ולאותם תסביכים. ומה לעשות? מגיל מסויים (די מבוגר) התקשורת של בחור חרדי עם ההורים היא דרך "משפחה". ואוי ואבוי אם אין. דמיינתי אותה צוחקת נורא מההומור ה"אנטי" שלי, שבו אני מפחיד-משעשע את אחותי הקטנה הפנאטית שבגיל תשע עשרה מדברת כל הזמן על "חתנים" - הגרסה המקומית לרומנים לוהטים. דמיינתי אותה מדברת ברכות עם אמא שלי, שנמסה באושר, נוגעת לה קצת במרפק, מספרת בהתלהבות משהו משלה ("אצלינו בסמינר זה דווקא די היה לגיטימי..."), לוקחת את הכלים לכיור ("עזבי עזבי שבי, את אורחת") ממתיקה סוד כישות עצמאית ליד הסירים הפתוחים במטבח. ואת עצמי מביט עליה מהצד ומרגיש מנוחה. סוף סוף. מרגיש רגיעה ענקית שעושה רושם (אפילו בפנטזיה היה לי זמן לנתח) שהיא באה מחוסר צורך להלחם כל הזמן, בעבר, בהווה, להתנתק כל יום מחדש ממשהו שנראה שעזבת כבר לפני שנים. אח... איזה אושר זה יכל להיות... בלי שאף אחד יראה אני צובט לה בישבן בדרך לנטילת ידיים, היא מסתכלת במבט של חומרה מעושה, ואני בתגובה נותן בה מבט של "חכי חכי, עוד לא טעמת אותי כשאני בהתקפה של "רטרו". כשאני מרגיש שלם ולא שונא. חכי חכי איך אני אתקע לך אחרי הבשר והדגים..." אח... השילוב הזה, שאף פעם לא היה לי, בין ה"אני" של היום, הסקסי, המשוחרר, השם-זין, לבין השלווה של חיבור נכון עם המשפחה. מעין חילוני בעור חרדי. כן. אני יודע. אני יכול להשלים איתם גם ככה. אבל מה לעשות? איכשהוא ובאופן די אבסדורדי אני יודע שעם מישהי זה יהיה הרבה יותר קל. ואגב, אם שמתם לב, כתבתי "מספרת בהתלהבות ש"אצלינו בסמינר". נכון. לא רואה את עצמי מביא חילונית הביתה. בחיי. כלומר, אני אביא. אם אמצא אהבה (אלוהים, בחייך, לא הגיע הזמן שתפרגן לי משהו אמיתי?) אביא את מי שתהיה. אבל בפנטזיה? רק חוזרת בשאלה. מצטער. לא רוצה את הזרות והניכור, לא רוצה "סמול טוק" של "את יודעת, אצלינו זה ככה" רוצה לנוח. רוצה אותה עמוק מתוך ה"צ'ולענט". רוצה להרגיש שוב שייך. דרכה? כן דרכה. (שלוש פעמים בחיים הבאתי בחורה אלי הביתה. האחת היתה טיפוס יוצא דופן, עדינה ורגשנית, האמינו או לא אבל מרוב רגישות היא התלבשה ככה שכשהיא חיכתה בחדר עד שאני אצא מהשירותים אמא שלי קראה לאחותי ואמרה שחברה שלה הגיעה. עד שאמא הספיקה להתמוגג ממנה - הגיעה יוצאת "אמיתית" מהקישקע של הקישקע. ומה לעשות? חברים. זה פשוט אחרת... ריח בית הכנסת מרגיע את הנחיריים המדוכאות של אבא שלי ברמה שלא תאמן... השלישית היתה צפונית אחושרמוטה, רעננה צפון. החבאתי אותה שנה, עד שבהתפקה של דת היא ביקשה לבוא לעזור לבנות סוכה. אבא שלי שמח ואמר "מצדי? שתגיע עם מכנסיים" בחיי שכשהוא הביא את היציאה המתלהבת הזו הוא לא בנה על החוטיני השחור שביצבץ מהמכנסיים הלבנים שעמדו על הסולם ובשמחה צפונית-אנתרופולוגית-יהודית תקעו נעצים ברפרודוקציה של הסטיילפער מביט בהשתאות אל הרב שך שפוזל לכיוון הרב אלישיב...) כן. התעוררתי מהפנטזיה המתגעגעת הזו. ועליתי לחדר. ואני כותב. וצליל המקלדת מחזיר אותי לעצמי הישן והטוב, אבל גם לזרות, ולניכור שלי-מעצמי, ולחולין, ולסלולארי שרוטט בעצבנות וקורא לי לשתות מי-אפסיים דלוחים בפאב תל-אביבי רועש. (ולשלם עליהם ארבעים שקל לכוס) ואני יודע שהפנטיזה ההיא היא בריחה. היא מעין הודאה בכישלון. רצון נואש לחזור ולהיות אהוב, ו"נכון" ויציב, וישר ונאמן, וקיים לעד. אבל קיבינימט. רוצה להיכשל. בסדר? נמאס לי להצליח. נמאס להיות מגניב, ומעודכן, נמאס לי להמציא את עצמי מחדש. רוצה להיכשל. להודות בטעויות. להיות מסוגל לחזור למשהו. לא ממש אכפת לי למה. לעצמי, בתשובה, להורים (לא לבית, ללב) נמאס לי להשקיע כל כך הרבה אנרגיה כדי ללכת נגד הרוח כל הזמן. סערה שאני מקים בעצם כדי לא לחשוב כשיש שקט. (חה חה חה... איזה מין משפט אבסורדי זה... הולך נגד הרוח שאתה בעצמל עושה... רק אני מסוגל להיות ראוי למשפט כזה... חה חה חה...) קצת עייפתי. בחיי. כמובן, שיש סוף טוב לסיפור, אני כותב כבר שעה. וכולם הלכו לישון. ואני יכול לארוז לי תיק עם בגדים להחלפה, וללכת לרעות בבנות הארץ, (ואני לא מתכוון לארץ שלנו) וגם את פרץ הגעגוע הזה אני אטביע במשהו. בטח איזה נוזל מחורבן שהצ'ילאני הרמאי מאחורי הבר ישכנע אותי בשבועה שהוא שכב מאז ומעולם בבקבוק של "ג'י בי" למרות שיש לו טעם של שתן גמלים. אז הנה חברים! עוד לא אבדה תקוותינו! הבוז לחולשה! אני חזק כמו פלדה! יש לי ביצים של שור וזין של סוס! אני לא נשבר, לא קר לי, ואני עובר מאה מטר משוכות תוך כדי רכיבה על אופניים וסחיבת כידון ברזל. חזק אני. ברזל מגולוון. יאללה. קדימה. בנות תל אביב עיצרו נשימתכם, הנה הנה אני בא, לעשות פה מסיבה. עבר. חלף. היה. התגעגעתי אז באתי. חסר לכם אדיוט? חיים חדשים יש לי. בנויים לתלפיות. אין בהם רבב. חזית אחידה. לעולם לא עוד...
אכלתי היום אצל ההורים. קצת מוזר לשמוע את המשפט הזה ממני, במיוחד לאור העובדה שאני גר שם... אבל מה לעשות? בדרך כלל אני לא אוכל שם. ולא מטעמי כשרות. אני פשוט חוסך ככה את הצורך לדבר. על דא, ועל הא, ועל מה יהיה, ולצער אותם בכל משפט שני, ולחטוף מהם את הג'ננה בכל משפט שלישי. אבל היום, כמחווה לסבתא שלי שתחיה, אכלתי שם סעודת שבת. ישבנו, שרנו זמירות. די הרבה. אנחנו משפחה די מוסיקלית. ולמרות שאבא שלי זייפן משהו, אבל הוא זוכר עשרות "מארשים" ו"וואלסים" והצליח ללמד אותנו כמות הסטרית של ניגונים חסידיים אינסופיים (מי אמר "קדיש תשנ"ו"?) וכמו "גירסא דיינקותא" אני זוכר את רובם. (חשבתי, זה השריד היחיד לאינטמיות במשפחה המפוררת שלנו. ומה אני אלמד את הילדים שלי? מתי אני אצליח להעביר להם את המורשת שלי? ומהי בכלל? אני אשיר להם שלמה ארצי? אשב איתם שעות ואשיר להם "אתה יודע שאני זה בשבילך, אבל אתמול בערב נישקתי בחורה?") ולרגע אחד היינו משפחה "אמיתית". והיתה לי השלווה לדמיין את עצמי קצת אחרת. ומשום מה, וסליחה על הווידוי המביך, הראש שלי שם בכסא שלידי בחורה. "כלה" "כלתו של". כן חברים דמיינתי את עצמי נשוי לאישה חרדית, או לייתר דיוק מגיע עם אישה חרדית צעירה וצוחקת לשולחן שבת בבית של ההורים. כי ככה זה. כשהראש חוזר אחורה הוא חוזר לאותו מקום של מודעות, ולאותם תסביכים. ומה לעשות? מגיל מסויים (די מבוגר) התקשורת של בחור חרדי עם ההורים היא דרך "משפחה". ואוי ואבוי אם אין. דמיינתי אותה צוחקת נורא מההומור ה"אנטי" שלי, שבו אני מפחיד-משעשע את אחותי הקטנה הפנאטית שבגיל תשע עשרה מדברת כל הזמן על "חתנים" - הגרסה המקומית לרומנים לוהטים. דמיינתי אותה מדברת ברכות עם אמא שלי, שנמסה באושר, נוגעת לה קצת במרפק, מספרת בהתלהבות משהו משלה ("אצלינו בסמינר זה דווקא די היה לגיטימי..."), לוקחת את הכלים לכיור ("עזבי עזבי שבי, את אורחת") ממתיקה סוד כישות עצמאית ליד הסירים הפתוחים במטבח. ואת עצמי מביט עליה מהצד ומרגיש מנוחה. סוף סוף. מרגיש רגיעה ענקית שעושה רושם (אפילו בפנטזיה היה לי זמן לנתח) שהיא באה מחוסר צורך להלחם כל הזמן, בעבר, בהווה, להתנתק כל יום מחדש ממשהו שנראה שעזבת כבר לפני שנים. אח... איזה אושר זה יכל להיות... בלי שאף אחד יראה אני צובט לה בישבן בדרך לנטילת ידיים, היא מסתכלת במבט של חומרה מעושה, ואני בתגובה נותן בה מבט של "חכי חכי, עוד לא טעמת אותי כשאני בהתקפה של "רטרו". כשאני מרגיש שלם ולא שונא. חכי חכי איך אני אתקע לך אחרי הבשר והדגים..." אח... השילוב הזה, שאף פעם לא היה לי, בין ה"אני" של היום, הסקסי, המשוחרר, השם-זין, לבין השלווה של חיבור נכון עם המשפחה. מעין חילוני בעור חרדי. כן. אני יודע. אני יכול להשלים איתם גם ככה. אבל מה לעשות? איכשהוא ובאופן די אבסדורדי אני יודע שעם מישהי זה יהיה הרבה יותר קל. ואגב, אם שמתם לב, כתבתי "מספרת בהתלהבות ש"אצלינו בסמינר". נכון. לא רואה את עצמי מביא חילונית הביתה. בחיי. כלומר, אני אביא. אם אמצא אהבה (אלוהים, בחייך, לא הגיע הזמן שתפרגן לי משהו אמיתי?) אביא את מי שתהיה. אבל בפנטזיה? רק חוזרת בשאלה. מצטער. לא רוצה את הזרות והניכור, לא רוצה "סמול טוק" של "את יודעת, אצלינו זה ככה" רוצה לנוח. רוצה אותה עמוק מתוך ה"צ'ולענט". רוצה להרגיש שוב שייך. דרכה? כן דרכה. (שלוש פעמים בחיים הבאתי בחורה אלי הביתה. האחת היתה טיפוס יוצא דופן, עדינה ורגשנית, האמינו או לא אבל מרוב רגישות היא התלבשה ככה שכשהיא חיכתה בחדר עד שאני אצא מהשירותים אמא שלי קראה לאחותי ואמרה שחברה שלה הגיעה. עד שאמא הספיקה להתמוגג ממנה - הגיעה יוצאת "אמיתית" מהקישקע של הקישקע. ומה לעשות? חברים. זה פשוט אחרת... ריח בית הכנסת מרגיע את הנחיריים המדוכאות של אבא שלי ברמה שלא תאמן... השלישית היתה צפונית אחושרמוטה, רעננה צפון. החבאתי אותה שנה, עד שבהתפקה של דת היא ביקשה לבוא לעזור לבנות סוכה. אבא שלי שמח ואמר "מצדי? שתגיע עם מכנסיים" בחיי שכשהוא הביא את היציאה המתלהבת הזו הוא לא בנה על החוטיני השחור שביצבץ מהמכנסיים הלבנים שעמדו על הסולם ובשמחה צפונית-אנתרופולוגית-יהודית תקעו נעצים ברפרודוקציה של הסטיילפער מביט בהשתאות אל הרב שך שפוזל לכיוון הרב אלישיב...) כן. התעוררתי מהפנטזיה המתגעגעת הזו. ועליתי לחדר. ואני כותב. וצליל המקלדת מחזיר אותי לעצמי הישן והטוב, אבל גם לזרות, ולניכור שלי-מעצמי, ולחולין, ולסלולארי שרוטט בעצבנות וקורא לי לשתות מי-אפסיים דלוחים בפאב תל-אביבי רועש. (ולשלם עליהם ארבעים שקל לכוס) ואני יודע שהפנטיזה ההיא היא בריחה. היא מעין הודאה בכישלון. רצון נואש לחזור ולהיות אהוב, ו"נכון" ויציב, וישר ונאמן, וקיים לעד. אבל קיבינימט. רוצה להיכשל. בסדר? נמאס לי להצליח. נמאס להיות מגניב, ומעודכן, נמאס לי להמציא את עצמי מחדש. רוצה להיכשל. להודות בטעויות. להיות מסוגל לחזור למשהו. לא ממש אכפת לי למה. לעצמי, בתשובה, להורים (לא לבית, ללב) נמאס לי להשקיע כל כך הרבה אנרגיה כדי ללכת נגד הרוח כל הזמן. סערה שאני מקים בעצם כדי לא לחשוב כשיש שקט. (חה חה חה... איזה מין משפט אבסורדי זה... הולך נגד הרוח שאתה בעצמל עושה... רק אני מסוגל להיות ראוי למשפט כזה... חה חה חה...) קצת עייפתי. בחיי. כמובן, שיש סוף טוב לסיפור, אני כותב כבר שעה. וכולם הלכו לישון. ואני יכול לארוז לי תיק עם בגדים להחלפה, וללכת לרעות בבנות הארץ, (ואני לא מתכוון לארץ שלנו) וגם את פרץ הגעגוע הזה אני אטביע במשהו. בטח איזה נוזל מחורבן שהצ'ילאני הרמאי מאחורי הבר ישכנע אותי בשבועה שהוא שכב מאז ומעולם בבקבוק של "ג'י בי" למרות שיש לו טעם של שתן גמלים. אז הנה חברים! עוד לא אבדה תקוותינו! הבוז לחולשה! אני חזק כמו פלדה! יש לי ביצים של שור וזין של סוס! אני לא נשבר, לא קר לי, ואני עובר מאה מטר משוכות תוך כדי רכיבה על אופניים וסחיבת כידון ברזל. חזק אני. ברזל מגולוון. יאללה. קדימה. בנות תל אביב עיצרו נשימתכם, הנה הנה אני בא, לעשות פה מסיבה. עבר. חלף. היה. התגעגעתי אז באתי. חסר לכם אדיוט? חיים חדשים יש לי. בנויים לתלפיות. אין בהם רבב. חזית אחידה. לעולם לא עוד...
